חופש הדיבור

“אני כבר לא זוכר ממתי זה התחיל. אולי בכיתה ב’, אולי כבר בגן חובה, אבל מאז זה לא הפסיק לרגע. אני מגמגם. לא בצורה חריפה, אבל באופן שאי אפשר לפספס. מ-ג-מ-ג-ם. אוי, כמה סבלתי מזה. במשך שנים. ילדים טיפשים הקניטו וחיקו אותי. נהנים לדרוך ולהשפיל. כמובן שהם רק גרמו לגמגום שלי להחריף. אני מצידי לא ויתרתי לרגע והתעקשתי להתקדם למרות המגבלה שלי. בלימודים, בצבא, בעבודה. ב”ה הצלחתי יפה, מעל ומעבר למצופה. אך הכניסה שלי לעולם הדייטים היתה סיוט. גם מבין אלו שהסכימו להיפגש איתי היו כמה שמיהרו לחתוך כבר אחרי הטלפון הראשון, והיו אחרות, סבלניות, שחיכו בנימוס עד אחרי הפגישה שאחריו. עד שפגשתי אותך. התפלאתי. למה שתרצי לצאת איתי בכלל. שמעתי עלייך דברים ממש טובים. אף אחד לא אמר שיש בך איזה מום או בעיה, שאולי יצדיקו את ההסכמה שלך להיפגש איתי. אחרי חודשיים שעברו כמו חלום מתוק העזתי ערב אחד לשלוף את סימן השאלה שמנקר לי בראש כבר כל כך הרבה זמן. ‘למה שתרצי להמשיך להיפגש בכלל עם אחד כמוני? הגמגום שלי לא מפריע לך?’. החזרת לי בחיוך המקסים שלך ואמרת את המילים שריפאו לי בלב פצע פתוח שמדמם כבר הרבה שנים: “הגמגום? זה כלום לעומת בעיות אחרות שפגשתי אצל כל מיני גברים אחרים. שחצנים, אגואיסטים, קמצנים, אטומים. לעומת דברים כאלו את הגמגום אני בכלל לא מרגישה…”. כשאחרי חודש עשיתי את הצעד והצעתי לך נישואין, המילים שכל-כך הרבה אחרים מתקשים להוציא מהפה זרמו אצלי כמו נחל שוטף. לא גמגמתי לרגע”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *