אדם אחד היה צריך להגיע באחד הערבים לחתונה בתל-אביב. הוא יצא בזמן והרכב שלו עבר את הנסיעה באופן חלק, אלא שהמשימה האמיתית בעיר הגדולה היא, כידוע, למצוא חניה. הוא התקרב אל מקום האירוע וגילה לשמחתנו חניה גדולה פנויה בצד הדרך. הוא התלבט אם לעצור שם אבל אמר לעצמו: “חבל, זה לא מספיק קרוב. אצטרך ללכת כמה דקות ברגל. עדיף להמשיך לנסות, אולי אמצא משהו קרוב יותר”. הוא המשיך לעבר האולם ואחרי דקה גילה עוד חניה פנויה. הוא היסס לרגע, אבל החליט שכדאי להמשיך לנסות. “עדיין לא מספיק”, אמר לעצמו, “חבל לטרוח סתם ברגל. אנסה עוד קצת, אולי אמצא משהו קרוב יותר”. כעבוד שתי דקות, כשהוא במרחק של מאתיים מטר מהאולם הוא ראה חניה שלישית. הוא כמעט ונכנס אליה אבל עצר את עצמו: “אעשה ניסיון אחרון. אולי אמצא משהו ממש ליד”. הוא המשיך עוד קצת והגיע לאולם. הוא פתח את החלון ולפי הקולות נראה היה שהחופה בדיוק התחילה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה אבל התברר לו שהחניה מלאה עד אפס מקום. בלית ברירה עשה פרסה וניסה לשוב לאחור אל החניות שויתר עליהן קודם. הוא חזר אל האחרונה וראה שהיא תפוסה, וכך גם זאת שלפניה. הוא נתן גז ודהר לעבר הראשונה. כעבור דקה כשהגיע אליה גילה רכב שבדיוק נכנס ברוורס וממלא את החניה.
