פסוקי דזמרה. הללויה שלישית. בגדול אתה מתפלל. בקטן אתה במקום אחר. לאו דווקא במקומות מפוקפקים. אלו יכולים להיות מקומות חשובים מאד. עסוק בתורה. עסוק בילדים. עסוק בחיים, אולי אפילו בתכלית החיים. כן, כן, חשוב מאד, אבל הרסני. המחשבות הקטנות הללו מוצצות את הדם של התפילה, עד ישתבח היא כבר חיוורת כמו סיד. לך תקבל עכשיו עול מלכות שמים באהבה.
בדרך אל הגן. הילד החמוד שלך מחזיק לך חזק את היד. בגדול אתה מתענג על רגעי האיכות. בקטן אתה במקום אחר. לא שאתה לא חושב על הילד, פשוט יש עוד הרבה דברים שמחכים לך היום. העבודה, הכסף, הסידורים ההכרחיים, לסגור את הכל כדי להגיע הביתה לקראת ערב בזמן, כדי להתפנות לילדים. ובינתיים, היד נשמטה והילד הלך, ונשארת לבד ליד הגן.
עבודה. מול המחשב. אתה חושב על אשתך. איך לא דיברתם כל-כך הרבה זמן. חיים אחד ליד השני ולא מספיקים לשתף. ארוחת ערב מול אישתך. אתה עדיין בעבודה. איך אפשר לסדר את הסיפור הזה עם שלוסברג.
לילה. אתה חולם חלומות של מישהו אחר…
ריכוז. טעם החיים. זפזופ. פתחה של גיהנם. להט החרב מתהפכת כל יום.
כמה מרגילים אותנו להתפזר – האסמסים והמיילים ועדכוני החדשות והתמונות המתחלפות – חיים בקליפ
שכולו קליפה. כמה מאמץ דרוש כדי ללכת נגד הטבע, נגד הטכנולוגיה, נגד התנועה – כדי ליישב לרגע אחד את הדעת. כדי להיות בו- זמנית אתה. באותו מקום ובאותה השנייה.
