זה עלול לקרות באמצעו של ויכוח סוער בענייני יהדות, תוך כדי בירור יסודי ומשכנע של האמת של התורה. זה יכול לצוץ בשיחה ידידותית באוטובוס בענייני אמונה או במהלך דיון עם חברים לעבודה. פתאום זה מגיע. הטיעון הגאוני שמסיים כל ויכוח, ושלא מותיר אחריו שום סיכוי להמשך הדיון. בדרך כלל זה קורה ברגע שהעומד מולכם ניצב מול האמת בצורה ברורה ומשכנעת ולא נותר לו שום מפלט. ואז… הוא שולף את משפט הקסם, את משפט המחץ ששום תשובה לא תועיל נגדו –
"רגע אחד, וכי כל הפרופסורים באוניברסיטה לא יודעים את מה שאתה אומר עכשיו? בטח הם יודעים ויש להם איזו תשובה!"
נו, ומה אומרים על טיעון כזה?
השילוב המדהים בין 'פרופסורים' מצד אחד, ל'אוניברסיטה' מצד שני יש לו אפקט מוחץ שבכוחו לדחות כל טיעון הגיוני וכל קושייה שתציב למולו. כולם הרי יודעים- 'פרופסור' זה ההוגה החופשי מבקש האמת שכל הידע שבעולם פרוש בפניו, ו'אוניברסיטה' זה המוסד המכובד והעטוף בהילה, שרק למשמע שמה ראוי לעבור לדום. וכששניהם באים יחד, מה עוד נותר להגיד? הרי בוודאי יש להם, לפרופסורים באוניברסיטה, איזו תשובת מחץ שדוחה את כל הטענות שיש ליהדות לומר, שאם לא כן מדוע הם לא קמים בהמוניהם וחוזרים בתשובה?
הטיעון הזה אולי נשמע לחלק מכם מגוחך, אבל לא מזמן נתקלתי בחוברת שהוציא אחד האירגונים העוסק ב(לא תאמינו) 'החזרה בשאלה' (מי אמר שאין עוד נשמות טובות היום?!), והם הוציאו חוברת של תשובות המיועדת לאדם שיוצא לסמינר של 'ערכים'. בחוברת אמורות להיות כל מיני תשובות וטיעונים ש'יַגֵנוּ' על המסכן מטיעוני ה'מטיפים החרדים'. ובכן עלעלתי גם אני בחוברת (לך תדע, אולי גם אני אתקל פעם באיזו 'מטיף חרדי' שחור ואימתני ואאלץ להגן על עצמי מפניו) וגיליתי נוסף להרבה מאד דמגוגיה המהולה בטיפשות ורשעות, את הטיעון המרכזי החוזר כמעט בכל תחום שהוא – ביולוגיה, פיזיקה, היסטוריה, סטטיסטיקה, ומה לא- "וכי כל הפרופסורים באוניברסיטה לא יודעים את מה שאתה אומר עכשיו?! בטח הם יודעים ויש להם תשובה על כך".
אם תשאל את בן שיחך: "טוב, ומה התשובה שאומרים הפרופסורים המלומדים מהאוניברסיטה?" תתפלא לגלות שהוא פשוט לא יודע. הוא מעולם לא הלך ושאל אותם. "מוזר מאד, בנאדם רציני כמוך, הייתי בטוח שבדבר כל כך יסודי תטריח פעם אחת את עצמך ותשאל את הפרופסורים מה יש להם לענות"
ולפעמים הדיון נמשך דווקא כך: "אתה יודע מה, עזוב, אני כבר אשאל אותם, אני מאד סקרן לדעת מה יש להם להגיד. תגיד לי בבקשה שמות של שלושה מהם ואני כבר אמצא אותם!" "מה, אתה לא יודע שלושה שמות? טוב אז תגיד שניים… טוב, שם אחד… אפילו אחד אתה לא יודע?! אני לא מבין, אתה ממשיך לחיות את חייך כאילו כלום לא קרה ורק סומך על איזו תשובה שמעולם לא שמעת, של כמה פרופסורים שאתה אפילו לא יודע את שמם???"
מוזר מאד אבל לצערינו גם מצוי מאד.
ובכל זאת- מה עונים לטענה כזו? לכאורה, יש בה אמת מסוימת. הרי באוניברסיטה יש בודאי כל מיני אנשים מלומדים שיש להם תשובות לשאלות האלו, לא? אחרת, איך הם ממשיכים לחיות את חייהם כאילו כלום לא קרה?
כך חשבתי גם אני במשך זמן רב עד שיצא לי לשוחח עם הדוד שלי, אליהו. הדוד אליהו הזה הוא מעשן מושבע. שתי חפיסות בכל יום. וזה עוד בימים הטובים. הוא כבר בקושי עולה במדריגות, מתנשף מכל מאמץ קטן, השיניים שלו צהובות והנזקים היותר גדולים – שלא נדע… שאלתי אותו פעם: "דוד, איך זה יכול להיות שאתה עושה דבר כזה? הרי אתה בנאדם משכיל (תואר שני באוניברסיטה, עובד כרגע על דוקטורט), בודאי נתקלת במאמרים על הנזקים העצומים של העישון לריאות, ללב, למערכת הנשימה, הסיכון לחלות בסרטן ובעוד כמה דברים. כל זה לא מזיז לך?"
תקשיבו טוב למה שהוא ענה לי: "נכון, יש כל מיני מאמרים שאומרים דברים כאלו, אבל אני לא מתרגש. אתה יודע כמה פרופסורים באוניברסיטה מעשנים?! אני אפילו מכיר כמה שהם רופאים וראשי מחלקות בבתי חולים. וכי הם לא יודעים את כל המאמרים האלו?! בטח הם יודעים ויש להם איזו תשובה!"
ואז כבר הבנתי הכל. כי השאלה שאנחנו עוסקים בה היא לא שאלה של איזו אמת תיאורטית המנותקת מהעולם אלא שאלה של חיים. לְמַה הכוונה?
אם הדיון היה על השאלה 'מה המרחק בין כדור הארץ לירח?' או 'מה העומק של האוקיינוס האטלנטי?' היה אפשר לנהל דיון מדעי נטול פניות בנושא ולהגיע למסקנה כזו או אחרת. אך כשאנו עוסקים בשאלה:"האם יש אלוקים?" או "האם אותו אלוקים התגלה לעם ישראל ונתן לו תורה בהר סיני?" זה כבר סיפור אחר לגמרי. במקרה הזה אי אפשר לומר ששתי התשובות הן שוות. כי הרי אם התשובה היא חיובית, אזי משמעות הדברים היא פשוט איומה ונוראה לכמה אנשים. הם לא יוכלו לגשת אליה בשיוויון נפש ובצורה שקולה. הצורה שהם מתבוננים על השאלה דומה בערך להתלבטות של מעשן מושבע האם להפסיק מהיום לגעת בסיגריות. השיקול של האמת לא כל כך משחק אצלו תפקיד, מעניין אותו יותר הטעם, הריח, העשן המסתלסל באוויר…
המחשה יפה לעיקרון הזה רואים בשאלה המפורסמת: "האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?' מי שמעניינת אותו באמת התשובה יוכל למצוא אותה במאמר מיוחד שהקדשנו לנושא ('האבן שאלוקים לא יכול להרים'). אבל בואו ונניח רגע לתשובה. תחשבו רגע על השאלה. יותר נכון, על השואל. מה הוא רוצה?
האם הוא מעוניין באמת בתשובה או שאולי יותר מעניינת אותו דווקא השאלה?!
ואם נענה לו תשובה – האם הוא מייד יחזור בתשובה ויתחיל להניח תפילין ולשמור שבת? יש להניח שלא.
אני לא יודע מה אלוקים צריך אבן משונה כזו, אבל ברור למה אותו שואל צריך אבן כזו – סוף סוף הוא מצא דרך 'לתקוע' את הדתיים (אם תענה שכן- יוצא שיש אבן שאלוקים לא יכול להרים, ואם תענה שלא – יוצא שאלוקים לא יכול הכל).
ולכן אני נוהג לענות בתשובה הבאה שבדרך כלל משאירה את בן שיחי פעור פה:
"אתה יודע מה, בוא נניח שאלוקים באמת לא יכול לברוא אבן כזו. את זה הוא לא יכול לעשות. הוא לא 'כל יכול'. אבל עדיין הוא יכול לעשות הרבה מאד. למשל, לברוא אותך, לתת לך חיים, להרוג אותך, להעניק לך גן עדן או לשלוח אותך לגהינום. מספיק, לא?! אז בוא ונדבר עליך, על החיים שלך, איך אתה מתנהג מחר בבוקר, איך אתה מנהל את חייך. רגע, מה קרה, לאן אתה הולך? אתה לא רוצה לדבר עליך? אתה מעדיף לדבר על ה'אבן שאלוקים לא יכול להרים'? הבנתי! ואני לתומי חשבתי שרק ילדים משחקים ב'חמש אבנים'… "
אתם הבנתם את זה?
השואל תמיד יעדיף לדבר על כל מיני שאלות פילוסופיות חסרות חשיבות, העיקר לא לעסוק במה שחשוב באמת – החיים שלו. כי העיסוק בחיים שלו הוא מחייב, הוא מכביד, הוא מעיק, ולכן הוא יעשה הכל כדי לעקוף, להתחמק, לדלג, לפזר מסך עשן ולהתחמק באלגנטיות, העיקר לא להתמודד באומץ לב עם שאלת השאלות של החיים.
אז לסיכום, בפעם הבאה שמישהו זורק לכם את הטיעון על 'התשובה הסודית של הפרופסורים' תחייכו ותספרו לו את הסיפור על הדוד אליהו והסיגריות. אין מה לעשות, גם אנשים מבוגרים מעדיפים לפעמים לשחק ב'חמש אבנים' ולא להתעסק באמת בשאלות הרציניות של החיים…
נ.ב ואם כבר אנחנו עוסקים בנושא – תמיד עניין אותי הביטוי הידוע "חוזר בשאלה". כבר שנים אני מלא סקרנות מהי אותה שאלה שכולם מדברים עליה. חיפשתי, שאלתי, ביררתי, ועדיין לא מצאתי. אולי מישהו מכם יודע?
