מספר חסוי – סיפור

שמוליק הציץ בשעון בעצבנות. שתי דקות אחרי אחת. הוא הסתכל ימינה ושמאלה וחיפש מקום פנוי להחנות את הרכב. שוב הכול תפוס. בלית ברירה השאיר אותו על המדרכה בקצה הרחוב ובצעד מהיר פנה לכיוון בית הכנסת. שמוליק הקפיד מאוד על שלוש תפילות ביום והתאמץ לא לוותר אפילו על מניין. נכון, לא קל לאדם טרוד כמוהו להפסיק את כל העיסוקים החשובים באמצע ולחפש תפילת מנחה, אבל מה לעשות, עיקרון זה עיקרון, ולא איש כמוהו יוותר בקלות. תפילת העמידה כבר התחילה ושמוליק נאלץ לפלס את דרכו פנימה בינות לעומדים. תוך רגע הוא כבר צלל ישירות למים העמוקים. “ה’ שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך. ברוך אתה…”. ‘הכי אני אוהב את תפילת לחש’, הרהר לעצמו בחדווה, ‘שקט, שלווה, שום דבר לא מסיח את הדעת. ככה אתה יכול להתרכז בשקט במחשבות שלך’. “אתה גיבור לעולם אדונ-י מחיה מתים…”. ‘רק שאני לא אשכח להתקשר לאיציק ולבקש ממנו את הדו”ח של סוף מרץ. אני חייב לעבור עליו ולערוך תיקונים לפני שהוא מגיש אותו לגליקמן’. “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו…”. ‘בעצם, כשחושבים על זה הוילונות בצבע קרם הרבה יותר מתאימים לסלון. אחזור לחנות אחרי הצהריים ואבקש שיחליפו לי את הסט’. “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה…”. ‘שטוסמן הזה פשוט עולה על העצבים. שוב הוא החנה את הרכב שלו בצמוד לגינה, שלא לדבר על זה שכבר חודשיים אני רודף אחריו עם הצ’ק לוועד בית…’.

רטטים קלים מהמכשיר שעל מותניו קטעו את חוט המחשבה שלו. ‘אוף, מי מפריע עכשיו באמצע התפילה?!’, זעף, ‘לא נותנים לבן-אדם להתפלל אפילו עשר דקות בשקט?! מי זה הנודניק שלא נותן מנוח?’. כעבור שתי שניות הופיע הרטט הבא, שרק הגביר את הסקרנות. שמוליק לא התאפק. מבט חטוף ימינה ושמאלה הראה שהסובבים אותו שקועים בתפילתם ובאלגנטיות שיגר הצצה קלה בצג. במקום מספר או שֵם הופיעו שם שתי מילים. מספר חסוי. ‘מי זה יכול להיות?’, ניקרה במוחו השאלה. אם זו הייתה שולה, אשתו או צביקה, אחיו, הוא היה מסנן אותם בלי לחשוב פעמיים, אבל מי מתקשר ממספר חסוי?! ‘אולי טלפון מהבנק? אולי מישהו חשוב אחר שמנסה להשיג אותי?’. שמוליק הציץ בסידור לגלות היכן הוא אוחז בתפילה וגילה אותו פתוח במודים. כבקי ורגיל נדרשו לו חמש וחצי שניות נוספות כדי לחצות את  קו הגמר בשלוש פסיעות קטנות לאחור ולפלס לו שביל גישה בינות למתפללים שחסמו את דרכו ליציאה, תוך כדי לחיצת send ולחישת ‘רק שניה’ לתוך הפומית. רוח חמימה של צהרי אביב קידמה את פניו והוא התמקם במרכז רחבת בית הכנסת מצמיד את הסלולארי לאוזנו.

“כן, מי מדבר?”, ירה בקוצר רוח לעבר בן שיחו. קול עמוק בלתי מוכר בקע מן המכשיר “שלום גם לך”.

‘מי זה יכול להיות?’ ניקר סימן שאלה במוחו של שמוליק. הוא ניסה לחשוב האם הוא מכיר את הדובר אך לא, הוא הצליח לזהות. “עם מי אני מדבר?” שאל כשסבלנותו פוקעת.

“זה אני, כמובן”, השיב הקול העמוק.

‘מה זה המשחקים האלו’, התעצבן שמוליק, מי זה ‘אני’?!’. תוך שבריר שניה נפל לו האסימון. “אוף, שלמה, תפסיק לעבוד עלי. אתה חושב שיש לי זמן למשחקים שלך, ועוד באמצע התפילה. מה אתה רוצה?!”.

“שוּם שלמה”, דחה אותו הדובר בטון נחרץ, “זה אני, אלוקים”.

‘מה??? אלוקים???’. שמוליק הסתכל ימינה ושמאלה לוודא שאין איזה יגאל שילון שמתחבא מאחורי עץ האלון הגדול שעמד ברחבה.

“אלוקים?”, לחש בתמיהה לתוך השפופרת. “כן”, הייתה התשובה הברורה, “הקדוש ברוך אני”.

שלמה היה בְּשוֹק. ככלות הכול, לא כל יום זוכה בן אדם לשיחה ישירה עם הכל-יכול בכבודו ובעצמו.

“אאאאז   ל…ל…ל…למה התקש…ששש….רת?” גמגם.

“לא הייתי לי ברירה”, השיב הריבונו, כשצליל של לֵיאוּת שזור בקולו, “פשוט ראיתי שאני לא מצליח להשיג אותך באף דרך אחרת…”.