בנות רבות מתלוננות על מיעוט הצעות ועל תחושת מצוקה ולחץ בגלל התעכבות הנישואין. לטענתן בנים רבים חשים שאננות ונחת יתירה. הם מקפידים לברור בקפידה את ההצעות לפני הפגישה, וממהרים לפסול ולנפנף לאחריה.
מדוע זה קורה? הרי אין באוכלוסיה יותר בנות מבנים, כך שההיצע והביקוש אמורים להיות שווים. גם האינטרס להינשא שייך במידה שווה לשני הצדדים. אחת הסיבות לעניין היא אשליה שחיים בה חלק מהבנים. מעין 'טעות אופטית' שנובעת משתי סיבות: ראשית, מקובל להציע קודם לבחור ורק כשהוא משיב בחיוב לפנות לבחורה. המוסכמה הזו נובעת מתוך התחשבות בבנות ורצון להימנע מליצור אצלן ציפיית סרק ובירור מיותר בעוד הבחור כלל אינו מעוניין או תפוס. התוצאה של זה היא שבנים רבים חשים מוחמאים ו'שווים' כיוון שהם מוצפים בהצעות ורק צריכים לשלוף אחת מן המבחר (למרות שיתכן שלו היו שואלים את הבנות קודם היו משיבות בשלילה/'תפוסה' או שאותה בחורה מוצעת במקביל לכמה בנים), ואילו הבנות מרגישות מיובשות וזנוחות כי לא מגיעות אליהן הצעות. הסיבה השניה תלויה במוסכמה נוספת: על הבחור להיות מבוגר מהבחורה. כתוצאה מכך בחורים רבים לא מרגישים לחוצים כיוון שבכל שנה שעוברת בעצם נוסף להם עוד שנתון אופציונאלי של בנות שהן יכולים לצאת איתן, ואילו הבנות נלחצות כי בכל שנה שעוברת הן כביכול מפסידות עוד שנתון של בנים. מבלי להיכנס לדיון על מידת הצדק של המוסכמות הנ"ל, עובדה היא שהן יוצרות אצל בנים רבים תחושות מוטעות של שאננות ובררנות יתירה שפוגעות בסופו של דבר בשני הצדדים.
