תאוות האכילה היא מן התאוות המרכזיות של האדם. היא יכולה לשעבד ולהנמיך אותו, מחד, והיא יכולה לרומם אותו, ללמד אותו לעבוד על מידותיו ולהוות לגביו מנוף מוסרי, מאידך. לא פלא הוא שהדיבור הראשון של האלוקים אל האדם עסק באוכל (בראשית א',כט') והציווי הראשון היה גם כן – מה לאכול ומה לא: "ויצו אלוקים על האדם לאמור. מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (שם, ב', טז'-יז'). החטא הראשון היה גם הוא בהיגררות אחר תאוות האכילה כאשר אדם וחווה אוכלים מעץ הדעת ובעקבות זאת הופכים לבני מוות ומגורשים מגן עדן (שם, פרק ג'). חז"ל לימדו אותנו ש"אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו" (עירובין סה', ב') – והמובן של 'כוסו' יכול להתפרש לא רק בהקשר של יין אלא של כל נושא האכילה. הצורה בה האדם אוכל יכולה ללמד הרבה על אישיותו ועל רמתו המוסרית.
הרמב"ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות (הידועה בשם "שמונה פרקים") קבע את הכלל הידוע: "נפש האדם אחת היא". לקביעה הזו יש משמעות אמונית ומוסרית רחבה, אך בהקשר שלנו הכוונה היא שחייו של האדם אינם מחולקים לתחומים נפרדים שאין קשר ביניהם. חיי האדם הינם מסכת אחת שהכול ארוג וכלול בה. מכאן נגזרת בין השאר ההתייחסות לסוגיית האוכל, וראייה שלה לא כמנותקת ונפרדת מן האוריינטציה המוסרית והרוחנית של האדם, אלא כשמושפעת ממנה ישירות.
היו תרבויות קדומות שראו את האוכל ואת האכילה כערך. ברומא העתיקה נערכו משתאות פאר בהשתתפות המונים שהמוקד המרכזי שלהם היה האוכל. אנשים אכלו ואכלו וכשלא נותר עוד מקום בקיבתם הם פשוט הקיאו בכוונה את הכול כדי לפנות מקום לאכילה נוספת. היהדות מאז ומעולם סלדה מהתייחסות כזו וראתה את האכילה לא כערך אלא כצורך. באדם ישנה אומנם נשמה אלוקית, "חלק אלוה ממעל", אך יחד עם זה יש לו גם גוף חומרי המורכב מבשר ודם שכדי לקיים אותו ולאפשר לו למלא את שליחותו בעולם הוא זקוק לאוכל. כאשר זו ההתייחסות אל האוכל אזי האכילה עצמה הופכת לעבודת ה' (רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ה') והיא יכולה לרומם את האדם. כאשר היא מאבדת את המקום הנכון והופכת למרכז, האדם עלול להסתאב ולהידרדר מוסרית, והתורה ונביאי ישראל בכל הדורות הוקיעו את המצבים הללו. "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כסית" (דברים לב',טו') – והתוצאה המתבקשת מיד – "וייטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו" (שם), וכן דוגמאות רבות בנביאים.
כדי שהאוכל יתפוס את המקום הנכון וכדי למנוע מן האדם להתמכר לתאוות האכילה פועלת היהדות בכמה דרכים.
ראשית – איסורי האכילה. ישנם מאכלים רבים שהתורה אוסרת על האדם מלאכול. מה שהתחיל כאיסור לאכול מעץ הדעת הפך למינים רבים של מאכלים שהתורה אוסרת לאכול מבין בעלי החיים כמפורט בפרשת שמיני בספר ויקרא.
שנית, גם ממה שהותר לאדם לאכול עליו להפריש חלק לכהן, ללוי ולעני, מה שמכונה תרומות ומעשרות, כדי ללמד אותו שוב מי הבעלים האמיתי של הכול ומניין בא לו כל השפע הזה.
כאשר הוא ניגש אל האכילה עליו לעצור לרגע לפני שהוא 'מתנפל' על האוכל ולברך. לפנות אל האלוקים ולבקש ממנו רשות.
ישנם ימים מסוימים בשנה בהם האכילה נאסרת לגמרי. מעגל השנה כולל חמישה ימי צום (יום הכיפורים, תשעה באב, יז' בתמוז, ג' בתשרי – צום גדליה, ועשרה בטבת). ההימנעות מאכילה יכולה לשמש כעינוי (יום כיפור) או כאות של אבל (ארבעת האחרים) וכן לנתק את האדם מן הצד הגופני לזמן מה כדי לאפשר לו להתמקד בתכני היום ביתר קלות (בכל החמישה).
ואחרי כל זאת כשהאדם ניגש אל האכילה כוונתו צריכה להיות לשם שמים – כדי לחזק את גופו ולאפשר לו את הנצרך לו כדי לעבוד את ה' (רמב"ם, פרק ה' משמונה פרקים).
ההלכה גם מדריכה את האדם איך לאכול וכיצד לשמור על דרך ארץ גם בתחום הזה. אחת מן המסכתות הקטנות קרויה "מסכת דרך ארץ" וחלק מהלכותיה אף נפסקו בשולחן ערוך להלכה (אורח חיים סימן קע').
מעבר לכל זה לאוכל יש גם תפקיד בתחום המצוות– ישנם מצוות רבות הקשורות לאכילה. אכילת מצה ואכילת הקורבנות, ובפנימיות התורה יש עניין גדול באוכל של העלאת המציאות ולקיחת הצד הנמוך והחומרי שבה והפיכתו לעליון יותר כאשר המזון הופך להיות חלק מן האדם נזר הבריאה ומשמש אותו.
