יש כאלו שמצפים לחגים שיבואו. יש אחרים שיעשו הכול לא להיות כאן כשזה קורה. תפילות ארוכות, סעודות ענק עתירות קלוריות, היפרדות מהאינפוזיה של האינטרנט/פייסבוק/סלולארי לכמה ימים. לא כולם משתגעים על זה, בלשון המעטה. אך יש מאפיין נוסף לתקופת החגים, שלחלק מהאנשים גורם צביטה בלב. המשפחתיות. זהו זמן של מפגש. כל אחד מגיע עם בן/ת זוגו וילדיו. עדכונים, סיפורים, שיתוף חוויות. שמח. ורק אתה…לבד. עדיין. בימים האלו לפני שנה עוד התלבטת האם לעשות את החג בבית, עם ההורים וכל הדודים, או לנסוע עם חברים לצפת, ירושלים או אפילו לחו"ל. לא התחשק לך לשמוע שוב את כל הרמיזות והעקיצות "נו, מ-ה ח-ד-ש?", "יש משהו 'מעניין' על הפרק?…", ואפילו לא את האיחולים "ששנה הבאה תבוא לפה עם אשתך". 'מה, אני כבר לא בן אדם?! לא עובד? לומד? אין לכם שום שאלה על איך בעבודה, האם אני מרוצה מהרכב החדש שקניתי ומתי אני מסיים את התואר? למה הכול רק בנושא אחד? גימדו אישיות שלימה, גזרו חיים מלאים, והפכו אותי ל…רווק. אז לא בא לי. מספיק כואב לי בלב להגיע לרגע הזה לבד, כשאף אחד לא מבטיח לי שזה ייגמר בשנה הקרובה. אני לא צריך שיזרו לי מלח על הפצעים. רק דבר אחד טוב יותר
