השעה 7:03 בבוקר. דוד נכנס במהירות לבית הכנסת, וללא השתהות החל להניח תפילין. כמה מתפללים תקעו בו מבטים שואלים והביטו בשעון. אכן, לא כל יום מגיע דוד כה מוקדם לתפילה. איחור של 8-10 דקות, לפחות, הוא דבר שבשיגרה אצלו. דוד התעלם מסביבותיו, פלט מפיו את הברכה והידק בזריזות את רצועות התפילין על זרועו. בעודו מוציא את התפילין של ראש מתיקן בירך במאור פנים את חבירו חיים שזה עתה נכנס, בברכת "בוקר טוב" קולנית.
משסיים להניח תפילין החל במירוץ הקבוע כדי להשיג את החזן. שמוליק, החזן, לא היה מהאיטיים, אם לדבר בלשון המעטה, אך גם דוד אינו קוטל קנים. תוך דקות ספורות צמצם את המרחק בינו לבין החזן בשאיפה להדביק אותו ב'ישתבח'. היו כאלה שדגלו בשיטת ה'דילוגים' כדי להגיע לקו הגמר יחד עם החזן ואמרו רק 'קטעים נבחרים' מהתפילה, אך דוד אינו איש של פשרות ודילוגים. הוא אינו מוותר ומתעקש להגיד את כל התפילה.
דוד לא הזדקק לסידור. בתור יהודי שמקפיד להגיע לתפילה במניין מדי יום (או לפחות ברוב הימים…) הוא כבר ידע בעל פה את התפילה. המילים זרמו מפיו באופן אוטומטי וללא מאמץ. לפעמים שקע במחשבות ותכנונים על הצפוי לו באותו יום, וכשהקיץ ממחשבותיו שם לב שכבר התקדם בינתיים עוד כמה דפים בסידור. תוך 4 דקות הגיע שמוליק החזן ל"ישתבח" ואיתו דוד שנתן בו מבט אוהד. 'שמוליק זה אכן יודע להתפלל', ציין דוד לעצמו בסיפוק, 'לא כמו אותם חזנים ש'טסים' בתפילה כאילו מישהו רודף אחריהם ואתה לא מספיק בכלל להתפלל. אצלינו במניין החזנים מתפללים בנחת וביישוב הדעת. 25 דקות לתפילת שחרית הם זמן מכובד ללא ספק. אפשר לכוון ולומר במתינות כל מילה. טוב, לא כל מילה אבל לפחות…' דוד נאלץ לקטוע במהירות את חוט מחשבותיו כששם לב ששמוליק החזן כבר מתקרב בצעדי ענק ל'שמע ישראל'. דוד שינס את מותניו והחל לשעוט במהירות אחריו.
לא חלף זמן רב והגיעה תפילת "שמונה עשרה". דוד אהב במיוחד את זמן תפילת לחש. יש שקט בבית הכנסת ואפשר ללא כל רעשים חיצוניים הטורדים את מנוחתך ולהיזכר בדיוק מה עליך לעשות היום ולתכנן את זמנך כך שתוכל לנצל כל רגע ולא לבזבז אף דקה. רק החזן שהתחיל כבר בחזרת הש"ץ הזכיר לו להזדרז עם חשבונותיו ולסיים את תפילת לחש במהירות.
'קדושה' כבר אמר דוד עם הציבור, וכשסיים הש"ץ 'אתה קדוש' סקר דוד בעניין את המתפללים שסביבו. מימינו עמדו חיים ויצחק, שקועים בניתוח המהלכים המדיניים האחרונים של ראש הממשלה. ממולו דנו שלמה וברוך בצעדים הכלכליים של שר האוצר ובחשש מפיחות והתגברות האינפלציה. דוד חכך בדעתו אל מי להצטרף, אך לבסוף בחר דווקא לדון עם יוסף חבירו במצב הביטחוני המעורער והם העלו ספקולציות שונות בקשר לעתיד. רק שמוליק החזן שכבר הגיע ל'מודים' מנע מהם להמשיך בשיחתם המרתקת. דוד שקע באמירת 'מודים דרבנן' בכוונה מרובה ובקול רם, תוך כדי נדנודים ונענועים נמרצים עד אשר שם לב לדיבורים מאחורי גבו. הוא סובב את ראשו בכעס וגילה מאחוריו שני נערים הדנים בסיכוייה של מכבי ת"א להעפיל לשלב הבא בגביע העולם בכדורגל בעקבות הפסדה לקבוצה הספרדית ביום הקודם 2:1. "אתם לא מתביישים?!" הרעים עליהם דוד בקולו, "אין לכם שום כבוד לבית הכנסת?!" השניים מיהרו להצטנף במקומם בבושה בעוד הוא ממלמל לעצמו "אח, הדור הצעיר… לא מסוגלים לשתוק אפילו חצי שעה. מדברים על ספורט באמצע התפילה. בושה! כשאנחנו היינו בגילם לא העלינו בדעתנו להתנהג כך. אצלינו היה כבוד לבית הכנסת…".
החזן כבר סיים את חזרת הש"ץ, ודוד החל לחלוץ את התפילין בעוד שפתיו ממלמלות מעצמן את הקטעים האחרונים של התפילה כשלפתע נזכר שהיום יום חמישי ויש גם קריאה בתורה. "אוף", אמר דוד והביט בשעונו בעצבנות, "זה מאריך את התפילה בעוד 7 דקות". הזמן זחל בעצלתיים ודוד כבר היה חסר סבלנות אך הסוף היה קרוב…
בשעה 7:31 כשקולות 'עלינו לשבח' עדיין מהדהדים בהיכל עזב דוד את בית הכנסת כששקית התפילין תחת זרועו וחיוך של אושר נסוך על פניו. "אח, כמה טוב", אמר לעצמו בסיפוק, "להתחיל את היום בתפילה זכה מעומק הלב היישר לריבונו של עולם. זה נותן לך מרץ וכוח לכל היום כולו…"
וברגליים קלות פנה דוד לכיוון ביתו כשהוא מצפה בקוצר רוח לתפילת מנחה.
