הצד השני של הסיפור – חלק א´

"אתה בטוח שהוא אשם?" "ללא שום ספק! לא יכול להיות שום הסבר הגיוני אחר לעניין". האומנם? כמה סיפורים מהחיים בעניני חשדות והאשמות שלפעמים מובילים להפתעות מעניינות...

עמדתי לשוב לירושלים לאחר מספר חודשים בהם הייתי בצפת. השארתי את חפצי אצל משפחת גולד, משפחה חמה שפגשתי בזמן שלמדתי במקום. במקרה, לא היו בני המשפחה בבית באותו הזמן, אך הם השאירו בידי את מפתח הבית, כדי שאוכל להיכנס בבוקר וליטול את חבילותי.

הייתי כבר באיחור, ונחפזתי פנימה, ביודעי שהמונית שהזמנתי אמורה להופיע כל רגע. כששמטתי את תיק  הצד שלי על רצפת המטבח, נכנסה לבית נערה אחרת, שהגיעה לצפת לפני ימים ספורים. כבר הכירו בינינו – היא היתה תיירת, שלרשותה היו מעט מאוד אמצעים. היא רק קפצה לומר שלום לבני משפחת גולד והצטערה לשמוע כי אינם בבית. היא בקשה ממני כוס מים ומיהרתי להגיש לה. אצתי רצתי אל פנים הבית כדי לאסוף את חפצי.

חזרתי למטבח והנערה כבר נעלמה – כמו גם תיק הצד שלי! דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה. שניות לאחר מכן הגיעה המונית.

היה עלי לדחות את נסיעתי לירושלים ולדווח למשטרה על הגניבה. היה עלי גם לבטל את ההמחאות שהיו בתיקי ולדווח על אובדן הדרכון ותעודת הזהות.

תארו לעצמכם את חוצפתה של נערה זו, שפסעה מעדנות מחוץ לבית עם תיק הצד שלי. ממש

בבוקר המחרת סרקתי את האיזור בתקווה שאולי אצליח להציל לפחות את התיק שלי עם מה שבחרה הגנבת להותיר בתוכו.

ואכן, מצאתי את התיק – מעבר לכביש, ליד מיכל  האשפה. בקושי ניתן היה לזהותו בשל הבוץ שכיסה אותו כמעט כליל. הצצתי פנימה, ולתדהמתי הכל היה מונח שם עדיין – הכסף, הדרכון, ההמחאות: לא חסר דבר.

כעת עמדתי נבוכה. ניסיתי לדמיין לעצמי את התרחיש הבא: היא מיהרה כנראה לברוח עם התיק שלי, ובשעה שחיטטה בתוכו, חשה כי מישהו בוחן את מעשיה. מתוך בהלה, שמטה כנראה את התיק ונמלטה. זה סופם של נוכלים, חשבתי. וסוף שמח בשבילי.

אך הסיפור לא הסתיים בזאת. כאשר שבה משפחת גולד, סיפרתי לגברת גולד כיצד מישהו ברח כשתיקי בידו. לפני שסיפק היה בידי לתת לה פרטים כלשהם, נוכחתי כי היא מחייכת לעצמה. מה כל כך משעשע בסיפור על הגניבה? תהיתי.

משהבחינה במבוכתי סיפרה לי כי היה עליה להזהיר אותי להקפיד לסגור את דלת הכניסה, משום שהיא מתמודדת כל העת עם חתולים, החומקים פנימה ויוצאים מן הבית עם חפצים. לתיק הצד שלי היתה רצועה ארוכה וצרה, ששימשה כנראה משחק מהנה בעבור אותה חתולה שגררה אותו בבוץ והשתעשעה עימו עד שמצאה עניין מרתק יותר לעסוק בו.

לא חפצתי להאשים את אותה נערה, אך כיצד הייתי יכולה לחשוב אחרת? הגנב – חתול?  נו, באמת!

 

____________________________________

 

מקל גומי

התינוק שקע בשינה. השעה היתה שלוש ושלושים אחר הצהרים. אולי אנצל הזדמנות זו כדי לנמנם מעט. הבית שקק ילדים, חברים, וחברים של חברים, הדים עליזים. הכל היה כשורה. זמן אידיאלי למנוחה קצרה.

הפעמון צלצל. החלטתי לענות. ממילא לא אצליח להרדם שוב. עודי מנומנמת, פתחתי את הדלת ומיד אורו פני. ” או, לאה, בואי היכנסי. כמה טוב לראותך”.

לאה ניומן היא אחת מחברותי הטובות, דמות נערצת על הכל.

“לא באתי לבקר, על אף שהייתי שמחה לעשות זאת” פתחה. “משהו חשוב התרחש ואני חשה כי עלייך לדעת על כך”.

תחושה מבשרת רעות עלתה בליבי. מה אני עתידה לשמוע? האם זהו אחד מילדיי? העברתי במוחי במהירות את פרצופיהם המחייכים, אך לא העליתי דבר. היתה זו אחת התקופות השלוות, בהן הכל התנהל כשורה עם מורים, חברים, אחים ואחיות, וגם עם ההורים.

נראה היה כי היא ממתינה שאפצה את פי. לא עשיתי זאת. היא רכנה לעברי. “הוא לא סיפר לך?”

אה, ובכן, זהו בני. כעת אנו יותר ממוקדים. מה כבר עולל, ומדוע היה עליי להפסיד את שנתי כדי לשמוע על כך?

“את יודעת שחווה בתי מארגנת את הקייטנה היומית. שם אירע הדבר. היא חשה שעליה להתייעץ עמי טרם תשוחח איתך. החלטנו, כי מוטב שאני אבוא ואספר לך”. קולה של חברתי היה רציני בצורה יוצאת דופן.

בני בן שמונה, וקייטנה זו מיועדת לגילאי חמש. מדובר, כנראה, בענין חמור אם היה על חווה לספר על כך בתחילה לאמה. חווה בת שמונה עשרה, ויודעת כיצד לטפל בילדים, מה הוא עולל?

“מה הבעיה? ” שאלתי אותה בטון הרגיל ביותר שהצלחתי להפיק.

תשובתה עלתה על כל דמיון: “אתמול שהתה חווה בבנין הקייטנה וחילקה דליים וכפות למשחק בערמת החול, כששמעה ילד בוכה בחוץ. היא הביטה מבעד לחלון והבחינה בבנך אוחז בצינור גומי קצר וחובט בשימי הקטן. הוא היה שרוע על גבו ובכה והרים את ידיו כדי לגונן על גופו”.

נדהמתי. איזו תמונה! צינור גומי, בריונים, קורבנות חסרי ישע, ילדים מחוסרי הגנה – חשתי כאילו פרץ של מים קרים הוטח בפני.

כמו מבעד לערפל, שמעתי את התינוק בוכה. אך הכל נדמה מרוחק כל כך, כאשר העליתי במחשבתי את בני, מעת לידתו ועד עתה. צררתי את כל מעשיו הרעים והעליתי בזכרוני את התנהגותו הגרועה ביותר. תמונה מזוויעה כמו שציירה לאה חברתי לא התאימה לו.

“האם חווה הבחינה בו כשהוא למעשה חובט בשימי ?”

“בהחלט”.

“האם את בטוחה שזה היה צינור גומי ?”

“כן. היא יצאה מיד ונטלה אותו מידו.”

“האם חווה ניסתה לברר מה קרה? “

“כן. שימי אמר שהבנים הגדולים לא הרשו לו לשחק איתם”.

“מה עשה שם בני, בכל מקרה?”

“זה מה שחווה רצתה לדעת! ” קראה לאה.

זכרי, אמרתי לעצמי. אל תמהרי לקשור קשרים. אל תניחי לה לארוז את החבילה ולהצמיד לה תוית לנצח. ישנו תמיד צד נוסף לספור, אם לא יותר.

“לאה, אני מעריכה את העובדה שטרחת וניגשת לספר לי זאת בעצמך. אשוחח על הענין עם בני כשישוב הביתה”.

“איני מקנאה בעונש שהוא יקבל” ,אמרה בשעה שעזבה.

כששב, הגשתי לו את ארוחת הצהרים ושאלתי בשלווה אם עבר עליו יום טוב. “כן” אמר. “האם קרה משהו מיוחד היום?”. “לא”. “אולי יש בכל זאת משהו שאתה רוצה לספר לי?”  “לא, לא משהו מיוחד”. נאנחתי. “היום שמעתי על מקרה שאירע והייתי רוצה לשמוע מה יש לך לומר על כך”.

כשסיימתי לחזור על מה ששמעתי, הוא גולל את צידו בספור לפני:

“חברי ואני סיימנו ללמוד ויצאנו לשחק בכדור. שיחקנו על הדשא שליד הגדר, מחוץ לקייטנה. ילד קטן מהקייטנה יצא והשליך חול על פנינו. גערנו בו שיתרחק והוא נמלט פנימה. הוא שב ויצא כעבור מספר דקות עם מקל והכה אותנו. הברחנו אותו אבל המדריכה הבחינה בנו וגערה בנו שלא נשוב לשחק בחצר”.

“הוספנו לשחק, כאשר הוא יצא לעברנו בשלישית. הפעם היה בידו צינור גומי. כולנו רדפנו אחריו, אך אני הייתי המהיר מכולם. גירשתי אותו לתוך מגרש הקייטנה, ליד המגלשה, בסמוך לגדר, ואז הוא הסתובב והרים את הצינור כדי להכות אותי. תפסתי את הצינור בעודו באוויר והוא פסע אחורנית כדי למשוך אותו בחזרה, ואז נתקל במשהו ונפל על גבו.

“בדיוק אז המדריכה יצאה וצעקה עלי. אחר כך כולנו פנינו לשחק במקום אחר”.

עדיין בתפקיד החוקר, הוספתי לשאול מספר שאלות. “מדוע רדפת אחריו? אם הוא הציק לכם כה רבות, למה לא הלכתם לחפש את המדריכה ?”

“לא רצינו לסבך אותו.”

“אם כן, מדוע הכית אותו?”

“לא הכיתי אותו! איך יכולתי להכות אותו? הוא ילד קטן”.

מאוחר יותר באותו יום, פנינו לעבר ביתה של לאה. היא וחווה בתה היו בבית. בני שב על גרסתו המלאה. גברת ניומן פנתה אל בתה ואמרה: “אמרת שראית אותו מכה את שימי, הלא כן ?”

“ובכן,” השיבה חווה בהיסוס, “איני בטוחה בכך. חשבתי שראיתי…, אבל כנראה לא ראיתי אותו מכה ממש את שימי. פשוט הנחתי – מהצורה בה עמד ואחז בצינור הגומי – שהוא הכה אותו”.

 

____________________________________

הצעצוע

בני הצעיר היה רתוק למיטתו לאחר ניתוח. ביקשתי מגיסתי לשלוח לי את ‘תחנת הדלק’ של ‘פישר פרייס’, כדי להעסיקו.

היא לא הצליחה למצוא מישהו שיוכל להעביר לי את הצעצוע לביתי שבקצה השני של העיר. הייתי זקוקה לצעצוע זה באופן די נואש, ולכן – בניגוד למה שהכתיב לי הגיוני הישר – החלטתי לשאול באופן זמני את המשחק משכנה הגרה בדלת  מולנו. הצעצועים של ילדיה נראים כחדשים, ו-‘תחנת הדלק’ שלהם היתה במצב מצוין. שמרנו על הצעצוע בזהירות גדולה.

לאחר מספר ימים דפקה אותה שכנה על דלת ביתנו כשהיא בקושי מצליחה לכלוא את זעמה. לא זו בלבד ש’ תחנת הדלק’ הפכה לגרוטאה תוך ימים ספורים בלבד, האשימה, אלא שלא היה בי העוז להתנצל על כך, והשארתי את הצעצוע ליד דלת הכניסה שלה, מבלי לומר דבר!

עמדתי המומה. נכנסתי אל החדר  השני ושבתי כשבידי ‘תחנת הדלק’ שלה, שלמה לחלוטין ובדיוק באותו המצב בו נמסרה.

כעת שתינו הוכינו בתימהון.

היא שבה לביתה וחזרה כשבידיה ‘תחנת דלק’ מוכה וחבולה, אותה זיהיתי מיד כזו השייכת לגיסתי!

מאוחר יותר התברר לנו מה קרה: גיסתי מצאה סוף סוף שליח שהיתה לו אפשרות למסור לנו את המשחק. השליח מצא את דלת ביתנו נעולה, והניח את הצעצוע ליד הדלת. מנקה הבנין שהגיע באותו יום, הרחיק את הצעצוע רק במעט, וכך מצאה אותו שכנתי מול דלת ביתה!

 

_______________________________________________
כל הסיפורים המובאים כאן הם אמיתיים לגמרי. פרטים הכרחיים שונו כדי למנוע זיהוי של האנשים.

הסיפורים לקוחים מתוך הספר “הצד השני של הסיפור”, מאת יהודית סמט, העוסק בנושא של לימוד זכות. מומלץ מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *