מה קורה בתפילה?

פסקאות מהרב קוק המיתיחסות לתפילה מכיוונים שונים

גילוי התפילה המתמדת של הנשמה

התפילה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כוחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כוחות חיי הגויה כולה. והיא משתוקקת גם כן לגלות את מהותה וכוח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים. ולשם כך צריכים אנו לחשבונו-של-עולם שבא על ידי תורה וחוכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חוכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד’ 
א-להינו.

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, א)

 

אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפילה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן “הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו”. 

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ב)

 

סילוק אבני הנגף והמכשולים מנהר החיים

התפילה מבקשת מהנשמה את תפקידה. כשעברו ימים ושנים בלא תפילה בכונה, מתקבצים בלב אבני-נגף רבים, שמרגישים על ידם כבדות-רוח פנימית. וכשרוח הטוב חוזר, ומתנת התפילה ניתנת ממרומים, הולכים בכל תפילה ומתפנים אותם המכשולים, והסיכורים הרבים אשר נקבצו בנחל הנובע של נשמת החיים העליונה, הולכים וסרים. ועם אותה העליה הנשמתית, שהיא עולה בכל תפילה ביחש לערך זמנה, אחוזים ידועים באים בתור מרפא את חסרון העבר; אמנם לא בבת אחת נמנה החסרון, אבל הולך הוא ומתמלא, והצוהר של התפילה הולך ומגלה את אורותיו. 

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ג)

 

הוצאה לפועל של הרצון הפנימי, ההסדרה הפנימית, נתינת עצמה כוח והכוונה לחיים

התפילה היא מוציאה אל הפעל והאור, אל החיים הגמורים, את הנכמס בתהומות הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה של התפילה בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים. גדולה ונפלאה היא פעולת ביטויו על החיים. המלה הנגזרת, אור גדול שופע עמה. מאוצרות גנוזים של חיים עשירים ומשופעים בעשרם היא לקוחה. וכפי אותה המידה של החדירה הפנימית שלה, ככה גדולה היא התעופה האורית שהיא מגלה, מהוה ומולידה. בירור הביטוי מברר פרטי האורה, מגשם את המציאות בחפץ ברור ומסומן, והדברים הולכים ונעשים, ואי-אפשר לתפילה שלא תעשה את רישומה. אם היא פועלת את פעולתה ע”פ המטרה הפרטית המסוימה שלה, או מסבבת דרכים רבים ומסובכים, – אלה הם מפלאות תמים דעים ; אבל בכל אפן בנין עולם מלא מתגלה בתפילה, בין באותה הקבועה ומסודרת ושוה לכל נפש, בין באותה הפרטית הנובעת ממעמקי לבב כל יחיד וכל ציבור, לפי מצביו וצרכיו. יחד עם כל התכונות העולמיות, העליונות והתחתונות, עם כל ההשתלמות המעשית והחברתית, השכלית והמלאכותית, שהאדם הולך ומשתלם בהם, ומגיע באפן משופר להרחבת חייו והנעמתם, והעולם מסתדר בחיצוניותו, ובאופנים ידועים גם בפנימיותו, תבוא בראש כולם אותה ההסדרה הפנימית, ראש כל הגורמים לכל המאוויים, – התפילה שתוסיף לתן כוח ועצמה לכל הסתעפות החיים, לכל התכסיסים התרבותיים ושכלוליהם, ובבהירות ידע האדם לכוון את המניות של התפילה ושל המעשה, ושל התכללותם זה בזה. “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”. 

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ד)

 

הדבקות באלוקים

פעולת התפילה היא מצד הדביקות בא-להים שלה. הדביקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון וסגולת הדביקות היא שבאותו התיאור שהדביקות הא-להית נצטיירה. פועלת היא פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפילה הוא הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך ייעשה, והביטוי בא מול האלוהים. כפי אותה המידה של הידיעה המפותחת בעניני הא-להות, ושל זיכוך המעשים והמידות שקדמו לה, כוח הדביקות יוצאה אל הפועל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד, הגנה וטובה, מוזרחת בשלל צבעיה. ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

(עולת ראיה, דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור יג)

העמקת הרגשות עליונות ואורות קדושים לנו ולכל ההוויה

התפילה היא מעמקת בנו את ההרגשה העליונה הקדושה, שהיא התמצית של ספיגת אור חי העולמים שבנשמתנו, והיא זורעת בנו אורות קדושים מצמיחים פרי ישועה. ולא לנו האישים הבודדים, בתור פרטיותנו, לבד, אלא כל מה שהתפילה עושה היא עושה בעדנו ועמנו ביחושנו לכל היש כולו, לכל החיים והמציאות, לכל ערכיהם, העבר, העתיד, וההוה. ומה נפלאו ההופעות, מה נשגבו ההתנוצצויות, ההולכות ומתגברות מכל תפילה, אפילו כשהיא עראית פרטית ומבודדה, וקל וחומר כשהיא קבועה, כללית וחברתית. היא נובעת מהמעיין הא-להי העליון שכל המרום והקדוש, כל הנישא והנשגב, בו כלולים וממנו נובעים, ואליו היא שבה באדירות כוח, בחיל ובחוסן מלא קודש קדשים, ומוסיפה היא ברכה במעין החיים, מסרעפת היא את עץ החיים כולו ומפארת את ענפיו. פלגיו אשר ישקוהו מתחברים אלו באלו, ולשדים רבים ושונים, שכל אחד מלא זיו ונהרה, ממלא נחלי עדנים, המספיקים אושר ותענוגי אצילות עולמים, מתאגדים יחד, והיו למקור ברכה לנהרי אהבת עולם ואהבה רבה וברכה ושלום לכל היקום. ותפלת ישראל בהנשאה למרום הקודש, בהרכזה בארץ חמדת עולמים, ובמרום מכון מקדש א-להי עולם, אדון כל המעשים, ב”ה, שטפי נהורים עוברים בכל עולמים, נשמות מרובבות מתחדשות בזיו של מעלה, והאידיאלים העליונים מתנשאים בגיאות קדושה, והכבוד העליון מתברך עדי עד. ברוך כבוד ד’ ממקומו. 

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ה)

 

התנשאות לעולם של שלמות

התפילה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות. 

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ו)

 

ביטוי האידאל העולמי של השתוקקות לאלוקים, בשם כל ההויה

התפילה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההוויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכול הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת .ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות-אל אלה בתפילה, המכה גלי אורה, היוצאת המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח קדשה למרחבי אל. מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכול, מרומם את הכול למקור הברכה ומקור החיים. 

(עניני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ז)

 

התעלות הרצון של האדם

לפני התפילה צריך להרגיש את הצורך של התפילה ואת העונג של התפילה. אין התפילה חפצה לשנות שום דבר בא-להות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות, אלא להתעלות עם כל השנויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במודה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית. היא מדברת בעניין הא-להי, שהיא כוספת אליו, כפי מודותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה. היא מדברת אל ד’, כאל מלך מושל העלול להשתנות, כאל אב המוכן לשינויים, כאל צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות ע”י התעוררות מרוח אחר, מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הוויתה. 

(עניני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה, א)

 

השאיפה לתיקון השלם

כשמכוונים לאיזה מבוקש בתפילה, צריך לשים לב, שכונתנו היא להסיר את הרע והחשך מן העולם ולהגביר את הטוב ואת האור, של החיים הא-להיים במילואם, שבהופיעו הוא ממלא לא רק חסרון אחד בלבד, אלא הוא משלים את כל החסרונות וממלא את כל הפגמים כולם, ובגודל נשמתנו הרינו חפצים דוקא בשלמות הגמורה והמוחלטת. 

(עניני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה, ד)

תפקידי שלוש התפילות:

שחרית – עמידה – השרשת האמונה והערכים כדי שיוכלו לעמוד בניסיונות וגלי הזמן

מנחה – שיחה – הפרחת כוחות חדשים בנפש

ערבית – פגיעה – קדושי עליון מגיעים להשגות גבוהות

 

“תניא כוותי’ דר’ יוסי ברבי חנינא אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ד’, ואין עמידה אלא תפילה שנא’ ויעמד פנחס ויפלל. יצחק תקן תפלת המנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנא’ תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד’ ישפוך שיחו. יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנא’ ואל תישא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי”. (גמרא ברכות כו,ב).

 

שלש לשונות אלו, עמידה, שיחה, פגיעה, מכוונות הן כנגד שלשה עניינים של תועלת התפילה בעבודת השי”ת. התחלת פעולת התפילה היא, שכל העניינים הקדושים והציורים הנעלים של יסודי היראה והמוסר, שקנה האדם בנפשו, התפילה תשריש אותם יפה בלב שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה ע”י יצר לב האדם ותאוות הזמן. זמנה של פעולה זו הוא ביותר בשחרית, שקודם שיפנה האדם לעסקי החיים ורגשי תאוות הגוף המוכרחים יכין לעצמו מעמד מוסרי חזק ונכון, שיתקיים בניסיונות ההתנגדות של גלי הזמן, ולכן התפילה המכוונת לפעולה זו נערכת בשם עמידה. לזה הוכשר ביותר אברהם אבינו ע”ה, שהי’ ראש למאמינים, ועמד בעשרה ניסיונות נפלאים, ועם כל המון המתנגדים אל הדרך העולה באור ד’, שהסתערו להפיצו ולהדיחו, נלחם למצוא מעמד נכון וקים לעד.

שיחה תקרא התפילה, בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באפן טבעי ע”י רגשת הנפש בעבודה שבלב. זה ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו את הטרדות, ואז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי הקדש הטבעיים, האצורים בתוכה, לדבקה בא-להים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. ההפרחה הטבעית הזאת מתוך יושר הנפש היא שרש להנהגת הדין, אל הנוטה מנתיב יושר של אורחות חיים, שמדת הדין, בכל מה שיש לה חק טבעי, מדוקדקת היא אל המשנה דרכה ונוטה מנתיבה, והיא מדתו של יצחק, כדכתיב ופחד יצחק הי’ לי, וכדאמרי רבנן ברוב ביאור.

אמנם עוד רב יתרון לתפילה, שהיא מוצאת תכליתה ברמי המעלה והערך, קדושי עליון הנגשים אל ד’, שע”י התפילה ירומו וינשאו למעלת הנבואה או קרוב לה, כד’ טושו”ע או”ח סי’ צ”ח, שהם פוגעים מעמדים יותר גדולים מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על מצב-הטבע הרגיל וידבקו באלהים חיים בטהר לב ונפש. לזה מוכשר הוא הלילה במנוחתו והתבודדותו, וכמו שביאר החסיד בחוה”ל (שער אהבת ד’ פ”ו) ביתרון תפלת הלילה, שהוא מאפשר להפקד גם במחזות נשאים וקדושים ותבואות שכליות נוראות, אשר לא יושגו בחברת חושי החומר. ולפי שהדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות באים הם שלא כסדר ההדרגה הטבעית מהקל אל הכבד, וע”פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה, כי-אם בפתע יגלה האור הגדול מנעם ד’, אשרי כל זוכה לו, תקרא התפילה, מצד היותה כוללת זאת התכלית, בשם פגיעה, כדרך ההולך ופוגע, לא לפי ערך מדת מהלכו של ההולך לבדו כי-אם גם לפי ערך מדת קרבתו של הנפגע המתאים לזה. וכן הי’ באמת ביעקב אבינו ע”ה, שודאי השלימתו ג”כ התפילה לאותו החזיון הנבואי הנשגב של מראה הסולם וכל פרטיו, שעל כן נתיחס לתפלתו שם פגיעה, ויפגע במקום, והיא מתאימה לערבית. 

(עניני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה, ו)

 

הייחודיות של כל תפילה

“אמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו’ ענני ד’ ענני וכו’. רבי יוחנן אמר אף בתפלת ערבית, שנאמר תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. רב נחמן בר יצחק אמר אף בתפלת שחרית, שנאמר ד’ בקר תשמע קולי” (גמרא ברכות ו,ב).

 

יש אברים כפולים שרבויים הוא רק ליתר שמירה, שבהיפקד אחד מהם הנשאר ימלא את מקומו, ויש אברים כאלה שכל אחד מהם יש לו ערך עצמי, ואם יפקד אחד מהם אין השני ממלא את מקומו. כל אחת משלש התפלות, הקבועות בזמניהן, היא מכוונת לעניין מיוחד בעבודת התפילה, באופן שאין לדון אותן בכלל האברים הכפולים, שעכ”פ מתוך שלשתן תעלה בידינו תפילה הוגנת אחת, אלא שכל אחת צריכה זהירות מיוחדת לעצמה. היסוד האחד הוא נגד התגברות יצר לבו של האדם בהוללות וסכלות שבתערובת עסקי העולם, שהתפילה מחזירה את האבדה הרוחנית ע”י שפכו שיח לד’ ומדיחה ממנו כל טיח טפל ע”י רוממות המושגים הטהורים בדעת א-להים ועבודתו. לזאת פועלת תפלת המנחה, הבאה אחרי תקף העסקים הזמניים של היום, וכמו שנענה בה אליהו במלחמתו בעבודת הבעל. תפלת ערבית מרוממת את רוח האדם במשמרת כבוד נפשו בטהרת המחשבות וההרהורים, “תכון תפלתי קטורת לפניך”, שהקטרת “דבר בחשאי” משפיעה לתקון דרכי האדם בחדרי משכיתו, ומכפרת על לשון-הרע שבצנעה (זבחים פ”ח :), שעיקרה הוא ע”י מחשבת הלב, כמו שכתוב “ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. אמנם בבוקר, שלא נדבקו השפעות רעות לכוחות הנפש, אבל הם נעדרי שלמות חילם ע”י התגברות צד החומר בזמן השינה של הלילה, אז תפלת שחרית מעירה ומסדרת אותם במערכת הקודש ברוממות חשבונות הצדק והיושר ביראת ד’ ואהבתו, “ד’ בקר תשמע קולי בוקר אערוך לך” מערכת לבבי וכחות נפשי, “ואצפה” כי אתה תהי’ עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו. 

(עניני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה, ז)

 

תפילה שלא נענית

“אמר ר’ חמא בר חנינא אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ד’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'” (ברכות לב:).

 

לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החיסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמר נואש חלילה, כי הקצר קצרה ידו יתברך מפדות, אלא שבחוכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקווה ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלימות חשובה. והנה כך היא המידה באדם כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו מתחלש לבבו אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר קוה אל ה’ והתקווה היא בעצמה מידת שלימות ויסוד התקווה הוא מעלת השלמות הראויה להמשך מכשרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה, של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקווה לה’ נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין. על כן, חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'”.

(עולת ראיה, דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור ב)

 

איך מועילה תפילה על אדם אחר?

ואמר ר’ יעקב אמר  רב חסדא: כל המבקש רחמים על חברו  אין צריך להזכיר שמו” (ברכות לד,א).

 

פעולת תפלת כל אדם על עצמו נערכת היא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל  את מבוקשו. ועל פי החכמה העליונה מכוון הוא תמיד הכרח המבוקש שמעוררו לתפילה, להוציא  אל הפועל אותו ההרגש שהמתפלל צריך לו להטבת השלמתו האמתית. 

אבל התפילה על חברו נערכת היא כפי ערך היחש של המתפלל  אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחש הקרבה הנשגבה  והמוכנה בפעל של זרע ישראל זה לזה. על כן  אין שייך להזכיר בתפילה  את שמו של הנצרך לרחמים, כי פעולת התפילה על זולתו  אינה מצד הערך של הנצרך לרחמים כי- אם מצד הערך של המתפלל עצמו, אשר הנצרך לרחמים נמצא מתייחש אליו, ומצד הערך  המוסרי של התפילה על זולתו, שהוא מצורף  אל תועלתה של עצם התפילה, שתהיה שלמה בתנאיה המשלימים  את דעת א-להים  אמת ועבודתו.

(עולת ראיה, דרכי פעולת התפילה ליחיד ולציבור ד)

_____________________________________________________________

 

ריבונו של עולם, שומע תפילה, הבוחר בתפילת עמו ישראל ברחמים, זכני נא ברחמיך הרבים להרבות בתפילה תמיד, בכוונה גדולה ובכוח גדול ובמסירות נפש, ותעזרני להכניס כל הכוחות שבקרבי בתוך דברי התפילה, ואזכה להכניע ולשבר ולבטל כל המחשבות הזרות שבעולם, הבאות לבלבל את תפילתי וכן לגרש ולסלק כל המחשבות של גדלות ושל פניות מעליי ומעל גבולי, שלא יוכלו לעלות על דעתי כלל, ותהיה תפילתי זכה ונכונה ורצויה ומקורבת לפניך, ואזכה להוציא את התפילה מכיסויין דילה ולהעלותה ולהלבישה בלבושין דנהירין, שהם אור האבות עד שתהיה מתוקנת בתכלית התיקון ויהיה לה כוח לעורר אהבתך העליונה, שתחבר אותה עמך באהבה ואחווה ורעות, ויהיה נעשה תמיד ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה על ידי תפילותינו, יחודא שלים בתכלית השלמות.                    

(ליקוטי תפילות, חלק ב’ סי’ מג’)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *