חיים חדשים

הוא העיף מבט חטוף בשעון הרולקס המוזהב שסגר על פרק ידו. חלפו עוד שתי שניות עד שמוחו עשה את החישוב המהיר. המסקנה הייתה מתסכלת. 'לעזאזל', הסתננו המילים מבין שיניו, 'עם הפקקים של הבוקר אין מצב שאני מגיע בזמן לפתיחת הישיבה'.

הוא העיף מבט חטוף בשעון הרולקס המוזהב שסגר על פרק ידו. חלפו עוד שתי שניות עד שמוחו עשה את החישוב המהיר. המסקנה הייתה מתסכלת. ‘לעזאזל’, הסתננו המילים מבין שיניו, ‘עם הפקקים של הבוקר אין מצב שאני מגיע בזמן לפתיחת הישיבה’. הוא חטף את תיק העור השחור, מישש את כיס החליפה לוודא שמפתחות הרכב והשלט שם, ובזריזות יצא מן הבית. אפילו שלום לא הספיק לומר לה. ‘לא משנה’, ניסה לנחם את עצמו, ‘עדיף שתישן עוד קצת. היא צריכה את זה’. מסך הברזל החשמלי של החנייה התרומם באיטיות, והשברולט הכסופה החליקה בהילוך אחורי זריז לעבר הכביש.

ואז נשמע ה’בּוּם’.

הוא סחט את דוושת הבלם עד תום והרים את העיניים בבהלה למראָה לראות במה פגע. רק זה חסר לו עכשיו. אלא שהמראֶה שנגלה לעיניו, על אף שלא היה מלבב במיוחד, הרגיע אותו לגמרי. ‘זה שוב הוא. הרוסי הזה. העובד של העירייה’, זיהה מיד. ‘למה לכל הרוחות הוא לא יכול להיזהר עם הזבל שלו?!’

מבטיהם הצטלבו לרגע אבל לא נפגשו. העיניים האפורות המבוהלות נתקלו במסך השחור האטוּם של משקפי השמש של היושב ברכב. ‘אין לי זמן לשטויות האלו עכשיו’, פלט בכעס לעצמו תוך כדי שהוא מעביר להילוך קדמי, ובנגיעה קלה על דוושת הגז זינק קדימה מותיר אחריו רק ענן עשן שחור. לפני שנעלם מעבר לעיקול הספיק עוד לקלוט במראָה את האיש המבוגר מתכופף ומרים את פח הפלסטיק השחור הגדול שנסדק לגמרי, ואת השובל הארוך של הזבל, פרי האיסוף של ארבעים הדקות האחרונות, מפוזר לאורך הרחוב כולו.

___________________________________

‘עזוב, אבא, אין לכם מה לחפש שם’, הוא קרא לעברם ברגע הפרידה בשדה התעופה, ‘אתם עוזבים הכול, למען…כלום’. חמש שנים ארוכות וקשות חלפו מאז נטשו את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם ועזבו לטובת מקום לא נודע. ומאז, לא היה להם רגע של מנוחה.

אלא שבאופן פאראדוקסלי דווקא הבן הזה, הוא שדחף אותם לעשות את הדבר שבעיני רבים ממכריהם היה מטורף לגמרי. זה לא שהם היו אנשים דתיים או משהו כזה. אבל הרגע בו הוא נכנס הביתה והודיע להם בחגיגיות שהוא הולך להתחתן איתה, גרם להם זעזע פנימי באופן בלתי מובן אפילו להם. בן יחיד. יפה, מוכשר, אהוב עד כלות. את כל חייהם נתנו בשבילו. ודווקא הוא הולך להפנות עורף לעמם ולהתחתן עם…גויה?! באותו רגע הבשילה ההחלטה. לא נשארים יותר בארץ המקוללת הזו. את השנים שעוד נותרו להם הם חייבים לחיות במקום אחר. לחזור סוף סוף הביתה.

מועצת בית החולים, שעל שולחנה הונחה בקשת ההתפטרות שלו, הייתה משוכנעת שפשוט קיבל הצעה משתלמת יותר. אחרי הכול, איזה אדם שפוי יעזוב את ההצלחה והמוניטין של תפקיד סגן מנהל בית החולים הגדול בלנינגרד, עיר שמספר תושביה עולה על שישה מיליון, אם לא למען משרה חשובה יותר. גם אשתו הקריבה לא מעט. קריירה כמרצה בכירה באקדמיה למוסיקה, ונגנית בחסד עליון שהופיעה בקונצרטים לעיני עשרות אלפים. אלא שכגודל הציפייה כך מרה הייתה האכזבה. הוא היה בטוח שרופא מוכשר ובעל ניסיון כמוהו יימצא מהר מאוד עבודה ראויה בארץ החדשה. אך המציאות הייתה אכזרית וחסרת התחשבות. לקח לו כמעט שלוש שנים ארוכות ומתסכלות להגיע למסקנה שאם הוא רוצה להביא אוכל הביתה הוא ייאלץ לוותר על כבודו ולהסתפק בכל עבודה שיציעו לו. ולא שמזלה של אשתו היה טוב יותר. הנגנית המוכשרת והמרצה המכובדת, נאלצה לכתת את רגליה בין שיעורים פרטיים לילדים שגילם אינו עולה על שלוש עשרה, תמורת סכומים מעליבים.

לפעמים, בעיקר בשעות השקטות של הלילה, עלו בהם הרהורי כפירה על המהפך שעשו בשלב הזה של חייהם. אך הם התאמצו לנשוך שפתיים, להמשיך הלאה ולקוות שההמשך יהיה טוב יותר.

___________________________________

היא התעוררה עם הרגשה מוזרה. תחושות של בחילה צפו ועלו בה וגלים של חום שטפו את כל גופה. המיטה שלידה כבר הייתה ריקה ממזמן. ‘אני חייבת קצת אוויר’, חשבה לעצמה, ובכבדות איטית ניסתה להתרומם. זה לא היה פשוט עם הבטן הענקית הזו. כבר חמישה חודשים היא בשמירת הריון קפדנית. לא זזה מהבית ונמנעת מכל מאמץ פיזי. הפעם אסור להם לפספס. א ח ת  ע ש ר ה שנים הם כבר מחכים לילד הזה. כמה טיפולים וכמה ייסורים עברו למענו. שלא לדבר על שני הריונות הנֶפֵל ברגע האחרון. עכשיו כבר רואים את האור בקצה מִנְהֵרֶת הדמעות וכאבי הלב. שבועיים בלבד נותרו לרגע הנכסף של הלידה. במשך חודשים בילתה שעות בחלומות מתוקים על האוצר הקטנטן שתאחז עוד מעט בזרועותיה. התינוק שֶלָה!

 

היא עמדה בסלון שטוף השמש, משקיפה לעבר הגינה הפורחת. היא ידעה שבשלב כזה של ההיריון לא עוברת שעה מבלי שהאם תרגיש את תנועות העובר בבטנה. משום מה, הבוקר, הוא היה שקט לגמרי. ואז פתאום זה הגיע. כאב חד מסוג שלא הכירה עד היום, מפלח את בטנה וחודר בחדות לאורך גווה. היא הרגישה מסוחררת ונאחזה בקושי בשולחן הסלון, מתאמצת לא ליפול.

‘משהו לא בסדר’, התבהרה התובנה המאיימת במוחה, ‘חייבת להגיע דחוף לחדר מיון’. היא חטפה את מפתחות הרכב ואת הטלפון הנייד וגררה את עצמה לעבר דלת הכניסה, תוך כדי שהיא מחייגת לבעלה.

צליל ראשון, צליל שני…צליל רביעי.

אין תשובה.

היא נכנסה לרכב והתניעה ושלחה לו הודעה כתובה.

קצרה. מתחננת. ‘בבקשה תענה לי עכשיו. דחוף!!!!’

___________________________________

ישיבת הדירקטוריון התנהלה בעצלתיים. פרטי המועמדים לאייש את תפקיד מנהל בית החולים עברו בין היושבים סביב השולחן העגול. שלושה חודשים חלפו מאז פרש לגמלאות המנהל הקודם, וטרם נמצא לו מחליף. הישיבה התארכה אך גם הפעם אף אחד מהמועמדים לא נראה להם במיוחד.  

פעמיים הרגיש את הרטט בכיסו אך התעלם ממנו. הוא היה שקוע כולו בניהול הישיבה ובחינת הנתונים. ואז, ללא סיבה מיוחדת, הציץ לרגע במסך המכשיר השחור שבכיסו ופניו שינו בפתאומיות את צבעם. הכיסא נפל לאחור כשזינק ממקומו בבהלה, זורק אחריו בחופזה “אשתי…דחוף…קרה משהו…”. כבר הספיק לחצות את הרמזור הראשון באדום, כשנשם לרווחה לשמוע את קולה הרועד בטלפון. הקו היה חלש וקטוע. הוא ניסה לצעוק לה “את מסוגלת בכלל לנהוג?! להזמין לך אמבולנס?!”, אבל כל ששמע בתגובה היה את הצעקה שלה ושבריר שנייה אחריה קול נפץ של התרסקות.

הקו ניתק.

___________________________________

עיניו של המוקדן סקרו במהירות את המסך שמולו. כמעט כולם תפוסים. שתי הניידות לטיפול נמרץ בתאונת דרכים מרובת נפגעים, וכל ה’לבנים’ מפוזרים במקרים שונים ברחבי העיר. נותרה רק אפשרות אחת. ‘זה מה יש’, מלמל לעצמו, ‘הוא יצטרך להסתדר’, ורכן לעבר המיקרופון. ‘צוות 12 לאמבולנס’.

הוא עלה לרכב הלבן בהתרגשות. רק אתמול סיים את קורס נהגי האמבולנס, וזו לו טבילת האש הראשונה. מעניין מה יפילו עליו עכשיו, הרהר בסקרנות מהולה בדאגת מה, והשיב בציפייה “12 שומע”.

ההגעה ליעד הייתה פשוטה ומהירה וחבורת הסקרנים שעטתה על הרכב, שחציו הימני היה מרוטש על גדר האבנים שבצד הדרך, עזרה לו לזהות אותו סופית. האישה ההרה שנגלתה לעיניו הייתה שרועה לאורך שני מושבי הרכב הקדמיים כשהיא במצוקה נשימתית וזועקת בהיסטריה.

‘רק שלא תהיה לי לֵידָה עכשיו’, הרהר בדאגה, מנסה לארגן את מחשבותיו בתוך כל ההמולה. אלא שדי מהר חש שההיסטריה הכללית מדביקה אותו. הוא קפץ מדבר לדבר, מתאמץ להיזכר מה הצעד הבא, כשהוא מנסה ללא הצלחה בפעם הרביעית לתקוע את מחט העירוי בזרועה של האישה.

כשפתאום היא התחילה לצעוק “הוא יוצא, הוא יוצא!” הוא חשב שהוא הולך לפרוץ בבכי. ‘מה לעזאזל עושים עכשיו?!’

לפתע הרגיש יד מונחת על כתיפו, וקול סמכותי במבטא רוסי אמר לו רק מילה אחת.

“זוז”.

___________________________________

שעתיים נשארו לו לסיום המשמרת. הוא התקדם באיטיות במעלה הרחוב, כששם לב להתגודדות האנשים הצועקים ולאורות האדומים המהבהבים. ככל שהתקדם לעברם, גורר אחריו את הפח השחור, ליבו האיץ את דופקו. מבט מהיר אחד הספיק לו כדי להבין שהעניינים יצאו לגמרי מכלל שליטה. בביטחון ובסמכות שיש רק לסגן מנהל בית החולים הגדול ביותר בלנינגרד, עיר שמספר תושביה עולה על שישה מיליון, שכח פתאום שהוא בסך הכול מנקה רחובות מטעם העירייה. חלץ מעליו את כפפות הבד העבות והמטונפות, והזיז מעל האישה ההרה השוכבת את האיש הצעיר. ממראה פניו של האחרון נדמה היה שעוד שנייה שגם הוא מצטרף אליה. “כפפות בבקשה”, אמר בקול שהדליק בתוכו ניצוץ ישן, ובהתרגשות שהזכירה לו את ניתוח הלב הראשון שביצע, השחיל בניסיון הראשון את העירוי לזרועה של האישה שעמדה על סף עילפון.

 

זו לא הייתה לידה רגילה.

 

היולדת הפצועה איבדה נוזלים, והתינוק, שראשו כבר התחיל לבצבץ, היה כחול לגמרי. הוא ניגש מייד למלאכה והשחיל את זרתו לצד צווארו של התינוק, מסיר מעליו את חבל הטבור שחנק אותו.

הוא הצמיד את אוזנו לפיו של הייצור הקטן.

לא נושם.

הוא משך אליו את תיק ההחייאה ושיגר פקודה לאיש הצעיר שעמד לידו: “ארגז התרופות, בבקשה”.

___________________________________

הוא נסע כמו מטורף. מחשבות איומות התרוצצו במוחו. ‘לא הייתי צריך להשאיר אותה לבד’, ‘שרק לא יקרה שוב. לא נוכל לעמוד בזה בפעם השלישית…’, ‘אם משהו רע יקרה לה זה יהיה הסוף שלי’. כשהגיע אחרי שלושים וחמש הדקות הארוכות בחייו לאזור מגוריהם, לא מצא דבר מלבד הרכב המרוסק בצד הדרך.

‘איפה היא? לאן לקחו אותה? והתינוק? הוא חי?’. זעק למענה, אלא שלא היה שם מי שיעזור לו. לפתע זיהה דמות מוכרת במעלה הרחוב. עוד חמש עשרה שניות חלפו עד שמבטיהם הצטלבו. שוב. הוא הרים את משקפי השמש והעיניים הירוקות המבוהלות פגשו בעיניים אפורות שברק שמחה מתנוצץ בהן.

“הכול בסדר. סע לבית החולים”, הוא שמע קול מרגיע.

 

 

בכניסה לחדר המיון עצר אותו רופא שזיהה מי הוא וקרא לו לבוא אחריו. “מה המצב, דוקטור?!” הוא אחז בכתפיו באימה, ” אשתי? היא חיה? והתינוק? דבר אלי, מה קורה”. הגבר בן השלושים ותשע, זה שאמרו עליו שזורם לו קרח בורידים, איש העסקים הקשוח ומנהל הדירקטוריון שמאות עבדו תחתיו, נראה מבוהל וחסר אונים  כמו ילד קטן. הרופא הוביל אותו לתוככי המחלקה ולקח אותו למיטה הקטנה, בה שכב ייצור זעיר, ורדרד ומתוק, ישן בשלווה.

 

הבן שלו…

 

“ואשתי?” קולו נשנק.

“אל תדאג, היא תהיה בסדר גמור”.

 

 

דמותו של האיש בחלוק הלבן היטשטשה מבעד למסך הדמעות שהציף את עיניו. “איך אני יכול להודות לך דוקטור?” שאל, “אני חייב לך …הכול”.

 

“לא לי”, הייתה התשובה. “למישהו אחר”.

___________________________________

השמש שקעה ויום העבודה הארוך הסתיים. הוא החזיר את הציוד למקומו ויצא מבניין המועצה לחשכת הלילה הקרירה.

כמו תמיד חלפה במוחו ההתלבטות הרגילה – באוטובוס או ברגל?

כמו תמיד, סגר את מעילו, והתחיל בצעידת שלושים הדקות לכיוון הבית.

הוא הספיק לצעוד פחות מדקה כשרכב כסוף עצר לידו.

ואז, בפעם השלישית, עיניהם הצטלבו. ברק מיוחד נצץ בעיניים הלחות של הנהג שפנה אליו בקול רך, בצליל שלא נשמע מפיו כבר הרבה זמן: “עלה, בבקשה, דוקטור. אולי תקדיש לי כמה דקות עד שנגיע לבית שלך? רציתי לעניין אותך באיזו הצעת עבודה…”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *