פָרַשְתִי! (וידויו של שדכן לשעבר

הדברים שלהלן, נכתבו על סמך שיחת טלפון עם אלמוני:

“…מה שהביא אותי לפנות אליך, הם דבריה של רבקה-יפה בעיתון “בֶשבע” (טבת תשס”ז – י. א.), שיש לה “פיתרון בדוק” לבעיית הרווקות. סוף סוף מישהו בציבור שלנו, מעז לומר שחלק גדול מהבעיה קשור לכסף. כן, סליחה על המִלה הגסה… היא ניסחה כ”כ יפה: ‘אם הבעל של חֲברתך הוא ביישן, ולכן אינו מכיר לך בחורים מהישיבה שלו – נסי 2000 דולר… תראי לפתע, כיצד אברך ביישן ומופנם, הופך לְשדכן ממולח ומלא-מרץ’.

אנו נשואים למעלה מ20- שנה, ומהרגע שהרגשנו בשלים, התחלנו לשדך. בתחילה לחברים/ות, ועם הזמן וההצלחות הלך המעגל והתרחב: שכנים פנו, קרובים מרחוק “שנזכרו” שאנחנו ‘מִשְפוחֶה’, ועוד. מובן מאליו שהכל עשינו חינם, ובשמחה אמיתית; וכי יעלה על הדעת לקחת כסף עבור מצווה?!

אך עם השנים, הלך ופחת “הזמן הפנוי”. הילדים גדלו, וב”ה, לכל ילד יש ‘תיקון’ משלו; יש גם הורים מתבגרים, ב”ה; לפעמים עניין רפואי, וכדו’. כך אירע, שנשאר פחות ופחות זמן – ומס’ הפונים גדל… אולי אתן דוגמה מציאותית, לעבודת השידוך:

אשה מטלפנת, אומרת ש”שמעה עלינו דברים כ”כ טובים” וכו’ – ורוצה שידוך לבִתה. היא אינה יודעת, שיש לנו (למשל) בעוד שבועיים בר-מצווה; שעוד לא הספקתי ללמוד עם הבן, כי כשאני חוזר מהעבודה כבר יש טלפונים לשידוכים. אשתי צריכה לקנות ביגוד לכל המשפחה, לתאם עם הקייטרינג, האולם – חוץ מהחיים ‘הרגילים’ של עשיית שיעורים ואסיפות-הורים ובישולים וכו’ – ומן העבר השני של הטלפון, ממתינה האשה “בסבלנות”, שנתפנה כבר מכל העניינים האלה לנושא הכ”כ חשוב שנקרא ‘בית בישראל’! וכך, למרות שאין זמן, אנו דוחים את הילדים (שהעניין הפך להם למעמסה) רושמים פרטים על בִתה, ומנסים להתאים. האשה מספרת בשבח הבת והיכולות שלה, והשיחה נמשכת לפחות שעה. וזו רק ההתחלה של ההתחלה: כעת יש לבדוק אם הבחור פנוי; כשאתה תופס אותו, הרי שבחצי מהמקרים הוא ‘לא’; צריך לחזור לאמא שממתינה בסבלנות, ולהודיע. אחרי שבוע, הבחור התפנה. אתה מחפש את האמא, להודיע; הנושא חשוב מכדי להשאיר הודעה בתא-קולי. אחרי כמה נסיונות, נוצר אִתה קשר: אלא שכעת הבת ‘תפוסה’… צריך “רק” לחזור לבחור, ולהודיע לו. בינתיים, לחטוף אתו שיחה על מה שהשתנה אצלו וכו’ וכו’, כדי להיות מעודכן. קורה שהבת שלה התפנתה – אבל אז הבחור תפוס… וכשכבר נוצר קשר בשעטו”מ – הם חוזרים עם שאלות, עם רצון לבדוק “עוד נקודה”; רוצים מס’ טלפון של הר”מ בישיבה/אולפנא כדי לברר. באחד השידוכים, נאלצנו להתערב כדי לפתור בעיות שנוצרו בין ההורים… מדובר היה בעשרות שעות, ובנסיעות מחוץ לעיר.

אתה בא לחתונה – ו’תופסים’ אותך באמצע החופה/האוכל, ודוחפים לך פרטים על… ומה עם חשבון הטלפון שמתקרב ל3000- ש”ח? וכי נעים לבקש “תתקשר אלי בחזרה” ולסגור? וכל זה, הוא רק על “קצה המזלג”.

בקיצור: לפני שנה, הרגשנו שאנו ‘על סף שבירה’. הלכנו לרב, וביקשנו ‘שִחרור’. הרב אמר שאנו “חייבים לקחת כסף. אחרת – אין ברכה בשידוך”.

אמרו לנו, שנהוג לקחת 500 דולר מכל צד. לפי הסטטיסטיקה, מכל 30 נסיונות ‘יוצא’ אחד, כך שסכום זה יכסה את הוצאות הטל’ של כל ה30-. כעת, עם לב מלא בושה, התחלנו לומר לַפונים, שאם השידוך ‘יֵצא’, אז… חלק הגיבו יפה. אב אחד בא ונתן בשמחה סכום כפול: “אני יודע טוב-טוב מה זה לעשות שידוך!”.

האחרים – העמיקו את השריטות בלב: אחד (28) אמר בפירוש: “תודה, אני מחפש שידוך לשם מצווה” (כלומר: שאנו ‘שידוך לשם רווחים’!). השאר אמרו שעליהם לחשוב – ו’נעלמו’… פתאום פחתו הטלפונים! אפשר לדבר 10 דקות רצופות עם הבת שהגיעה מהפנימיה, ורוצה קצת יחס ממי שאמורים לתפקד כְהוריה.

“השיחה האחרונה” היתה אמש. קצרה יחסית – אבל גורלית: בחורה בת 30 ביקשה שידוך. כששמעה שאם ‘יוצא’, עליה להחזיר הוצאות לַשליח – היא פתחה, בעדינות, והוכיחה אותנו “כמו שצריך”: “אני לא מבינה… מילא כשהייתי חילונית, למדתי שהכל עולה כסף. אבל ב”ה חזרתי בתשובה… למה מצווה צריכה לעלות כסף?! תסלח לי, אסור כבר לעשות מצווה לש”ש?! אין עוד ערכים ביהדות חוץ מכסף?!?“.

בתחילה נסיתי עוד להתגונן – אבל אח”כ הקשבתי דומם. כעת, הלב כבר היה  פצוע…

תודה לך, גברת צעירה! אַת צודקת מאוד. לא נבקש עוד כסף מאיש. להתראות חברים! פְנו אלינו – ותקבלו טלפונים של ‘שדכנים לשם מצוה’. ואגב: אל תשכחו להזמין אותנו לחתונה! סוף סוף, נזכה לאכול את הבורקס בשקט”.