השלב שאתה נמצא בו עכשיו, תחילת הדרך לבניין בית בישראל, בעזרת ד’, הוא שלב טוב, מְגַדל ובונה. אלא שכמו כל שלב של גדילה יש בו גם היבטים מאתגרים ואפילו קצת קשים לפעמים של צורך להתנער מהרגלים ומצורות-חשיבה קודמות, של מחוייבויות מסוג חדש ולא מוכר, של צורך מתמיד בחשבון-נפש הדורש הרבה כנוּת ואומץ, של הצורך להקשיב לרגשות וללמוד להביע אותם בצורה הראויה – לא בצורה מופרזת ומשתפכת (ובוודאי שלא, חלילה, בשום אופן העלול לפגוע בצניעות במובנה ההלכתי והנפשי) אך גם לא פחות מדי, ושל הצורך להתמודד עם הנטיה העצלנית לסגת מהמערכה המלחיצה אל הישן המוכר והבטוח או סתם לברוח.
גם כגְדילה, זהו סוג חדש של גדילה, לא רק העצמָת יכולות קיימות, כמותית או איכותית, אלא שינוי מהותי של המעבר מ’אני’ שמתוכו יוצא הכל ואליו מכוון הכל, לתפיסה של ‘אנחנו’. תהליך זה איננו פשוט: “הרבה צריך אדם לעמול עד שיצוייר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו…” (הראי”ה קוק, פנקס י”ג, עמ’ סז), הוא תובע גם שכר-לימוד בצורת מאמץ נפשי ורמות חדשות של מידות, רגישות והתחשבות, אולם גם שכרו רב: …”וכשידע זה כראוי רק אז יוכל להשיג את בוראו…” (הראי”ה, שם). “…שהאדם, על ידי הנישואין נעשה בריה חדשה, שעד עתה היה פרט ועכשיו נעשה כללי. ובזה יובן העניין שמוחלין לו על כל עוונותיו, כי נעשה בריה חדשה, וכקטן שנולד דמי ואיננו אותו האיש שעשה אותן המעשים…” (שם משמואל פרשת קורח). כעת המושג המופשט, העלול בקלות להפוך לסיסמה ריקה שאין מאחוריה דבר, מושג ה”כלליות”, הולך והופך לממשי, ובנישואין עצמם – למציאות קיומית.
התהליך לקראת התכללות זאת, איננו פשוט, כאמור והוא אף מורכב הרבה יותר בגלל שזה תהליך שאתה לא עובר אותו לבד, נמצאת איתך שותפה העוקבת אחר המתחולל בתוכך, לפעמים מתוך התלבטות מקבילה ולפעמים בחרדה ובתקוה. וכאן, לאחר מספר פגישות ראשונות וכשקיימת תחושה בסיסית ש’יש על מה לדבר’ מגיע המבחן הראשון: נח מאד לדבר, להכיר, להתרשם, אבל מהתמודדות עם הרושם שהדברים חורטים בתוכך ועם השלכותיהם לחייךָ, גם בטווח הזמן הקרוב ממש – להתחמק. אבל זה לא הוגן! ‘לי’ אולי זה יותר נעים כרגע, אבל לא ‘לנו’! ‘אני’ אולי מפחד קצת (לא בושה!) אבל אנחנו צריכים להבין מה קורה איתנו, לדבר על כך, ולהחליט (או להחליט לא להחליט עדיין, או להבין [במידת האפשר יחד] שכנראה זה לא זה).
אך בכל מקרה, חובתך המוחלטת היא לשתף אותה בצורה מקסימלית. אם אין לך מושג מה אתה רוצה אמור “אין לי מושג מה אני רוצה”, אם אתה צריך זמן אמור “אני צריך זמן” ואם אתה קצת מבולבל – אמור פשוט “אני קצת מבולבל”. מותר לך, ואין בכלל מה להתבייש בזה. בשלבים מסויימים זה הדבר הכי נורמלי וטבעי בעולם. אל תילחץ מזה שנדמה לך שאולי היא היתה מעדיפה לשמוע תשובה אחרת. מה שהיא באמת מעדיפה זה להבין איפה אתה ולנסות להחליט לאור זאת יחד מה הצעד הבא. אבל מה שוודאי אסור לך לעשות הוא לפזר סביבך “ערפל קרב” ולא לשקף בכנוּת את מצבך כדי לא לשאת בתוצאות האפשריות.
על ציווי התורה לגבי עבד עברי “לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ” הביא רש”י מדברי חז”ל דוגמה לדבר שנכלל באיסור: “עדוֹר תחת הגפן עד שאבוא”. כלומר: הטלת מלאכה ללא הגבלת זמן. על אחת כמה וכמה כשמדובר בהליכים שיעדם הוא בניין משותף שההגינות דורשת לא להשאיר בספק ללא הגבלת זמן, דבר שיוצר מתח ועומס נפשי גדול, עד כמה שהדבר בידיך.
נכון שהדבר דורש אומץ רִגְֹשִי רב, סוג אומץ שאולי לא יצא לך כל כך עדיין להכירו ולהתנסות ביישומו, אבל אדרבא – זוהי בדיוק ההתנסות שמכוחה תצמח לאפשרות אמיתית של בניית זוגיות של ‘שכינה ביניהם’ מתוך חיבור והפריה הדדית של הכוחות ונטיות-הנפש השונות שבין איש לאִשה. קשר זוגי דורש, כמו כל יצור חי, הזנה מתמדת, “שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע”, וקודם כל הזנה רוחנית ורגשית. שותפתך לתהליך מצפה לכך שתהיה שם איתה באמת, וכך ראוי שיהיה. אם זה קשה – זהו גם סוג של מבחן עד כמה אותה עוסק בהשתדלות לבניין ביתך בעז”ה לשם-שמיים באמת, ולא רק לשם מילוי הצורך כפי שהוא מורגש בקירבך כעת (בדרך כלל בצורה בוסרית).
התאמת התנהלותך לציפיותיה הרגשיות של שותפתך לתהליך היא גם התרופה למחלה העיקרית ממנה סובלים הנפגשים (וגם הנפגשות) – דמיונות. ככל שתקבל על עצמך לא לדשדש במקום מבחינה רגשית ולא להתאהב בהתלבטות (גם אחת מהמחלות הנפוצות בדורנו) – כך תוכל להיפרד לשלום מדמיונות ומדימויים שונים ומשונים (שחלקם הגדול מגיע ממקומת מאד לא-כשרים בחוץ או בתוכנו) ולהתנקות מהם, דבר הכרחי לפני בניית בית של קדוּשה. אז תוכל להבחין באמת מה קיים ביניכם ועד כמה משמעותי הוא פוטנציאל הבניין. לכך כמובן, כמו בכל דבר, יש להוסיף תפילה מעומק הלב לקב”ה שיַנְחכם בדרך הישרה והרצויה ביותר לפניו, ואז “חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ד’, לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים:
ד’ צְ-בָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ”.
