אני פורשת בפנייך את הסיפור שלי, כמעט במדיוק,
כשהדגש הוא לאוֿדווקא על ההפי־אנד, אלא על התהליך שעברתי בפנים.
מפני שאם עד רגע הפגישה המיוחלת עברתי דרך ארוכה,
הרי שכשהגעתי אל האוצר, נדרשתי לחצוב חומות אדירות שלא הכרתי.
זה היה שווה הכל, אמנם, אבל זה לא היה מה שציפיתי…
(אני מבקשת להתנצל מראש, אם חלילה יובנו דבריי שלא ככוונתם.
אין בדעתי לומר דבר העלול לפגוע או להכעיס מי שהוא
וודאי לא את אלו המתמודדים עם הניסיון הזה באופן יומיומי.
כל כוונתי לאהבה).
יומולדת עשרים־ושבע שלי היה אחד מיני־רבים לבד, ללא עוגה וללא כל רצון לחגיגות. הרגשתי שאני לא יכולה יותר והצבתי לעצמי אולטימטום. לא ממש לעצמי, לה'. בלי להתבלבל. 'אם עד יומולדת עשרים־ושמונה אני לא נשואה – אני פורשת'. אף אחד כבר לא יבוא אלי בטענות, כולם יבינו, אי אפשר יותר. אני אשנה תדמית, אעבור למכנסיים, אשכור דירה בתל־אביב ואתחיל לחיות סוף סוף. כמה אפשר?
כמעט חיכיתי ליומולדת הזה, של עשרים ושמונה. כמעט בכוונה נשארתי לבד, עכשיו נראה אותו. לא יהיה לו מה לומר. הוא לא דאג שאתחתן השנה, והוא ידע שאני מחכה כל יום, כל רגע, והנה הוא הגיע. יומולדת עשרים ושמונה. שוב לבד. לא רק בלי עוגה, אלא עם הרבה הרבה כעס.
ישבתי בחדר שלי ואמרתי 'שלום, מזל טוב. יש לי יומולדת היום. אני בת עשרים ושמונה. באתי להודיע שאני לא נשארת. אני לא יכולה יותר, אני לא רוצה יותר, נשבר לי. נמאס לי! אין פה שום דבר בשבילי. אני יוצאת לדרך חדשה. אני רוצה לטעום אהבה. אני רוצה לדעת לדבר עם בחור קצת יותר משלוש מילים בערב. אני רוצה לראות עולם. אני רוצה לצאת מהבועה שנקלעתי אליה ללא רצוני. יש כל כך הרבה דברים לעשות, לנסות, לראות, לחוות – מה אני אשמה שעוד לא התחתנתי? אני צריכה להפסיד הכל בגלל זה? אני נוסעת, אני בורחת, לא משנה איך תקרא לזה. אני כבר בת עשרים ושמונה, רגל אחת בבית אבות. אבל כדי לעשות לך ג'סטה, בוא נראה מה אני אפסיד לעומת כל מה שארוויח. שבת אפשר לשמור גם בתל אביב, אם ממש רוצים. כשרות, בסדר. אולי אני לא אספור שש שעות אחרי כל פעם שאני אוכלת שניצל, אבל בכללי, סבבה. אני מצטערת שאני צינית כל כך, אני פשוט מרגישה את החבל מצר לי את כלי הנשימה, לא מותיר לי כל ברירה. אני כל כך כועסת! למה אתה עושה לי את זה? חיכית שזה יקרה? חיכית לראות אותי נשברת, מתרסקת, מתפרקת לאלף חתיכות? למה? לא הייתי מקסימה כל השנים? לא שמרתי על כל הכללים? אני לא מספיק טובה בשביל אף אחד? אף אחד?!'
והדמעות לא איחרו לבוא. תחושה צורבת של כישלון, של כמעט בגידה, עטפה את גרוני. מהבהבת, רותחת, מלבה את השאלות. 'איך זה יכול להיות? במה אני שונה מאחרים? למה אני לא מצליחה לזוז כבר שנים? מה לא עשיתי? מה לא ניסיתי? אני לא כ ז א ת מכוערת, יש נשואים מכוערים ממני פי כמה, מחילה. מה הם עשו יותר טוב ממני? התפללו יותר? התחננו יותר? אני יודעת את ספר התהילים בעל פה! בלו שפתותיי מלומר די! מה אתה רוצה ממני? למה אתה מחכה, שאתאדה עם הרוח? שאהפוך ליצור כועס ומר, זקן ומיותר?'
דיברתי ודיברתי ודיברתי, שופכת מה שמעולם לא העזתי להגיד. אחרי שעה ארוכה לקחתי דף ועט עשיתי רשימת יתרונות וחסרונות. מה ישאיר אותי פה? מה יגרום לי להחליט להמשיך בדרך הזו, שמי יודע מתי היא תיגמר, אם בכלל? אולי בכל זאת יש פה משהו בשבילי?
ולא מצאתי כלום. כלום, מלבד חוויה שהיתה לי שנים קודם, בשמחת תורה. היה שם משהו. זה ודאי נשמע מגוחך, זה הרי חג גברי כל־כך, מה יש לי בו חוץ מלהציץ, אבל היה לי רגע של אור. של שייכות. של חיבור נצחי אל שרשרת ארוכה ומחבקת, שבורכה בנגיעה תמידית בקודש. ובכיתי אז. בכיתי מהתרגשות. אהבתי להיות שם. אהבתי את התחושה, את המקום, את הגודל. וכשישבתי ביומולדת עשרים ושמונה תוהה כל־כך, תלושה כל־כך, הצלחתי להרגיש את החוט הזה. דק מן הדק, אך בן אלפיים שנות. מאיר בי מה שלעולם לא יוכל להאיר בי שום תחליף. מחבר, מחבק, מחכה. משאיר אותי פה.
קמתי משם, וידעתי שאני ממשיכה בדרך.
לא ידעתי למה לצפות, הרי לא שיניתי דבר, אבל הרגשתי שבחרתי. אולי בפעם הראשונה בחיי, לא הסכמתי יותר לדרוך בשביל מוכר של מצוות אנשים מלומדה, של הרגל מבית, של חינוך – אלא אני בחרתי. ולא היה לי את מי להאשים יותר.
*
המשכתי בדרך, אבל לא הפסקתי לחכות לו בפינה. המשכתי בלי לצפות ליותר מידי, אני עוד שניה בת שלושים, מי ירצה אותי בכלל? ארבעים יום שיר השירים, ארבעים יום תפילת חנה וארבעים יום כל ספר תהילים כל יום. בכיתי אצל רחל אמנו, טסתי עד רבנו, בכותל הייתי מדיירות הקבע. ניסיתי. השתדלתי. התפללתי. בכיתי. כעסתי. שתקתי. נסעתי. חזרתי. לא הבנתי מה עשיתי רע, מה אני צריכה עוד לעשות. שנה ועוד שנה ועוד שנה. רק לא להגיע לחגים שוב. אל תביטו בי, אל תשפטו אותי. אל תשאלו אותי מה נשמע. לא נשמע. כלום לא נשמע, תעזבו אותי בשקט.
ויצאתי והתאכזבתי. ונפגשתי ונשברתי. וניסיתי והתרסקתי, שוב ושוב ושוב. הייתי משוכנעת שמשהו לא בסדר אצל הבחורים. פגשתי בחלקם לפחות פעם בשבוע, ראיתי שמשהו לא בסדר איתם, לא הייתי צריכה הוכחות. לא הצלחתי לתקשר עם אף אחד. פסלתי ופסלו אותי על דברים של מה בכך. היתה לי תמונה פחות או יותר, איך הוא צריך להיראות ולהישמע, האחד, וכל אחד שישב מולי קוטלג במהירות־שיא כלא מתאים. לא נכנס למסגרת.
רציתי בחור־ישיבה עם מידות נעלות, מדקדק במצוות, מכיר את ההלכה – אבל אני בעצמי התחלתי לעגל פינות. אולי מרחמים עצמיים, אולי מכעס.
ביקשתי בחור שמח, אני בעצמי כבר לא הייתי כזאת.
לאט לאט התחלתי להבין שאולי אני זו שצריכה לשנות כיוון. נדרשו שנים כדי לגרום לי לראות שאף אחד לא יעשה את העבודה במקומי. שיש לי אחריות, שאני נדרשת לפעול גם במצב החסר והמוגבל הזה.
ולפעול, היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות.
"אני עד כדי כך מסובכת?" לא הפסקתי להרים עיניי כלפי מעלה ולשאול, "אני כזאת גרועה שאתה לא מצליח למצוא לי את הזיווג שלי?"
*
כשהייתי בת שלושים הרגשתי את הסוף.
לא יכולתי יותר, באמת. פיזית, נפשית, מהותית. הרגשתי מגוחכת, חסרת משמעות. אף אחד לא חיכה לי בערב, לא הייתי חסרה לאיש. יום נדמה לשבוע, חודש לשנה. כלום לא זז. כלום לא השתנה. כולם התקדמו, ילדו, חגגו, המשיכו הלאה, רק אני נשארתי אי־שם מאחור. לא יכולתי לסבול את זה יותר.
לא הצלחתי להתפלל, לא פתחתי תהילים, לא הלכתי לבית הכנסת בחגים. נגמרו לי הכוחות, לא רציתי לקום מנפילות, לא הצלחתי לרצות שום דבר. גם לא להתחתן, כמה שזה נשמע מוזר. אם יאוש, אז עד הסוף.
ערב אחד התקשרתי לרבנית שהכרתי, וכשהיא שמעה את קולי היא אמרה את המשפט הכי קשה בעולם, אך מסתבר שהוא זה שהציל את חיי. היא אמרה לי בשקט, "אני מצטערת. אני חושבת שאני לא יכולה לעזור לך יותר. קחי טלפון של איש חכם. הוא לא פסיכולוג, הוא מבין בנפש. לכי אליו".
הייתי המומה. לא רק שהיא הפכה אותי למקרה סעד ברגע אחד, היא גם שלחה אותי לפסיכולוג. נו באמת… מה לי ולזה? עדיף להישאר לבד.
אבל שבועות נוספים עברו, ודבר לא השתנה. הייאוש כרסם בי, האשמה העצמית ליגלגה עלי, העולם היה נראה מקום בלתי אפשרי וה' ריחם עלי והמשיך להדהד בי את המשפט הזה, כדי שאני אתחיל לזוז.
*
נסעתי אליו. בדרך הבנתי שמעכשיו יש לי שתי אפשרויות. א', לעשות כל מה שהוא יגיד, ב', לשכב מתחת לגלגלים של משאית. (מחילה). אין יותר אופציות. נגמרו. ואם הוא יאמר לי לאכול חצץ – אני אוכל חצץ. אני אעשה הכל רק כדי להתחיל לחיות שוב.
*
מעולם לא למדתי במדרשה, הן קמו הרבה אחרי, אך זה היה כנראה כמו לדבר עם אחד הרבנים במדרשה. קוראים לו ד'. יהודי מזוקן השואב ממימיו האינסופיים של ר' נחמן. הוא שאל, הקשיב, סיפר, חיזק. השיחות הללו היו משב רוח רענן בחיי הבלתי משתנים. זה לא היה קל. חצץ לא אכלתי אבל רק אז התחלתי לעבוד. להכיר את עצמי, לברר מדוע אני פועלת כך ולא אחרת, מה מניע אותי, בפני מי אני נותנת דין וחשבון (וזה לא היה הקב"ה) ובעיקר איך מתקנים הרגלים מקולקלים של שנים ארוכות ומתחילים לפעול נכון יותר.
וזה כאב. לאט ולא בקלות נפרדתי מדמיונות, ויום אחרי יום הנחתי בצד חלומות והחלטות שהיו קוים אדומים מבחינתי, ושנים החזקתי בהם כנאחזת בקרני־המזבח. הוא חייב להיות איש ארץ ישראל השלמה, כתום כמוני, מ"פ או לפחות מפק"צ, מצטט בעל־פה פסוקים מהתנ"ך ושירים של זלדה ועוד כהנא וכהנא דברים ברורים כאלו. עטפתי את עצמי בחומות של הגנה, ביצרתי עמדות ולא נתתי לשום דבר לא־מתאים־בדיוק־למה־שבניתי־לעצמי להיכנס פנימה. כמה פסלתי על צורה חיצונית ומעולם לא הודיתי בכך? כמה פעמים ישבתי מול בחור וקימצתי במילים רק כדי שהוא לא ירצה להמשיך, חלילה? כמה פעמים חיכיתי שתעבור שעה כדי לפהק ולומר שאני עייפה?
פחדתי מכישלון, פחדתי מחוסר התאמה, פחדתי שדברים שייראו טוב בפגישות יתבררו לאחר מכן כחיזיון שווא ואשאר עם ההיפך. פחדתי. ופירשתי את הפחד כשמירה אישית שאין נחוצה ממנה.
אבל "אי אפשר לתת לפחד להנהיג את החיים", אמר ד'. "ואי אפשר לברר ולבדוק עד אין־סוף האם הבחור יהיה בעל נפלא בעוד עשר שנים. אי אפשר".
לא אהבתי לשמוע את זה. ביקשתי ביטחון. ביקשתי קבלות. לא הייתי מוכנה להרפות. כל כך הרבה שאלות הקיפו אותי. מה יקרה? ומה יקרה אחר־כך? ואם הוא יותר חכם ממני? אני לא רוצה להיות טיפשה לידו. ואם אני יותר חכמה ממנו? רק זה חסר לי, אין לי עניין להיות עם טיפש. ואם הוא יראה לי עכשיו אבל אחר־כך לא? וד' לא נבהל. "אם יש תחום שתהיי יותר טובה ממנו, תהיי בטוחה שיש דברים אחרים שהוא יותר טוב ממך בהם. ותתפלאי לראות שאלו בדיוק הדברים שאת יודעת שיש לך צורך לשפר."
*
ופתאום הגיע מישהו שלא התאים לי לתבנית. ממש, לחלוטין ולגמרי לא התאים.
הפגישה הראשונה היתה איומה. היה קר, חיכיתי בפינת הרחוב וכשראיתי אותו צועד לקראתי ביקשתי להיות לאיילה ולרוץ כמה שיותר רחוק. התפללתי בליבי שאולי אני טועה, אולי זה לא הוא, אולי סתם עובר אורח, אבל הוא התקרב ושאל "אורית?" וליבי נדם.
ישבנו על ספסל ושפת הגוף שלי לא שידרה דבר מלבד נעילה מוחלטת. כמעט לא דיברתי, שילבתי ידיים והבטתי רק ישר. חכיתי לרגע שנוכל לסיים, וברחתי. אמרתי "עייפה", נשמתי לרווחה, נסעתי לדירה.
*
למחרת, במקום לשאול אותי 'מה את אומרת' ולסיים את העניין, הוא שאל 'מתי אפשר להיפגש שוב?'
זו היתה השאלה האחרונה שציפיתי להישאל, ולא היתה לי שום כוונה לבלות ערב שני כל־כך חסר טעם.
וה' ריחם עלי. שוב. ומלמלתי 'מחר'.
עכשיו אף אחד כבר לא יוכל לומר שאני לא עושה השתדלות.
*
וכמה טוב שיצאתי לפגישה שניה, כי אז כבר היה לי ברור, לגמרי, שזה לא שייך. שלום ולא להתראות.
אבל עשר דקות לפני שנפרדנו, הוא אמר שלושה משפטים שהותירו אותי חסרת מילים. ספיצ'לס, שנאמר. דברים שחשבתי רק ביני לביני נאמרו על ידו פתאום, בטבעיות, בקלילות, כאילו ה' שם אותם בפה שלו רק בשבילי.
כשהגעתי לדירה החלטתי שדמיינתי ולא באמת היה שם משהו, זה לא הגיוני ממילא, למה להתאמץ, אבל כשהוא התקשר למחרת ושאל שוב מתי נוכל להיפגש, עצרתי ואמרתי (בקושי) "אולי נוכל לדבר קצת בטלפון?" "ודאי", הוא אמר. "אנחנו מאד שונים", מלמלתי, “זה לא מפריע לך?" "לא, זה מאד מיוחד". "לא, זה לא מאד מיוחד", אמרתי, בעדינות מודגשת, "זה מאד מוזר". והוא צחק. ומשהו השתחרר בי. ופתאום הבנתי שאני יכולה לומר לו דברים שמעולם לא חשבתי שאפשר לומר. והשיחה קלחה. לא העמדתי פנים, לא הרגשתי צורך להרשים, לא חיכיתי במתח למשפט הבא, ואחרי כל כך הרבה שנים של דייטים מאולצים, יכולתי להרגיש את ההבדל. והרגשתי את ההבדל. וזה כאב. כל כך כאב. איך זה יכול להיות!? לא הפסקתי לשאול את עצמי ואת בוראי, זה לא הגיוני, זה לא שייך, זה לא מסתדר, למהההההההההההה? למה דווקא הוא? זהו? בשביל זה חיכיתי עד עכשיו? כדי לקבל משהו כל כך לא מתאים? אז מה אם אנחנו מדברים שעות בטלפון, אולי אם אני אחכה עוד קצת, ממש עוד קצת, יבוא האיש הנכון, ממוקם נכון, וגם איתו אני אוכל לדבר שעות? אז מה אם לא מצאתי אותו עד עכשיו? מקרה. הנה, מצאתי את הבחור הזה, ודאי יש מישהו ממש ממש דומה לו, בחבילה קצת יותר הגיונית, לא?
ושיחה אחרי שיחה נשברו בי חומות של שנים. ונאלצתי להרפות. ולא היה סוף לפחד שאחז בי. ואני מדגישה את הכאב הזה, כי אין מבלבל ממנו. הוא צורב בבשר, הוא כמעט משפיל. זהו? אחרי כל כך הרבה שנים? זהו?? זה הוא?! זה לא מה שרציתי. למה אתה עושה לי את זה?
וכל כך הרבה פעמים הייתי על סף חיתוך. די, מספיק, בשביל מה לסבול? אם זה לא שייך אז זה לא שייך, מה יש פה להוכיח?
אבל בחסדי שמים לא הצלחתי להפנות עורף. וכל הזמן קיויתי שהוא זה שיסיים. שהוא יגיד שזה לא שייך ולא תהיה מאושרת ממני. גם עשיתי וי על ההשתדלות הכי גדולה בחיים וגם ה"לא" לא בא ממני. הרווחתי בענק.
אבל הוא לא אמר לא. ולא הבנתי איך, אני הרי עושה בערך הכל כדי לשדר לבחור שחבל לשנינו על הזמן, איך הוא לא מבין את זה?? והחלטתי לומר לו את כל אלו. אם הוא לא מבין רמזים, אולי יבין מילים מפורשות, ואמרתי, אבל הוא לא נבהל. א־לוקים, אני הייתי בורחת אם מישהו היה עושה לי דבר כזה.
הוא נשאר. ואז הבנתי שהוא הבחור היחיד שאני יכולה לדבר איתו.
*
לפגישה הרביעית הלכתי בוכה. בוכה, בדמעות. ירד גשם, לכן הן לא בלטו, אבל אני הרגשתי. הרגשתי את המחנק בגרון שהלך ותפח למימדים של חוסר נשימה, וכמעט יכולתי לשמוע את עצמי צועקת על עצמי תוך כדי הליכה "אין לך מה לעשות? משעמם לך? את מחפשת תעסוקה אז את יוצאת עם בחורים לא מתאימים? מה את עושה?? למה את עושה את זה לעצמך, הרי זה ברור שזה לא שייך! את יודעת מה זה פגישה רביעית? פגישה רביעית זה מחייב! כולם כבר ידעו! (אף אחד לא ידע שאני יוצאת עם מישהו), למה את מסתבכת?"
לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי מה לעשות וחיכיתי בחוץ, בגשם, דומעת ואומללה.
כשראיתי אותו מתקדם לעברי משהו בי שמח לקראתו. משהו.
*
וכשישבתי מולו, הרגשתי פתאום משא כבד על הכתפיים. תמיד ידעתי שהוא שם, אף פעם לא התייחסתי אליו ברצינות.
זו היתה הפעם הראשונה שהוא הציק לי באמת.
על הכתפיים שלי, כבר יותר מעשר שנות דייטים, ישבו (שלא לפי סדר החשיבות) אמא שלי, אבא שלי, סבתא שלי, אחותי הגדולה, אחותי הקטנה, חברות שלי, שותפות שלי, ההורים שלהן והמורה שלי מהיסודי. בכל פגישה ראשונה שהיתה לי, כולם ראו את הבחור לפני ולא היססו להביע את דעתם, כמובן בנגיעות קלות ועדינות. 'איזה דוס', 'חפיפניק, עזבי אותך', 'הוא לא קצת מזכיר לך את רמי? רק לא רמי…' 'בן כמה הוא? נראה בן מאה', 'נו באמת, כל כך נמוך, מה תנעלי?', ועוד כהנא וכהנא הערות ושאלות שהובילו על־פי רוב לפסילתו המוחלטת של הבחור עוד בטרם הוציא מילה מפיו. 'איך אני אביא אחד כזה הביתה?' הייתי שואלת את עצמי, 'בושות'.
שנים, זה היה אופי קבלת ההחלטות שלי. כולם יודעים יותר טוב ממני.
באותה פגישה רביעית, פיטרתי את כולם. פתאום הבנתי שאני יותר חשובה מהם, ודאי וודאי שאני טובה יותר מהדימיון שלי, ששם בפיהם משפטים שמעולם לא אמרו.
זו היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי, 'אורית, מה את חושבת?'. ובאותו רגע פתחתי שער נסתר לדרך שאינני מכירה. דרך של בחירה, של שאלה, של התמודדות. כמו שד' אמר כל הזמן, 'אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, תאמיני שאת מסוגלת לדעת מה טוב בשבילך'.
*
המשכנו להיפגש, ותחושתי לגביו השתנתה בכל חמש דקות. כן, לא, בטח, מה פתאום, וואו… אולי? יכול להיות…? לא, זה ממש לא רציני.
אלף שאלות, חרטות, דמיונות, בלבולים, אך בתוך כל אלו שיננתי ושיננתי ושיננתי לעצמי שיש שם משהו. שיש שם משהו שמעולם לא היה לי. למרות הכל.
*
מספר פגישות נוספות לאחר מכן, נפרדנו. משהו לא הסתדר והחלטנו לסיים את העניין.
באופן מוזר לא נשמתי לרווחה. לא הוקל לי, להיפך. חיכיתי שיחזור. הטלפון היה מונח לידי כל הזמן, דלוק, שחלילה לא אפספס שום צליל, והמחשבות לא הרפו. היה שם משהו, לא יכול להיות שהוא לא הרגיש בזה, למה הוא מוותר? ואני, מוותרת או מתעקשת?
חודש אחרי הפגישה האחרונה החלטתי למחוק את הטלפון שלו מהנייד שלי. "אני רוצה להתחתן", אמרתי לה' ולי. "אין לי זמן לבזבז".
אבל כל בחור שישב מולי הושווה מיידית למיתולוגי הראשי, ובכל צלצול טלפון היה בי משהו שקיווה שהנה, הנה, הוא חוזר.
*
ארבעה חודשים אחרי שנפרדנו הוא חזר. הוא התקשר לבחורה שהכירה בינינו, שאל לשלומי והיא, חסרת נשימה, השיגה אותי מיידית.
אזל הצבע מפני, דילגתי על נשימה אחת או שתיים, והתיישבתי. קודם כל. אבל דקה אחת אחר־כך, לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן להיפגש איתו שוב. לא, לא, לא. אני כבר לא שם. התגברתי. התבגרתי. אני מישהי אחרת עכשיו. הוא שייך לעבר. אין בינינו שום דבר. כבר מהתחלה זה לא היה זה, ועוד מאות משפטים התרוצצו בראשי, המעידים שוב על פחד נוראי ועל בלבול שאין לו סוף.
*
שבוע שלם ניהנתי מהעובדה שהיא אמרה לו שזה לא שייך. הסתובבתי מלאת נוצות צבעוניות בידיעה שמישהו רוצה אותי ואני לא רואה אותו ממטר. תענוג. עד ששטחתי את חיי בפני חברה טובה, והיא הביטה בי במבט תמה, סובבה אצבע על הרקה ואמרה, "תנסי שוב".
*
ברגע ששמעתי אותו אומר "שלום", ידעתי שאנחנו הולכים להתחתן. אי אפשר היה להתחמק מזה יותר. ברוך ה'…
*
ה"זהו?" ההוא, שלא נתן לי מנוח, זה שנטע בי תחושה כה צורבת של עלבון, הוא לכאורה לגיטימי, אך אין מסוכן ממנו. הוא נשאל (ומהדהד שוב ושוב) הרבה יותר מידי מוקדם. כל כך הרבה עוגמת־נפש הוא גרם לי, אבל מה כבר יכולתי לראות במספר פגישות? שהוא יהיה אבא נפלא יכולתי לראות? לא, רק להתפלל. שהוא יהיה בעל מקסים שמוכן להודות בטעות ולבקש סליחה, יכולתי לדעת? גם לא. שהוא יהיה אדם שמוכן ללמוד מי אני ומה משמח אותי, יכולתי לנחש? לא. מה שיקרה בחיים עצמם אי אפשר לחזות. רק להתפלל, ולעבוד ולרצות וללמוד מי אנחנו ומה טוב לנו. לכאן נכנס הגורם השלישי בכל זוגיות, והוא ה' יתברך, כמו שנאמר 'זכו, שכינה ביניהם', וצריך לתת לו מקום. וזה לא תמיד קל.
ודאי ראוי ונצרך להתחתן עם האדם המתאים ביותר, ואני מאחלת לכל אחד ואחת שמחכים, אבל לפעמים הוא לא מצויר בצבעים שאנחנו מכירים, והוא לא נראה מתאים ולא פשוט להבחין בו. אינני יודעת מדוע. ובתור בחורה בת שלושים ושלוש, ידעתי בדיוק מה מתאים לי, וודאי וודאי מה לא מתאים לי. והבחור הזה הצליח לבלבל אותי לגמרי ולגרום לי להבין שאולי אני־לא־באמת־יודעת־הכל־בדיוק־בדיוק־עד־הסוף ועם כל פגישה שהתקדמה, הלכתי והבנתי שאני צריכה להרפות.
*
"שלושה דברים תחפשי בבחור", אמרה לי פעם אשה חכמה. "תקשורת מצויינת, נעימות ומשיכה. את כל השאר תשאירי בצד".
*
והיה הרבה "שאר". לא הבנתי למה הוא לא מסכים איתי בעיניינים שאני רואה כמובנים מאליהם, לא הצלחתי לקבל את העובדה שדעותינו חלוקות בנושאים שברומו של עולם ובקושי עצום השארתי את כל אלו בצד. החזקתי חזק ביכולת הנדירה לתקשר, לברר, להעלות את הקשיים עצמם על פני השטח ובאיזשהו מקום ידעתי שיכולת הבירור הזו, היא היא שבונה את התשתית הנכונה.
משפטים שאמר, רצונות משותפים, חלומות להגשמה, דרכים לעשיה, אכפתיות זולתית – כל אלו הפנו את תשומת ליבי לעובדה שמעבר ל"לא" עליו חתמתי בשניה הראשונה שראיתי אותו, ומעבר לכל מה שאני מדמיינת – ישנם דברים נוספים. יש ה' בעולם. וכרגע כל מה שהוא דורש ממני הוא להסתכל, להתבונן, לשים לב, ולא לבחור בדרך הקלה של בריחה מניסיון. כל כך קל היה לברוח מזה. כל כך רציתי להיפטר מהעול הזה, הוא היה כל כך כבד. אבל הוא לא ויתר לי, ה' יתברך, והיה איתי והראה לי מציאות שנבראת ממש עכשיו, ממש לידי.
*
את רוב הדברים שהנחתי בצד, קיבלתי חזרה.
בהפתעה גמורה.
ה' יודע. הוא מכיר אותך.
הוא יודע בדיוק על מה את חולמת.
*
שלום, זו שוב אני. רציתי לומר תודה. חודשים עברו מאז דיברתי איתך, לרוב אלו היו שיחות של תלונות וחוסר הבנה. מצאתי אצלך מקום לפרק שאלות, לבכות תהיות, לברר קושיות, לצעוק. עכשיו אני רוצה להודות. טוב לי. תודה על הטוב הזה.
היינו אצל ההורים בשמחת תורה. ראיתי את בעלי מרקד לפניך כדוד המלך, מפזז ושר, וליבי עלה על גדותיו. נזכרתי בחיבור הנצחי ההוא שהרגשתי אז, לפני שנים, בשמחת תורה.
כמה קרובה הייתי לפספס את הנס שהכנת לי. כמה קרובה הייתי ללכת לאיבוד. כמה זמן נדרש ממני כדי לראות את הישועה. תודה שלא ויתרת. תודה שהאמנת. תודה שלא נתת לי להיעלם. זה לא היה קל. זה אולי אחד המסעות הקשים שעוברים היום על כל כך הרבה אנשים. בלבול, תלישות וחוסר־מנוחה הם תחושות שקשה מאד לחיות איתן. יום מחליף לילה ושנה סוגרת קודמתה, לפעמים ללא שום סימן נראה באופק.
הייתי אבודה. לעולם לא אשכח את ההרגשה הזו. שנים עברו לידי והייתי משוכנעת שהן הולכות לי לאיבוד. לא ידעתי את נפשי מרוב חוסר. אבל מתברר שהיית שם כל הזמן. אולי במיוחד כשלא האמנתי שאתה זוכר שאני בכלל קיימת. וכשהגיע הבחור והייתי צריכה להביט בו ולהכירו, פיזרת לי סימנים קטנים בדרך.
הראת לי אותו, הצבעת לי על דברים שימשכו את תשומת ליבי, הארת את עיניי. אחרת לא הייתי ממשיכה, זה ברור לי. הקלת עלי מאד, גם בתוך קושי ההרגל. הרגשתי שאתה רוצה בנו, מכוון, משגיח.
היום אני רוצה לבקש סימנים כאלו עבור כל אחד ואחת שמחכים. אין לתאר כמה זה עוזר.
בבקשה ה', האר דרכים, פלס נתיבים, סמן חיבורים. תהיה שם, בפגישות. פקח עיניים, כוון מילים, חבר משפטים. אין שום דרך לצאת מהמעגל הזה, לולֵי עזרתך.
נפתח לך פתח כפתחה של מחט,
פתח לנו פתח כפתחו של אולם.
*
התהליך שאת עוברת כרווקה, בתוך עצמך, כהכנה לחיי נישואיך, איננו מיותר. אני יודעת שלא קל לשמוע את זה. 'כמה? עשר שנים? ארבע־עשרה שנים, זה לא מיותר?' אבל ה' יודע ורואה אותך, גם אם קל להאמין שהוא שכח. חלילה, לעולם לא. ואת תראי איך הוא מחשיב כל השתדלות וכל מאמץ שלך, ואין מאמץ גדול יותר מהתקופה הארוכה הזו. את מגדלת את מידותייך, את משבחת את יכולת הקבלה ואת הרכות הנשית שלך. אין שפע מבורך מזה לבית שתבנו בעזרת ה'.
דוני את עצמך לכף זכות.
את עושה ומשתדלת ואין יום שאת לא מתפללת להיות בצד השני של המחסום החשוך הזה. את תגיעי אליו. תצעדי לבנה וזוהרת אל המדרגות הקטנות של החופה, נכונה, לומדת, מכילה, עם איש נפלא שגם עליו עבר מסע לא קל. ומתוך מאמץ אדיר של נכונות ושל רצון, תזכו לבנות בית נאמן בישראל, מניח ביסודותיו עמודים יציבים של תפילה, של תקוה ושל אהבה, בעזרת ה', בקרוב ממש.
שנה טובה ומתוקה…
ומילה אחרונה לסיום: תודה גדולה לבעלי, שיש לו יכולת פירגון נדירה, ובכל מילה שאני כותבת אני שואבת כח מהיכולת הזו. ה' יברך אותך מאד.
