הצד השני של הסיפור – חלק ב’

"אתה בטוח שהוא אשם?" "ללא שום ספק! לא יכול להיות שום הסבר הגיוני אחר לעניין". האומנם? כמה סיפורים מהחיים בעניני חשדות והאשמות שלפעמים מובילים להפתעות מעניינות... ועכשיו החלק השני!

הארוח

“משפחה מסוימת היתה אמורה לארח אותי בשבת”, סיפרה סימה לגברת דיוויס בטון פגוע. “ברגע האחרון התקשרה האשה לומר ש’היא מצטערת מאוד’ אבל לא תהיה מסוגלת לארח השבת. זה היה בסדר – הסתדרתי לבסוף במקום אחר. אך בשבוע שלאחר מכן, החלה אחת מחברותי לספר לי על השבת הנפלאה שהיתה לה – נכון, ניחשת – אצל אותה משפחה אצלה הייתי אמורה להיות! כיצד את חושבת שהרגשתי ?”

“לא תאמיני!” הגיבה בהתרגשות גב’ דיוויס. “הקשיבי למה שאירע לי. לפני מספר שבועות הזמין בעלי ידידים מהשכונה לסעודת שבת, אך מאחר ולא חשתי בטוב, התקשר בעלי לבטל את ההזמנה. בהתחשב בנתונים, ידענו שהם יקבלו זאת בהבנה, בפרט לאור העובדה שנשאר להם די זמן כדי לארגן סידור אחר לשבת. “זמן קצר לאחר מכן, התקשרה אלי אחת מחברותי הטובות. ברגע ששמעתי את קולה, נזכרתי שלפני מספר שבועות שוחחנו על נסיעתה המתקרבת, ואז הבטחתי לה שאארח אותה ואת משפחתה בשבת שלפני הנסיעה. היא התקשרה לומר שהכל ארוז ומאורגן לנסיעה מיד לאחר השבת, ועד כמה היא מעריכה את הזמנתי.

“מה יכולתי לומר? כאשר הסבנו כולנו סביב השולחן, נשמעה נקישה על הדלת – ומי לדעתך נכנס פנימה ? ידידנו השכנים! הם ‘קפצו’ לאחל לנו ‘שבת שלום’ ולשאול לשלומי.

 

________________________________

 

ארמון החול

יצאתי לגינה עם אבי, בני בן השלוש. מזג האוויר היה נפלא. ישבתי בקצה ארגז החול וצפיתי בו, בעודו מטפס על המגלשה. עיניי נתקלו בשני ילדים (שנראו כאח ואחות), שהיו שקועים בבניית ארמון חול. אולם, זה לא היה ארמון חול רגיל. היו בו צריחים גבוהים ומנהרות מקושטות באבנים, בפרחים, בעלים, במקלות ובכל פריט אחר אשר הזדמן לידם. הוקסמתי מן הסבלנות שהקדישו לבנייה, ויכולתי רק לשער, כמה זמן ישבו ועסקו בבנייתו. בשלב כלשהו פנה הילד לאחותו ואמר: “בואי נלך הביתה להביא שתיה”. הילדה שמטה את הכף מידה, ושניהם פתחו בריצה.

בשעה שהם אצו לדרכם, פנה אלי אבי ושאל בעליזות: “אמא, אני יכול לדרוך על הארמון? את מרשה לי לפרק אותו?

“אבי, חשוב על כל העבודה שהם השקיעו בו! האם כדאי לך לפרק אותו?”

אבי שקל את דבריי, ונראה שהסכים, משום שברגע הבא כבר רץ לעבר אחת הנדנדות. דקות מספר לאחר מכן, רץ לעבר ארגז החול ילד אחר. הוא בחן את הארמון בחדווה לא מוסתרת, הקיף אותו, ואחר כך, ללא התרעה מוקדמת, בעט בארמון והחריב אותו עד היסוד. לפני שהצלחתי לפצות את פי, נעלם הילד ואיננו. מה חבל, הרהרתי.

“אמא, עכשיו אני יכול לקפוץ על הארמון? את מרשה?” עיניו של אבי ברקו בעליצות.

“אני חושבת שכן, אבי. על אף שכבר לא נותר הרבה ממנו”.

אך אבי כבר היה שקוע בעיסוק המהנה, בועט, דורך, ומרקד על חורבותיו של אותו ארמון נהדר.

הד כלשהו הגיע לאוזני. הרמתי את עיני והבחנתי במישהו רץ. היו אלה אותם אח ואחות. הם שבו לארגז החול בלווית  אמם, כדי להראות לה את הארמון המפואר שבנו.

היא וילדיה שלחו בנו שני מבטים נרגזים – האחד היה מופנה אלי, השני לבני. שלושה פרצופים עצובים וכועסים סבו אחורנית ויצאו מן הגינה, כשעל פניהם הבעת רוגז.

 

_________________________

 

תרסיס נגד אסטמה

בשנת ההוראה הראשונה שלי בבית ספר מפורסם לבנות, רחשתי הערצה רבה למנהלת. היא היתה דמות מכובדת מאוד ומוכרת היטב, בעלת שנות נסיון רבות בחינוך ונערצת עד מאוד ע”י ציבור המורות, ההורים והתלמידות כאחד. הצוות ניסה ללמוד ממנה ככל שיותר הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה האישית. נהגנו לבחון כל אחת מתנועותיה ולהתענג על אותם רגעים של קשר אישי שהיו לנו עמה.

יום אחד, לאחר בוקר ארוך ומפרך בעבודת ההוראה, עליתי למשרדה כדי לדון עימה על כמה בעיות חינוכיות בהן נתקלתי. היא קידמה את פני בברכה, ועד מהרה שקעתי בתיאור מספר הפרעות, שהפכו את יומי לבעייתי כל כך. היא הקשיבה בתשומת לב מלאה, כהרגלה.

תוכלו לתאר איפוא את הפתעתי כאשר הבחנתי כיצד היא שולפת לפתע תרסיס לרענון הפה מאחת המגרות שלה! היה עלי לאמץ את כל כוחותי כדי לשמור על איפוק ולהמשיך בדבריי כאילו לא אירע דבר, בעוד שמעבר לשולחן פתחה המנהלת את פיה לרווחה והתיזה את המרענן פנימה.

הוכיתי בתדהמה, אם להתבטא בעדינות. עד איזו מידה הנך יכול להיות חסר נימוס? ישנם דברים מסוימים שעל האדם לעשות בפרטיות בלבד. היא בהחלט אינה מי שחשבתי שהינה, החלטתי בליבי. על אף שמעולם לא סיפרתי את המקרה לאיש, יראת הכבוד שלי כלפיה פחתה. במשך הזמן, היטשטש המעשה בזכרוני – אך כיום, במבט לאחור, אין ספק שביקוריי במשרדה הלכו ופחתו.

זמן מה לאחר מכן פשטו שמועות, שהמנהלת היקרה אושפזה בבית החולים. היא סבלה מהתקפת אסטמה. לפתע הבנתי : ה’תרסיס לרענון הפה’ לא היה אלא תרסיס למניעת התקף אסטמה! כיצד יכולתי לטעות טעות כה גסה בשיפוטי!

 

_____________________________

 

כלי זכוכית

מכיון שבעלי ואני עובדים מחוץ לבית במשך רוב שעות היום, קיבלה עוזרת הבית מפתחות משלה, והיא מנקה את ביתנו כאשר איננו נמצאים בו. אחר צהרים אחד שבתי הביתה ומצאתי במזנון, במקום בו ניצבים כל חפצי הנוי שלנו, את אחד מכלי הזכוכית מוטל שבור. שאלנו את העוזרת על כך, וזו השיבה כי לא ידוע לה דבר. לא הצלחנו להבין כיצד היא סבורה שנאמין לה. אשמתה היתה ברורה כשמש, משום שאיש מלבדה לא שהה בבית באותה שעה.

מה יכולנו לעשות כעת? לאלץ אותה לשלם? לפטר אותה? או ‘פשוט’ לשמור טינה?…

כעבור שלוש שנים, ישבנו כל המשפחה בסלון כאשר – בום! – כלי זכוכית שעמד במזנון התנפץ… מבלי שאיש נגע בו או עמד בקרבתו!

 

________________________

כל הסיפורים המובאים כאן הם אמיתיים לגמרי. פרטים הכרחיים שונו כדי למנוע זיהוי של האנשים.

הסיפורים לקוחים מתוך הספר “הצד השני של הסיפור”, מאת יהודית סמט, העוסק בנושא של לימוד זכות. מומלץ מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *