את נפגשת, אתה יוצא, אתם עושים את הכול כדי שזה כבר יקרה. אבל הזמן חולף ו…כלום. מסתיימת שנה ועוברות שנתיים, ואתם עדיין לבד. השאלה הגדולה היא – "מה בינתיים?!".
האפשרות הראשונה היא לשקוע, להיכנס לדיכאון, לחיות בְּעֲצָבִּים, נזרקים מהצעה להצעה, כשהציר שסביבו נעים החיים הוא הדייטים. זו אומנם הדרך הקלה, אך ללא ספק הגרועה מביניהן.
האלטרנטיבה היא לשנות את הפריזמה דרכה מסתכלים על החיים. להפסיק לראות את התקופה הנוכחית בחיי רק כְּשלב מעבר ש'כדאי שיסתיים כמה שיותר מהר כדי להגיע אל התכלית שהיא הנישואין'. להפנים שכל תקופה בחיים וכל התרחשות שה' מזמן לנו יש לה ערך העומד בפני עצמו, ולא נועדה רק בשביל לעבור אותה ולהגיע למשהו אחר. החיים האמיתיים לא יתחילו כשאתחתן (כמו שאמרה לי פעם איזו רווקה) אלא התחילו בשנייה בה נולדנו. מעבר לזה שאני רווק/ה אני קודם כל בן אדם, יהודי, עובד ה', חלק פרודוקטיבי ותורם לקהילה ולעם ישראל, בלי קשר לשאלה האם יש על אצבעי טבעת. המסקנה הנגזרת מהמבט הזה היא לחיות את ההווה בצורה מיטבית, כאילו אין מחר. לטפח את עצמי, ללמוד, להתפתח, להתקדם, להשתדרג בכל המובנים. להבין שהציפייה להתחתן לא סותרת את השמחה בכל רגע שבהווה אלא רק דוחפת לנצל אותו הכי טוב שאפשר. ממילא, בבוא היום, גם אביא אל הקשר הזוגי ואל הבית שאקים את כל המטענים האדירים שצברתי בדרך. איננו יודעים אילו עוד אתגרים וניסיונות ה' יזמן לנו במהלך חיי הנישואין וייתכן גם שחלק ממה שעובר עלינו עכשיו הוא ההכנה הטובה ביותר לקראתם. בשום פנים לא לאפשר לרגשות של מרירות, תסכול וייאוש להתאזרח אצלי, ובכל ערב כשאני הולכ/ת לישון (עדיין) לא נשוי/אה להגיד לעצמי – 'טוב, כנראה שזה שיזכה בי בסופו של דבר צריך לקבל משהו עוד יותר משובח…'.
