צדיקים במיתתם

כדור האש האדום שעמד במרומי הרקיע נע באיטיות לכיוון מערב, שולח את זרועותיו הארוכות לעבר הארץ. נהר האדם השחור שמילא את הרחוב המרכזי זרם לאיטו אל עבר פאתי העיר, לכיוון בית הקברות. 'יציאת צדיק מן העיר עושה רושם', ואלפים הגיעו מכל רחבי המחוז כדי ליטול חלק במסע ההלוויה. כולם היו שם. צעירים ומבוגרים, תלמידי חכמים ואנשי מעלה יחד עם אנשי עמל, פשוטי עם. כאלו שכבר הלבין זקנם לצד תינוקות של בית רבן. כולם התייצבו כאיש אחד לחלוק כבוד אחרון לר' הלל.

כאהרון הכהן בשעתו, אוהב שלום ורודף שלום, היה ר' הלל אהוב על הכל. תלמידי חכמים ולמדנים העריכו את גדלותו בתורה, ששילבה כישרון נדיר יחד עם שקידה עצומה ועמל מופלג. חסידים ואנשי מעשה ידעו לספר על עוצם צדקותו הממוזגת בטוהר מידותיו וביושר לבבו. תלמידיו ושומעי לקחו התרפקו על דרשותיו המופלאות, כשפיו המפיק מרגליות קולע אל השערה ומוציא מים גם מלב האבן האטום ביותר.             

אולם גם לאנשים הפשוטים, אלו העמלים מצאת החמה ועד שקיעתה כדי להביא טרף לגוזליהם, היה את ר' הלל שלהם. זה שמאיר פנים לכל ברייה באהבה ובסבלנות אין קץ, זה שסומך נופלים וסועד חולים, במסירות ובדאגה אבהית, כאילו היית אך אתה בנו יחידו. המכוון בעצותיו הנכוחות ובחוכמת חייו הרבה לצעוד בדרך האמת והיושר גם במשעולי החיים המפותלים והמסובכים.

מפה לאוזן התהלכו סיפורים על האיש ועל מעשהו, כשמעל הכל, חופפת לה הענווה המופלאה, המתנוססת לתפארת כאבן חן בכתר אישיותו המאירה.  'אבד חסיד מן הארץ', הסכימו הכל.

לא היה זה פתאומי. מזה חודש ימים ידעו כולם שר' הלל חולה מאד, וזקוק לרחמי שמים מרובים. אנשי העיר כולם הפילו תחינה לפני היושב במרומים שישלח לו מזור, אך הרופאים כבר אמרו את דברם. 'ימיו ספורים', קבעו נחרצות.

היה זה יומיים לפני חג השבועות כאשר ניצחו אראלים את המצוקים, ור' הלל הסתלק לבית עולמו. השמועה עשתה לה חיש מהר כנפיים בכל רחבי המדינה. רבים החלו לזרום, מי בעגלות, מי בסוסים ומי ברגל, כדי לגמול חסד של אמת עם הנפטר הדגול.

את מיטתו נשאו בני הישיבה, ממררים בבכי. אומללים היו הם יותר מן הכל. מאז שנתמנה ר' הלל ל'משגיח' בישיבה, לפני עשרים ושתיים שנה, לבשה היא פנים חדשות ממש. חִיוּת חדשה זרמה בעורקיה. הוא היה למגדל עוז ולאבן שואבת לרבים. תפילתו, לימודו, שיחותיו ודרשותיו הבעירו אש בליבם של בני הישיבה. הוא שימש להם למופת עד לאן יכול אדם להגיע. לא פלא הוא שתלמידים רבים שבעבר חבשו את ספסלי הישיבה, וכיום הם תלמידי חכמים מופלגים המשמשים בקודש ברבנות ודיינות בעיירות שונות, הגיעו כדי לחלוק כבוד אחרון למי שיש לו חלק כה רב בגידולם ובהתפתחותם.

מסע ההלוויה זרם לאיטו. כשהעיניים דומעות והלב דואב על החיסרון הגדול שמי ייתן לנו תמורתו.

משני עברי התהום

הוא צעד שם בינותם, בולט בחליפתו הבהירה המודרנית ובפניו המגולחות למשעי. חריג בנוף הכללי. הכובע שחבש על קודקודו הסתיר את ראשו הגלוי, ומבטו הקר והתקיף לא איפשר לחדור למתרחש בתוככי ליבו. עיניו היו יבשות לגמרי. היו מן הנוכחים שהחליפו לחישות ביניהם, 'מי האיש?' 'נראה הוא כאחד מן 'המשכילים' ', 'מה לו ולצדיק כר' הלל?!'

הוא צעד במרחק מה מן המיטה לצידם של האחרים, אך תהום רחבה ועמוקה הפרידה ביניהם.
כל השאר רחשו אהבה והערצה לנפטר, ואילו הוא – שנא אותו… הצלקת שבליבו מעולם לא הגלידה. פניו האטומות כיסו אך בקושי על הסערה שהתחוללה בקירבו.

13 שנה עברו מאז שנפרדו! שלוש עשרה שנים רוויות כאב וייסורים, גדושות סבל ומפח נפש. הוא ניסה להשתחרר, לצאת לחופשי, לברוח לעולם אחר. אך האיש הזה, המוטל כעת על המיטה, לא נתן לו מנוח. הוא רדף אחריו לכל מקום בו הלך. במחשבותיו, בדמיונו ואפילו בחלומות שטרדו את מנוחתו בלילות.

למה בא להלוויה? בעצמו לא ידע. איזה כוח פנימי משך אותו לשם בעבותות קסם. אולי, חשב לעצמו, בזה יסתיים המרדף, וכעת יונח לו. אך בתוך ליבו ידע שהוא רק מַשְלֶה את עצמו. אין מנוס. ר' הלל נמצא עמוק בתוכו. שום דבר לא יפריד ביניהם.

הוא נשא את עיניו והביט כמה אמות מלפניו אל עבר המיטה עליה שכב הנפטר, מכוסה בטלית.
'לפחות לא אצטרך להביט שוב בעיניו', הרהר, כמנסה לנחם את עצמו. אותן עיניים עמוקות וחודרות, שמפלחות ישר אל תוככי לבבך, שמגיעות עד עמקי נשמתך ומשם מנסות לִמְשות אותך אל על. העיניים הכחולות שניבט מהן כל הגודל והטוהר שיכול אדם להעלות בליבו. עיניים שבהביטך לעברן אתה מרגיש כה קטן ועלוב, מֵחַד, אך הן מבעירות בך את הניצוץ, מגדילות את השלהבת שבליבך ומחזירות את האמון בעצמך וביכולתך להעפיל אל הפיסגה, מאידך.

"הצדיק אבד ואין איש שם על לב", קרע את הדממה קולו הרועד של ראש הישיבה המספיד את ר' הלל, גובר על קולות הבכייה שעלו מכל עבר, "כיוון שאבד הצדיק אין עוד מי שישים את הדברים על הלב…"

אפרים

בן 6 היה אפרים בעת שנפטר אביו. ילד קטן שכמעט ולא הבין מה מתרחש סביבו. בשקט ובצינעה נקבר האב בהותירו אחריו אלמנה צעירה וארבעה יתומים קטנים. איש תמים וישר היה, נהנה מיגיעו ועמל לפרנסתו. לא תלמיד חכם היה וגם לא חסיד ופרוש, אלא סתם יהודי פשוט אוהב תורה ומוקיר רבנן. אפרים לא זכר ממנו הרבה. אך דבר אחד בולט השתנה מאותו יום בו נפטר האב. דמות חדשה נכנסה לחייו של הילד, ופרשה עליו את חסותה. יהודי בעל עיניים כחולות עמוקות וטובות, וחיוך כובש ומאיר. ר' הלל.

יחסים מיוחדים נרקמו במשך השנים בין אביו של אפרים ובין המשגיח, וכשהאב הסתלק לבית עולמו המשיך ר' הלל את הקשר עם בנו. כבר מן הרגע הראשון הוא זיהה בילד כשרונות גדולים. המבט החריף, הסקרנות הרבה והשכל החד והישר, ניכרו כבר אז בילד. כל זאת לצד עוצמות של חיים והתלהבות שעשויים להיות מנוע רב עוצמה בהמשך הדרך. ר' הלל ידע לְזַהוֹת. מן החומר הזה קורצו אנשים גדולים. צריך רק לטפח את השתיל הרך והוא עוד יגיע לגדולות…

ר' הלל פרש עליו את חסותו. דאג למלמדים הטובים ביותר, השקיע בו מזמנו וממרצו, ואכן ראה ברכה בעמלו. הילד גדל לתפארת וכבר בגיל שלוש עשרה החל לחבוש את ספסלי הישיבה כאחד מן המבוגרים. הוא הסתער במלוא כוחותיו ובכשרונותיו הברוכים על ים התורה, ועד מהרה החל לשוט בו כבקי ורגיל. החריפות והחידוד, הזיכרון המפליא והמבט הבהיר, הקנו לו עד מהרה שם כאחד מן העילויים בישיבה ששמו הולך לפניו.

ר' הלל אהב את אפרים בכל ליבו. הוא חיבב להתבונן בו, במיוחד בעת שהיה זה יושב שקוע בלימוד הגמרא כשמוחו החריף צולל אל נבכי הסוגייא, וכאילו כל העולם כולו לא קיים בשבילו. המחזה ריגש את ר' הלל עד מאד. הילד הזה הזכיר לו כל כך אפרים אחר. את אפרים שלו. בנו יחידו. גם הוא היה נער ברוך כשרונות שצפו לו גדולות. כשהסתלק מן העולם בטרם עת אחרי מחלה קצרה, השבר היה נורא. בקושי רב עלה ביד הוריו להתגבר ולהמשיך הלאה. הצפייה במחזה הזה הציפה את ר' הלל בזכרונות נושנים. דמעות עלו בעיניו ושפתיו התעטפו בחיוך של נחת מהול בקורטוב של עצב.

 ואפרים, מצידו, השיב לו אהבה. הרגעים בהם ישבו יחד ולמדו היו בשבילו גולת הכותרת של היום כולו. בין אם צללו יחדיו לעומקיו של ים התלמוד, בין אם הגו יחד בספרי מוסר וחסידות, אליהם נמשכה נפשו של הנער ביותר, ואף כשהשתעשעו בשיחת חולין של תלמידי חכמים. ר' הלל הטביע עליו את חותמו הגדול, ושאיפותיו הגבוהות בצירוף כשרונותיו המצויינים הועידו לנער עתיד מבטיח.

העולם האחר

וכך זרם הכל על מי מנוחות בהשקט ובביטחה, עד אשר קרה מה שקרה ואפרים הכיר חבר חדש.
חבר זה שונה היה מחביריו האחרים בישיבה. לבוש בבגדים אחרים, מודרניים יותר, מגולח ומצוחצח. חד ושנון היה בלשונו, ושופע מתק וחביבות בדיבורו. מן ה'משכילים' היה.

גם הוא חש שהנער העומד לפניו שונה מן האחרים. סקרנותו ורוחב שכלו לא ידעו גבולות, והבחור עשה מאמצים רבים כדי למשוך אחריו את הנער. בצחות לשונו ובידיעתו הרחבה הקסים הבחור את אפרים, והלה הלך שבי אחריו. הוא החל להיעדר מן הישיבה ולבלות במחיצתו של חברו החדש שפתח לו את הצוהר אל ה'עולם האחר', עולם מלא ברק וקסם. אפרים התרשם מן הפתיחות הרבה, מן הידע הרב והמרתק שנפרש בפניו, ובעיקר מן החיים השוקקים גדושי החוויות, שעמדו בניגוד מה לעולם בו חי עד עכשיו ובו נתן את כל מעייניו. היה נדמה לו שמצא שם משהו שתמיד חיפש, אך מעולם לא היה לו.

 כשההעדרויות הלכו ונעשו תכופות, החלו בישיבה לתת את הדעת על הדבר. בהמשך כבר נתגלו בין חפציו של אפרים ספרים חדשים ומשונים, ספרים שלא יכירם מקומם באמתחתו של בן תורה.

 חביריו מן הישיבה החלו להתנכל לו. בתחילה היה זה בדברים קטנים, בהערות מילוליות ובהתגרויות. בהמשך העלימו את ספריו וחפציו ואף היכו אותו וחבלו בו עד זוב דם. אך הוא לא שת ליבו לזאת.

מאז ומעולם היה נחוש בדעתו ועומד על שלו. העולם החדש שנפתח בפניו כה כבש את ליבו עד שלא התייחס כלל לכל ההתנכלויות. עקשן היה, וכאשר סימן לו מטרה, שום דבר לא היה עומד בדרכו.

 אך אם יש משהו שבכל זאת איים לשבור את מעטה הקשיחות של הנער, היה זה ר' הלל.  לא!  הוא לא צעק עליו ולא נזף בו, לא התווכח איתו ולא ניסה להוכיח לו. הוא רק עמד מולו ונתן בו את עיניו, את עיניו הגדולות והחודרות, עיניים שמהם ניבט כל הטוב וכל הטוהר, כל היופי וכל האור אליהם מסוגל אדם להעפיל. עיניים שמהן השתקפו חיים מסוג אחר, אחר מכל מה שהיה מסוגל להציע לו אותו חבר חדש. חיים עליונים ומזוככים יותר. חיים של בקשת אמת צרופה, של שליטה עצמית, של התאמצות והתגברות. חיים של טיפוס בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, של התעלות מעל קטנוניות החיים והתעסקות בגודל וּבַשֶגֵב.

וכשהעיניים האלו הוצפו בדמעות, חש אפרים שהוא לא מסוגל יותר, שכוחותיו לא עומדים לו עוד.

פרידה

אפרים חש שהוא נקרע בין שני העולמות. עולם אחד, העולם של ר' הלל, על כל הטוב והאור שיש בו. ולעומתו העולם האחר, עולם שופע קסם וצבע, חוויות והתרגשויות, ידע והרחבת אופקים. הוא חש שהוא חייב לבחור ביניהם.

 ליבו נטה אל החוץ, ובסופו של דבר גמלה בליבו ההחלטה. הוא עוזב את הישיבה!

 הוא כמעט ולא הצטער על הפרידה מחביריו ומבני עירו. אומנם נחמץ ליבו על כך שהוא עוזב את עולמה של הישיבה על כל האושר והסיפוק שהוא רווה בה, אך פיתויי העולם שמבחוץ גברו עליו.

 רק דבר אחד הפחיד אותו, הפרידה מר' הלל. הוא כמעט חשב לעזוב מבלי לומר לו מילה, אך ידע שלעולם לא יסלח לעצמו על כך. הוא לא יברח כגנב בלילה.

 רגליו כשלו כשצעד לעבר חדרו של המשגיח כדי לומר לו 'שלום' אחרון. כמה פעמים כמעט וחזר בו וברח כמו שהוא, אך לבסוף אזר עוז ונכנס פנימה.

 הם ישבו זה מול זה.

 אפרים ברר את מילותיו בקפידה. דבריו היו קצרים.

 בעיניים מושפלות הוא בישר לר' הלל על החלטתו, נזהר שלא ייפגשו מבטיהם.

 שתיקה מעיקה השתררה בחדר. כשהרים לבסוף את ראשו החל בן שיחו לדבר. "יודע אתה, אפרים, עד כמה אהבתי את אביך", לחש קולו של ר' הלל, "אדם טוב היה ויקר לי עד מאד". אפרים שתק, מנסה להבין לאן חותר בן שיחו. "כמה ימים לפני מותו כשנפגשנו באקראי, אחז בידי ואמר לי כך:
 "מרגיש אני, ר' הלל, שמשהו רע עומד לקרות לי. חש אני שימיי ספורים". "מה זאת עולה בדעתך?!
ר' ראובן", ניסיתי להרגיע אותו, "הסר מליבך מחשבות רעות כאלו". אך הוא התעקש ועמד על דעתו. "מבקש אני ממך רק דבר אחד, ר' הלל", הפציר בי, "בן יש לי. צעיר הוא לימים אך בְּרוּך כשרונות. אדם פשוט אנוכי, כל ימיי עמלתי על מלאכתי ולא זכיתי לשקוד על התורה ולגדול בה. אך בני הקט מסוגל לכך. אני יודע זאת. אם משהו יקרה לי, מבקש אני ממך שתשים את עינך עליו. דאג שילך בדרך הנכונה. אנא ממך, הבטח לי, ר' הלל, אני מתחנן בפניך…"

 לא הבנתי על מה ולמה דיבר כך אביך, אך מילאתי את בקשתו ונצרתי את הדברים בליבי. כעבור ימים ספורים נחת עלינו האסון כאשר הגיעה הבשורה המרה על כך שעגלתו התהפכה בפאתי העיר וקברה אותו תחתיה".

 עיניו של ר' הלל הוצפו בדמעות והוא המשיך בדבריו כשקולו רועד. "מאז ועד היום, כבן היית לי.
נתתי לך את הכל, השתדלתי והתאמצתי ככל יכולתי.  אכן צדק אביך בדבריו. אתה נועדת לגדולות.

 אך שואל אני אותך, בני, כשאֶפָּגֵש עם אביך בבוא היום בעולם שכולו טוב, והוא יתן בי את עיניו ויבקש לדעת: "נו, ר' הלל. טיפלת יפה באפרים שלי? ספר נא לי. איפה הוא היום?" מה אומַר לו אז, אהה?! איך אשא פני ואביט בו?!"

 אפרים נאלם דום. הדברים ננעצו כחץ בליבו. שתיקה כבדה השתררה בחדר.

ר' הלל שלח את ידו הגדולה ועטף בה את ידו של הנער. זרמים של חום עברו ממנו אליו. אך אפרים שתמיד אהב את מגע ידו של ר' הלל חש הפעם שהמגע צורב בבשרו כגחלים בוערות. לרגע קט כמעט והתרכך, אך מייד התעשת ואמר בקול קר:

"אני אסיר תודה על כל מה שעשית בשבילי מאז ועד היום. אך זה אינו תלוי בך. זו היא דַרְכּי, והחלַטתי היא סופית. אינני יכול להישאר עוד! אני שייך למקום אחר".

 הוא משך את ידו לאחור, קם ממקומו והחל לצעוד לכיוון הדלת.

קולו של ר' הלל עצר בו  "טועה אתה טעות מרה, בני. מַשְלֶה אתה את עצמך. האמן לי, מכיר אני היטב את העולם האחר, על כל הברק והקסם שבו. הפיתוי הוא גדול, אין ספק בכך. בטוח אני שתמצא שם חוויות מרגשות וחיים תוססים ומעניינים. אך את מה שאתה מחפש ב א מ ת, לעולם לא תמצא שם! "

אך אפרים לא זז מעמדתו "אנא ממך. אל תנסה לשכנע אותי. מנוי וגמור עמי לעזוב. באתי ר ק   ל ה י פ ר ד…", וידו כבר הונחה על ידית הדלת.

 היתה זו הפעם הראשונה בימי חייו ששמע אפרים את ר' הלל מרים את קולו, צועק כמעט "לעולם לא תוכל להיפרד!!! זוהי רק אשליה". ומייד התרכך והמשיך בקולו העדין והמוכר שנימה של תחנונים נשזרה בו "שונֶה אתה מהם, בני. אינך שייך לַעולם האחר. יודע אני, הם יציעו לך הנאות ובילויים, חוויות והוללות. אך דע לך", הוסיף, כשעיניו בורקות ולחלוחית מנצנצת בהן, "מי שטעם מיינה האמיתי של תורה, מי שנשם מאויר הפסגות של הישיבה, מי שטעמה נפשו רוחניות אמיתית – לא יוכל למצוא טעם בְּמַה שיש לַחוּץ להציע… בֵּ ן מֶ לֶ ך לא יוכל להתגולל באשפתות! לעזוב, אמנם, תוכל, אך את האושר שאתה מבקש – לְ ע ו ל ם לא תמצא שם…"    

 ר' הלל הביט בעומד מולו מנסה לזהות האם דבריו היוצאים מליבו הדואב הצליחו לחדור מבעד למעטה העקשנות ולגעת בנפשו של הנער, אך המבט בעיניו הראה שליבו אטום. הדברים נפלו על אוזניים ערלות.

 אפרים יצא מן החדר, והדלת נסגרה אחריו.

זהו. הוא עוזב. הפרק הזה בחייו הסתיים. הוא השתהה עוד לרגע קט, כמנסה לעכל את מה שהתרחש ברגעים האחרונים בין ארבע כתליו של חדרו של המשגיח.

 קול בכי נשמע מאחורי הדלת. הוא היטה את אוזנו והצליח לקלוט את קולו של ר' הלל המתייפח: 
"הוי, אפרים, אפרים, לא בפעם ה ש נ י י ה…"

 רגליו נשאו אותו משם בריצה.

בין שני עולמות

המעבר היה זריז. חיש מהר נקלט ונטמע בעולם החדש. הוא הכיר אנשים אחרים, וצעד במחוזות חדשים. אט אט התנתק לגמרי מאורח חיים של תורה ומצוות, והפך להיות כמעט כאחד מהם.
אך דווקא ככל שעבר הזמן ונקפו השנים, הלך והתברר לאפרים דבר אחד. ר' הלל צדק! הוא לא הצליח להיפרד. הוא ניסה להתרחק, להשתקע כל כולו בעולם החדש שנפרש בפניו. אך בכל זאת הרגיש תמיד שהוא שונה. מדי פעם, ודווקא ברגעים הטובים, כשנדמה היה לו שהוא כבר מנותק לגמרי ומסוגל להתענג ולהתבדר ממש כמו חביריו החדשים, דווקא אז הרגיש שמשהו חסר. איזו מן תִפְלוּת מסויימת אופפת את הכל. הוא היה מוקף באנשים רציניים ומכובדים, בעלי מעמד ותפקיד, עסוקים כל העת. אך כששאל את עצמו פעם אחר פעם: 'לאן כל זה מוביל?' 'מה המטרה?' 'לאן זורמים להם החיים הללו?' מצא את עצמו עומד תוהה בלא תשובה המניחה את הדעת.  הוא, שהורגל כל ימיו לחיים של חתירה אל עבר היעד, כשכל מעשה, קטן כגדול, משרת את המגמה ומקרב אותך אל התכלית, נקלע פתאום לסביבה בה אנשים חיים רק מפני שהם… חיים. לא 'מִפְּנֵי' איזו סיבה, ולא 'לְשֵם' איזו מטרה, אלא רק בגלל שהם כבר כאן…   וגם בינות אלו שהאמינו באידאלים שונים, שחלמו על תיקון העולם, לא הצליח למצוא את תחושת הודאות שתמיד ליוותה אותו, שאכן זה הכיוון הנכון לחתור לעברו, שזה באמת הדבר שלשמו יש להקדיש את החיים. 'ומנין לך שזה הדבר הנכון לעשות?!', שאל פעם את אחד מידידיו, 'מי עַרֵב לך? רק מפני שכך נדמה לך? והרי חברך סובר הפוך בדיוק? ומנין הביטחון שהאמת נמצאת בכיסך יותר מאשר בכיסו?'

פתאום חש שהכל בעצם מוטל בספק. ערפל סמיך מכסה את הכל ומכרסם ביכולת להמשיך הלאה בביטחה.

 בחייו הקודמים, בעודו בישיבה, היה רגיל אפרים לעשות מדי יום ביומו 'חשבון נפש'. הוא היה מתבודד לו במקום שקט ועושה לו את חשבון עולמו. בוחן בקפידה את התנהלותו, את זרימת חייו, את תגובות נפשו. גם כעת, בהביטו סביבו, לא היה יכול להימנע מלהתפעל עד כמה היו האנשים מחושבים, מבחינה כלכלית ומבחינה אישית. כל הוצאה כספית, כל מטלה וכל משימה נשקלו היטב כדי לבצעם ביעילות מרבית ובחיסכון האפשרי. אך ככל שעבר הזמן חש עד כמה חשבון זה שונה מהחשבון שהורגל אליו עד כה. החשבון הנוכחי תמיד נסוב סביב מה שבחוץ, בעוד מה שבפנים הוזנח לגמרי. הוא היה רגיל לכך שהגאווה, הכעס, הקינאה והחמדנות הם אויבים שיש לבערם מקרבך. שהענווה, הסבלנות, האהבה לכל והשמחה בחלקך, הן אבנים יקרות שעליך לעמול ולרכוש בכל מחיר. למבט הרואה בנפש האדם יהלום יקר שתכלית חייו הוא ללטשו ולהבריקו מכל זוית ומכל פינה אפשרית. וכשייפרד מן העולם הזה אחרי מאה ועשרים שנה יכול להביט בסיפוק בנפשו הזוהרת ומבהיקה לעין כל כאבן חן יקרת ערך, ולומר "זה אני, אלו הם חיי". אך שוב ושוב ראה עד כמה החשבון נסוב סביב כסף וענינים חיצוניים אחרים.

 לעיתים כשישב בינות לחביריו באיזו מסיבת הוללות, כשפיו טועם מעדנים מסוגים שונים, לאו דווקא כּשרים, עלתה בדמיונו פתאום דמותו של ר' הלל, המתבונן בו בעיניו הכחולות העמוקות כְּשוֹאֵל: "נו, אפרים, אז מה? בשביל זה עזבת? התוכל נא להסביר לי את מַ ה החלפת בְּ מַ ה? האם זה באמת שווה בעיניך?" ופתאום הרגיש כה קטן ועלוב. כל הטעם הטוב התפוגג ונמוג בבת אחת. ליהנות ב א מ ת, מעולם לא הצליח. הוא תמה האם לעולם נגזר עליו להיות קרוע בין שני עולמות?

 הוא פגש אנשים מרתקים, מלאֵי ידע וחוכמת חיים, משכילים ובעלי דרך ארץ, אך דמוּת גדולה וטהורה כר' הלל – על אף חיפושיו הרבים, מעולם לא הצליח למצוא בעולם שבחוץ. הפער היה רב מדי. הוא חיפש אנשים שבקשת האמת היא מוקד חייהם, ושלשמה יהיו מוכנים לשלם גם מחיר גבוה, לוותר על הכל וללכת עד סוף העולם. בני חורין אמיתיים החופשיים משיעבודים של כבוד, מעמד חברתי ושאר קטנוניות החיים. אנשים שאצלם אין 'רגעים קטנים', אין זמנים של התפרקות ושיכחה עצמית, אין התמכרות, ולו זמנית, לתאוות החומר ולגסות החיים. אנשים שלא נכנעים לקשיי החיים, שלא מאבדים את השמחה ואת הנחישות גם ברגעים הקשים. אנשים שיש להם איזו כוח פנימי רב עוצמה שדוחף אותם קדימה אל עבר היעד שסימנו לעצמם. אנשים כמו… ר' הלל.
אך שוב ושוב התאכזב לגלות שחיפושו עולה בתוהו…

 היו זמנים, בעיקר בעת ששהה לבדו, שתקפו אותו פתאום געגועים עזים אל העולם הישן. ברגע של חולשה ניגש פתאום אל הארון ושלף משם גמרא מאובקת שהיתה שמורה אצלו מימי קדם. הוא ליטף בידו את הכריכה ופתח בדף הראשון. מסכת בבא מציעא, פרק "שניים אוחזין". מחשבותיו הפליגו אז למחוזות רחוקים, לתקופות אחרות. הוא נזכר כיצד הוא והחברותא שלו, שלמה, היו יושבים שעות ארוכות שקועים במעמקי הסוגייא, שואלים ומתרצים, מסבירים ודוחים, נפשם משתכשכת בים התורה כשהם רוויי עונג. לפעמים היו שוכחים את עצמם, בלי אוכל ובלי לשים לב לזמן, עד שהיו נופלים על מיטותיהם עייפים בשעת ליל מאוחרת, כשבת שחוק של אושר וסיפוק מעטרת את פניהם.

 אך מיד התעשת וקטע את עצמו בחדות. 'הפסק לשגות בדמיונות שווא. אינך שייך לשם יותר! אחרי כל מה שעברת, ניתקת כל כבל וכל נים שקשר אותך לעולם הזה. על כל מה שעשית, אפרים, גם תשובה לא תועיל עוד! אין לך תקנה.התרחקת כל כך הרבה עד שאף אם תרצה לחזור יום אחד, לא תוכל…'

"הבּן יקיר לי"

השמש נטתה לשקוע, ומסע ההלוויה הגיע אל בית הקברות. גם אנשי החברא קדישא המורגלים במחזות מן הסוג הזה, התייחסו למעמד ביראת כבוד מיוחדת. הם הורידו אט אט את הנפטר הדגול אל תוככי האדמה למנוחתו האחרונה והחלו לכסות אותו בעפר.

אפרים עמד שם צופה במתרחש, כשהסערה המשתוללת בתוך ליבו מאיימת להטביע אותו. המילים שיצאו מפיהם של ההולכים אחר המיטה היכו בו כמו ברק: "דע מאין באת… ולאן אתה הולך…"
אהה, מאין בא, זאת ידע היטב. ר' הלל לא נתן לו לשכוח אף לרגע אחד. שלוש עשרה שנה שהוא רודף אחריו ומזכיר לו. 'שוֹנֶה אתה מהם, אפרים.  בֵּ ן מֶ לֶ ך אתה. לא תוכל להתגולל באשפתות…" הדהדו המלים בראשו.  'ולאן אתה הולך?' זאת לא ידע. האם יש לו תקנה? האם נותר עוד שביב של תקווה? האם שערי התשובה לא ננעלו כבר בפניו?  

'ומה היה ר' הלל אומר?' חשב לעצמו במרירות, 'כמה צער גרמתי לו כל השנים האלו אחרי כל הטוב שהוא גמל עימי. בוודאי שונא הוא אותי…" המחשבות המייסרות צרבו בלבבו הקרוע, ועיניו הוצפו בדמעות.

לפתע חש יד מונחת על כתפו.

הוא הסתובב לאחוריו. למולו עמד יהודי לבוש חליפה שחורה ארוכה. זקן עיטר את פניו ועיניו השחורות קדחו בו במבטן. ארכו כמה שניות עד שהצליח אפרים לזהות מי האיש. היה זה שלמה, החברותא שלו לשעבר. 13 שנה עברו מאז פגישתם האחרונה! בוודאי הוא היום רב חשוב המכהן באיזו קהילה, חשב לעצמו אפרים והושיט לעברו את ידו לשלום. ידו נשארה תלויה באויר. העומד למולו לא נע ולא זע ורק אמר בקול קר: "נתבקשתי למסור לך משהו". המבע בעיניו הסגיר את כעסו. 'לי? ממי?' התפלא אפרים בליבו. הלה הוציא מכיסו נייר מקופל לשניים והושיט לו אותו. "ביקרתי אצל ר' הלל ביומו האחרון, שעות ספורות לפני פטירתו", אמר לאיטו כשליבו של אפרים מְנַתֵר בקרבו. "הוא שאל אותי האם הוא זוכר נכון ואני הייתי החברותא שלך לפני שנים. כשהשבתי בחיוב ביקש ממני להיות שליח עבורו. הוא נטל לידו נייר וכתב לך איזה דבר. הנה הוא". לפני שהספיק אפרים להודות לו נעלם הלה מנגד עיניו, משאיר בידיו את הפתק. ביד רועדת פתח אפרים את הנייר המקופל וזיהה בו את כתב ידו המוכר של ר' הלל. היו כתובות שם שתי שורות בלבד. אפרים רפרף עליהן בעיניו ומייד זיהה את המקור. גירסא דינקותא לא איכזבה. היה זה פסוק אחד מספר ירמיהו :"הַבֵּן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים. כי מדי דברי בו זכור אזכרנו, על כן המו מעי לו. רחם ארחמנו נאום ה' ". אפרים אחז בנייר בחוזקה כאדם המחזיק בידו אוצר יקר וחושש שישמט ממנו. הוא החל לקרוא שנית את המילים, באיטיות, זו אחר זו, כמונה מעות, מנסה לקלוט מה רצה ר' הלל לומר לו. 

"הַבֵּן יקיר לי אפרים". מחשבותיו נשאו אותו הרבה שנים לאחור. שבת. סעודה שלישית. שעת רעוא דרעוין. ר' הלל יושב לו בראש השולחן ופניו קורנות מאושר, והוא יושב שם לצידו. הנוכחים היושבים סביב לשולחן מתענגים על השירה העדינה המרטיטה את הנפש, וּמְתַבְּלִים אותה בדברי תורה המשמחים את הלב. ר' הלל מפנה אליו את ראשו, מביט בו בעיניו הטובות במבט אוהב שבת שחוק מעטרת אותו, ומתחיל לְזַמֵר ניגון עתיק – "הבן יקיר לי, יקיר לי, אפרים…"

"אם ילד שעשועים".הוא נזכר כיצד השתעשעו יחדיו בלימוד הגמרא, איך הגו יחד בספרי מוסר וחסידות, איך שוחחו על עולם ומלואו. ר' הלל עודד אותו כל העת לגדול ולפרוח, להתנשא למרומים. "אל תסתפק במועט, בני, אתה נועדת לגדולות…"

שלוש עשרה שנה עברו מאז! עכשיו זה נדמה כמו נצח. מה עבר על ר' הלל כל השנים הללו? האם חשב עליו? האם הצטער על העדרו? אפרים המשיך לקרוא "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו…" הדמעות זלגו מעיניו. הוא בכה כאילו היה ילד.

ועכשיו מה? כל כך הרבה דברים קרו מאז. הוא הספיק להתרחק עד לקצה השני ממש. האם יש לו עוד תקנה? האם תיתכן עוד תשובה במקום אליו הגיע?

המילים האחרונות בפתק היו מעט מחוקות. נדמה היה שהכותב בכה בעת כתיבתו ודמעותיו טשטשו מעט את המילים. אך אפרים הצליח בכל זאת לקרוא: "ר ח ם א ר ח מ נ ו  נאום ה'…"

דרך יְשַנָה – חדשה

הלילה ירד על העיר ועטף אותה באדרתו השחורה. ההלוויה הסתיימה זה מכבר והאנשים התפזרו לבתיהם. דממת הליל הקיפה את הכל והשרתה אוירה של שלווה ורוגע על העיר העייפה. שומר בית הקברות עשה עוד סיבוב אחרון בטרם ינעל את השער בעת שהבחין בדמות לא מוכרת העומדת לבדה ליד אחד הקברים. הוא התקרב חֵרש, תַמֵהַ מי מסתובב לו יחידי בבית הקברות בשעת ליל כזו. היה זה איש לבוש חליפה בהירה ופניו מגולחות למשעי. על ראשו חבש כובע. הוא עמד ליד קבר טרי שעדיין לא הספיקו לכסות אותו במציבה. כשהתקרב השומר עוד יותר הצליח להבחין בכך ששפתיו של הלה ממלמלות משהו. הוא היטה את אוזנו ומתוך דממת הלילה הצליח לקלוט את המילים:

"יתגדל  ויתקדש שמיה רבה…"