המכתב הבא, ששלחה לנו רונית, בת 24, נכתב מתוך הרבה כאב, והוא מעורר למחשבה על תופעה מוכרת:
"אין לי מילים לתאר עד כמה אני מרגישה מאוכזבת. אנחנו מכירות מאז שהיינו ילדות קטנות. עברנו את התיכון ביחד ואפילו עשינו שירות לאומי באותו מקום. התמודדנו זו לצד זו עם השנים הלא פשוטות של הדייטים, על כל האכזבות והתסכולים שלהן.
לפני כחצי שנה היא הכירה בחור ולפני חודשיים הם התחתנו בשעה טובה. כל-כך שמחתי בשבילה. איחלתי לה את כל הטוב שבעולם ופירגנתי לה מכל הלב. באמת מגיע לה להיות מאושרת.
ומה איתי, אתה שואל? אומנם אני נשארתי עכשיו בודדה במיוחד, אבל הייתי בטוחה שעכשיו, בעיקר עכשיו, כשיש לה בעל עם הרבה חברים (…), היא תדאג גם לי, תציע הצעות ותעזור לי בתחום.
ומה קרה בפועל? כלום! מאז החתונה אני בקושי שומעת ממנה. היא פשוט נעלמה לי. לא מתקשרת, לא מתעניינת, אנחנו לא נפגשות. תגיד לי, ככה מתנהגת חברה?! אז התחתנת, אז מה? בגלל זה מת העולם?! אין עוד אנשים חוץ ממך ומבעלך?!
אני מרגישה כל-כך פגועה מהסיפור הזה שממש לא בא לי לראות את הפרצוף שלה יותר".
עד כאן מהמכתב ששלחה לנו רונית. האם לכם יצא להיתקל בתופעה ? האם יש צד שני לסיפור הזה?
