“תביאו עוד ייסורים…”

"לא לא", החל לזעוק, "זה לא ייתכן, חוסו עלי, רחמו, אל תשלחו אותי לגיהנום", אך בתוך ליבו ידע שזה לא יעזור. שני מלאכי חבלה אחזו ביעקב משני צדדיו בלפיתה חזקה, והוא כבר החל לדמיין לעצמו את הגרוע מכל. אך אז אמר אב בית הדין: "רגע אחד, זה עוד לא הכל, ישנו דבר נוסף!"

יעקב כבר עמד על סף ייאוש. נדמה היה לו כאילו כל הצרות שבעולם מתעקשות להיטפל דווקא אליו. הבעיות הקיפו אותו מכל עבר. הבריאות, הפרנסה, השכנים ומה לא. היו לו גם שתי בנות בוגרות שהגיעו לפירקן וכסף לנדונייה- אין. הוא עבד באחוזה של הפריץ. עבודה קשה, משכורת זעומה, אך גרוע מזה היו ההתנכלויות של העובדים האחרים, הגויים. מצידו היה מפסיק לעבוד שם זה מכבר, אלא שידע שאין לו ברירה. אשתו החולנית איננה מסוגלת לעבוד, ואם לא הוא – מי יביא אוכל לשמונת ילדיו הרעבים? היו רגעים שחש שהקשיים מכריעים אותו. הוא התפלל לריבונו של עולם שיישלח לו ישועה, שיקל מעליו את משא הצרות, אך המצב המשיך להיות קשה.

 

אחד מידידיו הציע לנסוע אל הצדיק המפורסם היושב בעיר הגדולה. “לך אליו, להתברך מפיו”, ניסה לשכנעו, “רבים שהלכו אליו זכו בישועות, סיפורי מופת מופלאים מתהלכים על האיש…”.

יעקב כמעט והשתכנע ללכת אך נרתע כל הזמן בגלל המרחק הגדול, בעיקר בתקופה זו של שלהי תמוז, כשההליכה קשה ומעייפת והחום מעיק.

 

לבסוף לא נותרה לו ברירה. הוא הרגיש שהוא לא יכול לשאת לבדו את הכל. לקח צידה לדרך ונפרד ממשפחתו. הוא יצא רגלית אל עיר הבירה, כסף לשכור עגלה פשוט לא היה לו. כך צעד לו במשך שלושה ימים כשהוא כולו ממורמר על מר גורלנו ומקלל את היום בו בא לאוויר העולם.

‘מדוע כל הייסורים באים דווקא אלי?’, הרהר לעצמו בדרך, ‘במה חטאתי? וכי מגיע לי כל כך הרבה סבל?’

 

כעבור שלושה ימים הגיע יעקב אל העיר הגדולה ומייד עשה את צעדיו לבית מדרשו של הצדיק. כשנכנס פנימה התאכזב לראות את התור הגדול. אנשים רבים מכל רחבי המדינה הגיעו אל הצדיק. האחד לקבל ברכה, והאחר לשאול עצה. זה להשיח את מר ליבו, והשני להזכיר בפניו חולה שיתפלל עליו. הצדיק ישב בחדר הפנימי ובית המדרש היה מלא בממתינים.

יעקב הבין שיארכו עוד שעות עד שיגיע תורו להיכנס. בינתיים נשכב על הספסל, ובגלל עייפותו הרבה מן הדרך הקשה, לא ארכו הדקות והוא שקע בשינה עמוקה.

 

ובשנתו חלם חלום והנה הוא נפטר ועולה לשמים לבית דין של מעלה. הוא מתייצב לפני כל הפמליא של מעלה לדין הגדול של חייו. המלאכים מציגים לפני בית הדין את חשבון המצוות והעבירות שעשה בכל שנותיו. הם מביאים עגלה מליאה במצוות. לבנות, זכות ומאירות. יעקב מזהה אותן אחת לאחת. כאן התפלל, פה נתן פרוטה לצדקה, שם נטל לולב. המצוות יורדות להן אחת אחת מן העגלה, ועולות על כף המאזניים האחת ומטות אותה כלפי מטה. יעקב שם לב שהמצוות שלו כולן הן רזות ומצומקות, היות שמעולם לא הקפיד להדר ולדקדק בהן, ולא עשה את הדברים בכוונה הראויה.

 

לאחר שסיימו להביא את המצוות החלו המלאכים להביא את העבירות. עגלה אחרי עגלה מגיעות להן העבירות. שחורות, גסות, מפחידות. הן ירדו מן העגלה והחלו לעלות על כף המאזניים. יעקב זיהה את כולן. כאן פגע ביהודי, שם רימה קצת במסחר, פה דיבר לשון הרע ונשבע לשקר. יעקב שם לב שהעבירות שלו הן שמינות וכבידות, היות שעשה אותן בהתלהבות ובהנאה ולא עשה עליהן תשובה מעולם. הוא ראה לחרדתו איך הן עולות על כף המאזניים השניה ומתחילות להוריד אותה כלפי מטה.

‘ומה יהיה אם הן יכריעו את הכף?’, הרהר לעצמו בבהלה, ‘יישלחו אותי לגיהנום הנורא, אבוי, מה אעשה?!’

וכך המשיכו העבירות לעלות על המאזניים עד שבסופו של דבר ראה יעקב שהורידו את הכף עד למטה וכף המצוות עלתה אל על.

“לא לא”, החל לזעוק, “זה לא ייתכן, חוסו עלי, רחמו, אל תשלחו אותי לגיהנום”, אך בתוך ליבו ידע שזה לא יעזור. הדין הוא דין אמת ואין מה לעשות בעניין.

שני מלאכי חבלה אחזו ביעקב משני צדדיו בלפיתה חזקה והוא כבר החל לדמיין לעצמו את הגרוע מכל.

אך אז אמר אב בית הדין: “רגע אחד, זה עוד לא הכל, ישנו דבר נוסף!

ואז הגיע עגלה נוספת. עגלה של ייסורים. יעקב זיהה אותם מייד. כאן המחלה של אשתו, ושם הצרות וההתנכלויות בעבודה, פה קשיי הפרנסה, ושם שתי הבנות הבוגרות שעליו לחתן. וכך ירדו להם הייסורים מן העגלה והחלו לעלות על כף המאזניים בצד של המצוות. יעקב שם לב לכך שהייסורים הם גדולים ושמנים היות שהסבל היה רב והצער גדול ומכביד.

לשמחתו החל לראות שכף המצוות מתחילה לרדת אט אט למטה. והנה מגיעה לה עוד עגלה של ייסורים ועוד עגלה, וכף המצוות הולכת ונעשית כבידה יותר. יעקב התחיל להתלהב:”כן, כן, תביאו עוד”, הוא צעק, “תמשיכו, תמשיכו”. כף העבירות עולה לה אל על וכף המצוות יורדת למטה ומצליחה כמעט להכריע ולגבור על הצד השני. אלא שאז נגמרו העגלות של הייסורים וכף המאזניים עמדה לה במקום. לחרדתו הבחין שאומנם הפער הוא קטן, אך עדיין העבירות גוברות. שני מלאכי החבלה חיזקו את אחיזתם בו וביקשו להתחיל להוליכו אל המקום המיועד לו.

“לא, לא, אל תפסיקו” הוא צעק למלאכים, “תביאו עוד ייסורים, תביאו עוד ייסורים…”

פתאום חש שיד נוגעת בכתפו. הוא התעורר משנתו, שמח לגלות שזה היה רק חלום. היה זה השַמָש של הצדיק שעמד על גביו. יעקב הבחין שהשמש כבר שקעה ובית המדרש התרוקן מאנשים. ‘כנראה ישנתי זמן רב’, חשב לעצמו.

השמש פנה אליו בקול רך: “נותרת אחרון בתור. עכשיו אתה. האם ברצונך לשאול משהו את הצדיק?’

יעקב התיישב על מקומו, עדיין מנסה לעכל את החלום המופלא. ואז קם ממקומו ואמר לשמש:

“לא, אין צורך, אני את התשובה שלי כבר קיבלתי!”

הוא סידר את כובעו והחל לצעוד החוצה, בדרך הארוכה חזרה אל ביתו.

 

 

{תודה לשלמה פרל}

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *