הצד השני של הסיפור – חלק ג

התאומות

חוי היתה מורה לאלגברה בתיכון. חביבה עבדה בבנק. אך לשתיהן היה הרבה מן המשותף. שתיהן סיימו את לימודיהן לפני שנה, והן היו תאומות. תאומות זהות? זהות דיין כדי שאנשים יחליפו ביניהן פעם אחר פעם.

זה בדיוק מה שקרה באותו בוקר יום שלישי, כאשר מר פלדמן, מנהל התיכון בו לימדה חוי, נכנס אל הבנק בו עבדה חביבה.

וכך הוא מספר:

"…ואז הבחנתי בה, יושבת ליד הדלפק ומפענחת מאזן כלשהו, בשעה שעליה להימצא באחת הכיתות וללמד אלגברה! " פתח.

"ולחשוב שהאמנתי לה בכל אותן פעמים בהן הודיעה שהיא 'חולה'. הם כנראה נזקקו לה בבנק!"

"מעניין לאילו הסדרי עבודה הצליחה להגיע עם הנהלת הבנק", חשבתי לעצמי בשעה שהמתנתי בתור. היא פקחית לא קטנה אם הצליחה להסתדר עם שתי משרות, אך לא פקחית דיה כדי שלא להיתפס. היא ודאי תעמוד נדהמת כאשר תבחין בי עכשיו.

אך חוי הפתיעה אותי. כאשר ברכתי אותה 'בבוקר טוב העלמה שוורץ', לא הנידה עפעף, אלא הסתפקה בחיוך קלוש, נטול כל רמז של היכרות מוקדמת. חוי כנראה אינה יודעת היכן לקבור את עצמה – נתפסה 'על חם' – פירשתי את תגובתה.

"היה עליי לשוחח עם המנהל, אך עמד לפניי תור ארוך של אנשים. לכל הפחות, חשבתי לעצמי, היא תקפוץ עכשיו על ההזדמנות לשאת חן בעיני, ותשמח לקצר בעבורי את ההמתנה".

אך לא – העלמה שוורץ ביקשה ממני בפשטות לשבת ולהמתין למנהל – בסוף התור!

"מחצית השעה חלפה. ישבתי שם, כשלרשותי עומד זמן רב בו יכולתי לשקול כיצד אנהג, בשעה שאחזור לבית הספר".

לבסוף, פתח מנהל הבנק את דלת חדרו וקרא 'חביבה, גשי למשרדי'. ומי לדעתכם נזעק לקריאתו אם לא העלמה שוורץ?

"רק אז הבחנתי לראשונה ברמז כלשהו, שהתאמת מאוחר יותר: המורה לאלגברה חפה מכל פשע! חיברתי אחד לאחד – אך התוצאה אליה הגעתי היתה שגויה".

_______________________________

שלט של הרופא

כשעשינו את דרכנו מחוץ לשדה התעופה ויצאנו מאולם קבלת המזוודות, הלכו צעדי וכבדו. על אף שהכל נחפזו לדרכם, יותר מקומץ אנשים נעץ בנו מבטים. המחזה לא היה מרנין כלל וכלל. פסעתי שם בנחת, נראה כחופשי מכל טרדות העולם, בשעה שאשתי, שהתנהלה לאיטה עם התינוק ועם התיק התפוח, הדפה בנוסף את עגלת המזוודות עם כל המטען שלנו. אני עצמי הייתי מבויש, ולא קשה היה לנחש מה חלף במוחם של הצופים. בין הקהל הממתין, הבחנתי במספר אנשים שנשאו שלטים. עלה בי דחף עז להרים שלט אחד משלי: הרופא אסר עליי להתאמץ או להרים משאות במשך שישה שבועות.

_____________________________

צלצול בדלת

השעה היתה שתיים בצהרים. הייתי תשושה לחלוטין לאחר לילה ארוך ללא שינה וחיכיתי בקוצר רוח לרגע בו אוכל לצנוח על המיטה. המשלוח לו המתנתי הגיע זה עתה מן המכולת, וסוף סוף יכולתי להתכרבל מתחת השמיכה. ואז נשמע צלצול הפעמון. נותרתי שוכבת במיטתי, בתקווה שהמצלצל יתייאש ויפנה לדרכו. אך תקוותי נכזבה והוא הוסיף לצלצל. כולם יודעים ששתים עד ארבע הן שעות מנוחה. האם המצלצל אינו יודע זאת?

קמתי וניגשתי אל הדלת. "מי זה?" שאלתי בעצבנות. מן העבר השני שמעתי תשובה בלתי ברורה על "איש מכירות".

"מצטערת", סיננתי, "איני יכולה לפתוח את הדלת". מעבר לדלת שמעתי: "זה חשוב".

בין שתים לארבע בצהרים, חשבתי לעצמי, אין דבר חשוב מן השינה. מבעד לדלת, שמעתי אותו אומר דבר מה נוסף, אך הייתי רגוזה ועייפה מכדי להקשיב. בדרכי אל החדר, שמעתי את הפעמון מצלצל שנית, והדבר העלה את חמתי. נו, שילך כבר!

ניסיתי להרדם שנית, אך ללא הצלחה. החלטתי ללכת ולסיים במטבח את שטיפת הכלים מארוחת הצהרים.

בדרכי למטבח, שמתי לב לפיסת נייר שבצבצה מתחת לדלת הכניסה. הרמתי אותה וכך היה כתוב בה: "אני מצטער, רק רציתי למסור, שהמפתחות שלכם הושארו בצד החיצוני של הדלת".

_______________________________

 הרנטגן

גברת בק הגיעה בדייקנות לצילומי הרנטגן שנקבעו לה – ארבעה במספר. היא ישבה בחדר ההמתנה והמתינה להכרזת שמה. לאחר שהתבצעו הצילומים, התבקשה לשבת בחוץ ולהמתין. אולם, כאשר לבסוף קראה הטכנאית בשמה, לא היה זה כדי למסור לידיה צילומים, אלא כדי להתנצל. היא מצטערת, היא לא מיקמה אותה בתנוחה הנכונה, וכעת יהא עליה לחזור על שניים מתוך הצילומים.

גברת בק חשה את שריריה מתקשחים. בשל אי כשירותה של טכנאית זו עליה להיחשף לקרני הרנטגן בשנית!

הטכנאית הוליכה אותה חזרה אל החדר והחלה שוב בהכנות לקראת הצילומים החוזרים. עצביה של גברת בק היו מתוחים דיים, אך הם פקעו כאשר הטכנאית הדפה אותה בגמלוניות והצמידה אותה למסך.

ושוב, היא התבקשה להמתין בחוץ.

לבסוף, נפתחה הדלת והטכנאית פנתה לעבר גברת בק. היא ביקשה ממנה לשוב בעוד שבוע ימים כדי לקבל את התוצאות.

גברת בק היתה מופתעת. "אני תמיד מקבלת אותם במקום", אמרה.

"לא. אני מצטערת. עלייך לשוב לכאן בעוד מספר ימים כדי לקבלם", היתה התשובה.

זה כבר עבר כל גבול: אי כשירות, רשלנות בביצוע הצילומים, שינוי הכללים באופן שרירותי והערמת קשיים.

היא עזבה, בטרם תפלוט מילים עליהן היא עלולה להתחרט מאוחר יותר.

שבוע לאחר מכן, שבה גברת בק כדי לקבל את הצילומים ולהביאם לרופאה.

"הרי לך בית החולים הטוב ביותר בעיר", פלטה מיד ביושבה על הכסא במרפאה. "בעל הציוד המתקדם ביותר. כיצד הם מעסיקים טכנאית חסרת כשירות כמוה? " והיא סחה לו את אשר אירע.

משסיימה, נשען הרופא על מסעד כסאו והחל למנות בנחת: "טכנאית זו עובדת אצלנו כבר 20 שנה. מלבד העובדה שהיום היא הטכנאית הטובה ביותר, היא גם אדם מאוד מבין ומתחשב". הוא השתהה למספר שניות, ואחר כך המשיך: "היא התאמצה להצמיד אותך למסך, משום שהמכשיר מוציא צילומים מדויקים יותר כאשר המצולם מוצמד אליו".

גברת בק הקשיבה בפה פעור. לאחר מכן הרופא הוסיף: " היא בחנה את הצילומים, והבחינה בממצא מעורר דאגה. כשהראתה אותו לרדיולוגיסט, הוא הורה לה לעשות צילומים מחדש. היא לא מסרה לך מיד את התוצאות, כי לא רצתה להדאיגך, ורצתה להעבירם לעיונו של המומחה במחלקה. לכן גם העדיפה לצור את הרושם, שמדובר בתקלה שאירעה באשמתה".

_______________________________

גניבה מהסופר

מקרה זה, אותו חויתי באופן אישי, לימד אותי לקח שלא יישכח ממני לעולם.

היינו בחופשה, ויצאנו למרכול השכונתי כדי לקנות מספר פריטים להם הזדקקנו. בעלי המתין לי בחוץ, ולכן עברתי במהירות על תכולת המדפים. החום הפך בלתי נסבל, ולכן הסרתי את הסוודר והנחתי אותו בעגלת הקניות. כשסיימתי, העברתי את המוצרים בקופה, שילמתי, והובלתי את העגלה אל מגרש החניה.

כאשר עסקנו בפריקת המוצרים לתא המטען, הרמתי את הסוודר, וגיליתי מתחתיו צנצנת קפה וקופסת שימורי דגים, בסכום של 30 ש"ח בערך. מסתבר, שהסוודר הסתיר אותם, ולכן לא הבחנתי בהם ולא העברתי אותם בקופה.

חזרתי לחנות וניגשתי אל הקופאית. הצבעתי לעבר המוצרים שבידי ואמרתי, "אני כ"כ מצטערת, מצאתי אותם מתחת לסוודר ולא שילמתי עליהם".

כאשר הקישה את מחירי המוצרים, הביטה בי הקופאית וחייכה. "לא הבחנת בשתי הנשים שעמדו מאחורייך, הלא כן, גברתי ?"

"שתי נשים?"

"כן, הן עמדו מאחורייך, הסתודדו וגיחכו. לא ידעתי על מה הן מתלחשות, אבל עכשיו הכל מובן. הן כנראה הבחינו במוצרים שהסתתרו מתחת הסוודר שלך".

נשים אלו כנראה כבר יצאו מהחנות, ולא הבחינו שחזרתי לשלם בעבור המוצרים שנשכחו. איני יודעת מיהן, אך הן ודאי בטוחות, שהיו עדות לגניבה שהתבצעה מול עיניהן. כמה משפיל להיחשד בכך.

היום, כשמישהי ניגשת אלי ומספרת לי סיפור, גם אם היא אומרת: "ודאי שזה אמיתי, כך ראיתי במו עיני " – אני יודעת שתמיד ייתכן שאין זה הסיפור האמיתי.

________________________
כל הסיפורים המובאים כאן הם אמיתיים לגמרי. פרטים הכרחיים שונו כדי למנוע זיהוי של האנשים.

הסיפורים לקוחים מתוך הספר "הצד השני של הסיפור", מאת יהודית סמט, העוסק בנושא של לימוד זכות. מומלץ מאד.