הפילוסוף, הדוס, הדתי והמאמין- ארבעה מי יודע?

את הטיפוס הראשון נְכַנֶה – 'הפילוסוף'.

הדבר החביב עליו ביותר, כמו שמעיד עליו שמו, הוא – להתפלסף. לחשוב, להגות, ולהרהר במושכלות העליונים – אלו הדברים שנותנים לו טעם לחיים. המילה השנואה עליו יותר מכל היא "תַּכְלֶ'ס'. "להיות או לא להיות?", זו השאלה שמעסיקה אותו. עמידה בזמנים וסדר אינם הצד החזק שלו. פרטי המצוות לא מדברים אליו כל כך, ולמרות המשקפיים עבי הזגוגית שהוא עשוי להרכיב – סעיפים קטנים ב'משנה ברורה' פשוט לא נקלטים בחוש הראייה שלו. הוא עסוק בַּ'גוֹדֶל'. הקטנוניות והדקדקנות הנ"ל פשוט מעייפות אותו. לו היה חילוני היה מאריך בדיונים פילוסופיים בִּשְאלות כבידות משקל כדוגמת "האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?", אך יקפיד להתחמק באלגנטיות מכל דיון שיוביל למסקנות מעשיות לגבי אורח החיים שלו. בילדותו חיבב במיוחד את סידרת ספרי הארי פוטר, ובבגרותו, אפילו בזמנים שאין לו כוח לקרוא סִפְרוּת יפה ואיכותית (עמוס עוז, א.ב. יהושע וכדו'), יעלעל לפחות בעיתון 'הארץ', 'עיתון לאנשים חושבים'.

במעבר חד אנו פונים אל הטיפוס השני – 'הדוס'.

יְצור זה הינו ההפך הגמור של קודמו. בניגוד לראשון הרי שהנוכחי נוהג להשתקע בעיון מעמיק דווקא בספר קִצור שולחן ערוך/כף החיים/שמירת שבת כהלכתה (מחק את המיותר). הוא סולד מבירורים מחשבתיים ודיונים פילוסופיים עמוקים, ורואה בהם בזבוז זמן יקר על דבר שלא יביא כל תועלת. מאז ומעולם התחביב שלו היה להחמיר, והוא רווה מכך נחת שלא תשוער. כשאינו מצליח להירדם, הוא סופר סעיפים של המשנה ברורה. מגיל צעיר הוא מקפיד להתפלל ותיקין עם הנץ החמה, ומעולם לא החמיץ תפילה במניין. בכיסו מצויות בכל עת משניות קהתי מהדורת כיס, כדי שלא יעבור עליו חלילה רגע פנוי בבטלה. בביתו לא מבזבזים זמן על זמירות שבת, ומייד לאחר שיר המעלות חפוז וברכת המזון (לא לפני נטילת מים אחרונים, כמובן), הוא מתיישב עם בנו הקט לבחון אותו על אשר החכים במהלך השבוע בתורה, נביא ומשנה, בבית הספר הפרטי אליו רשם אותו. כשבנו ביקש את חתימתו על אישור הורים ליציאה לנטיעות בט"ו בשבט, חלפו רק שניות מועטות עד שהטלפון בביתו של המורה צלצל, ומעבר לקו נשמע קולו הכעוס של האב "מה זה צריך להיות?! מבזבזים יום לימודים שלם בשביל טיול חסר תועלת בינות לעצים ועשבים? בשביל זה אני משלם שכר לימוד כל כך גבוה?!"

הטיפוס השלישי והמצוי מכולם הוא 'הדתי'.

הוא רואה עצמו כ'דתי', אבל 'בלי להתלהב יותר מדי'. "אני דתי", כך הגדיר את עצמו פעם לחבר חילוני לעבודה, "אבל נורמאלי…". הוא חי לו את חייו בשלווה, ולא נותן לאלוקים להפריע לו יותר מדי. קשה לומר שעבודת ה' זו חוויה גדולה בשבילו, אבל הוא ממשיך לקיים אותה בלי לשאול שאלות מיותרות. הוא מקפיד ללכת לבית הכנסת בכל שבת (בימי חול לא תמיד יוצא לו. בדרך כלל הוא חוזר מהעבודה כל כך עייף עד שנרדם מול הטלוויזיה). הוא פוגש שם חברים, משוחח איתם על פוליטיקה וכלכלה, ומעלעל במגוון דפי פרשת השבוע הצבעוניים המצויים שם לכל דורש. בין לבין הוא מספיק לקרוא חלק מן הטקסט הכתוב בסידור, ולהעיר לבנו היושב לידו ומפטפט עם חבירו "באתָּ לְכאן להתפלל או לדבר?" 

הוא מחזיק את עצמו לאדם מודרני, פתוח ונאור. בביתו הוא מחזיק טלוויזיה (בכבלים) ואינטרנט, וקורא ידיעות אחרונות או מעריב (העיתונים הדתיים פשוט 'לא מספיק בְּרָמָה…', הסביר פעם לאשתו). באופן כללי הוא טיפוס חביב ונעים הליכות, אך כשהבן המתבגר שלו התחיל לגדל שיער ארוך, ללכת עם בגדים מוזרים ולשמוע בחדרו מוסיקה מְשוּנָה בפול ווליום, גם הוא לא היה יכול להבליג יותר "מה זה צריך להיות? זה מה שלמדת אצלי בבית?!"

ביום הבחירות יצעד בחגיגיות לקלפי וישלשל אל התיבה כמו תמיד את המעטפה הכחולה ובה הפתק הנצחי (כדי לשמור על דיסקרטיות נימנע מלציין לאיזו מפלגה הוא מצביע, אך ברמז נוכל רק לומר שהאות שלה היא משהו בין א' לג').

________________________

לפני שנעבור לטיפוס הרביעי, יוצא הדופן והנדיר מכולם- המאמין, אני חייב לומר כמה מילים.

ראשית כל' כדי למנוע היעלבויות אישיות ותביעות דיבה בסכומים גבוהים כנגדי, אני רוצה להדגיש שלא התכוונתי לאף אדם ספציפי וגם לא למגזר או ציבור מסוים. בשורות האחרונות ניסיתי לשרטט פרופיל של כמה טיפוסים שכולנו מכירים, ובכוונה הקצנתי את הדברים כדי לחדד את ההתבוננות. האמת היא שלא מדובר באנשים זרים ורחוקים, אלא בעצם על כל מי שמקיף אותנו, ובמובן מסוים גם אותנו בעצמנו. וכאן חשוב להעיר: מסתבר שלא תמצאו את הטיפוסים כדמויות נפרדות בפני עצמן, כמו שמתואר כאן, אלא כל אדם מורכב מכמה פנים וצדדים, ומכיל אחוז מסוים מכל דמות. לכן, לטובת העניין – אל תיתפסו לדוגמאות. נסו לקלוט את הדמות ומבנה הנפש שעומד מאחוריהן.

ניתן לנתח את הטיפוסים הללו מכל מיני זוויות, אך אני מבקש להתמקד בנקודה מרכזית אחת, שבה יש ביניהם דווקא דמיון רב – היחס של האדם הזה לאלוקים.

בדבר אחד אתם חייבים להודות- קשה לומר שמתנהל ביניהם רומן סוער. האדם הזה אומנם מכוּנֶה דתי, אך נחטא לאמת אם נאמר שחיי התורה ממלאים אותו, מביאים לו שמחה וסיפוק, והוא מקיים את המצוות מתוך שלימות והזדהות.

פעמים רבות התפיסה הנפוצה (וגם אם לא תֵּאָמֵר בפירוש בַּפֶּה, זהו באמת היחס הנפשי), היא שיש את החיים שלי, יש את התורה ואלוקים ומה שהוא דורש ממני, וְאֵלו שני דברים נפרדים זה מזה. נכון, אפשר להסתדר עם שניהם ביחד לא רע (או כמו שהגדיר זאת הטיפוס השלישי – "אני דתי, אבל נורמאלי…"), אבל השאלה היא האם צורת חיים כזו לא מובילה את האדם לחיות את חייו בקליפה של החיים, כפוף לאיזו מסגרת חיצונית שאינו רוצה בה באמת, ולא 'להיכנס פנימה' ברצינות? האם חיי התורה לא הופכים לאוסף של מעשים טכניים יבשים (כמו אצל הטיפוס השני), או למחשבות מרחפות ומנותקות  מהחיים (כמו אצל הראשון)?  האם זה מה שאלוקים מבקש מאיתנו?

לאור כל זה אולי לא מפליא לראות שבבתים כאלו יכולים לצמוח כל כך הרבה דתל"שים. במידה רבה אפשר להבין מאוד אנשים צעירים ומלאים בכוחות שאומרים לעצמם ולהוריהם: "אני לא רוצה לחיות ככה! אם הדת זה בסך הכול קריקטורה שטחית של החיים האמיתיים, אני מעדיף לוותר עליה…"

וזה מוביל אותנו אל הטיפוס הרביעי. נקרא לו 'המאמין', וכמו שהזכרתי קודם הוא הנדיר ביותר.

כדי להציג את דמותו אני מעוניין להשתמש במשל ידוע של המגיד מדובנא. המשל מְסַפֵּר על אדם עשיר, סוחר יהלומים, שהגיע ברכבת אל עיר מסוימת לצורך עסקיו. לפני שפנה לעבר בית המלון שלו כדי לנוח מהדרך הארוכה, ניגש לאחד הנערים שעבדו בתחנת הרכבת בהובלת משלוחים וביקש ממנו שיוביל את המטען שלו אחריו לבית המלון. הסוחר הגיע למלונו וכעבור כמחצית השעה נשמעה דפיקה בדלת חדרו ובפתח עמד הנער כשכולו מזיע ומתנשף. "הבאתי את המטען שלך, אדוני". הסוחר הוציא מארנקו כמה מטבעות כדי לשלם לנער, אך הלה התעקש לעומתו: "בשביל משא כל כך כבד מגיע לי יותר מזה, אדוני!" חלפו עוד כמה שניות של שקט ומפיו של הסוחר נפלטה קריאה של צער "אוי ואבוי. אם זה כבד, זו לא החבילה שלי! החבילה שלי היא ארגז קטן של יהלומים. הוא לא כבד בכלל. כנראה לקחת את המשא של מישהו אחר…"

המגיד מדובנא סיפר זאת כדי להסביר את הפסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". לא כל כך מובן מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו. לאור המשל הסביר המגיד כך – אם עבודת ה' קשה עליך, אם היא כבידה ואתה מתייגע בה – דע לך שיש כאן טעות! זו לא עבודת ה' האמיתית. אם "יגעת בי ישראל", דע לך ש"לא אותי קראת יעקב" – 'זו לא החבילה שלי!' שלי היא קלה ונעימה למשא, כמו חבילת יהלומים.

זהו כלל חשוב שלאורו אנחנו חייבים לבחון את עצמנו. אם עבודת ה' מעיקה, מעייפת ומתסכלת – אסור לנו להשלים עם זה. יש כאן איזו טעות. זה לא אמור להיות ככה! עבודת ה' אינה אמורה להיות דבר כפוי, חיצוני, טכני, מעצבן, אלא הדבר המשמח והנעים ביותר שיכול להיות. אם זה לא ככה אצלך – תתחיל לחפש איפה הטעות.

המילה 'מאמין' גזורה מהשורש א.מ.נ שמזכיר לנו את המילה 'אַמָן'. אמן הוא אדם שעניינו הוא לבטא את הגנוז בנפשו כלפי חוץ. הוא לוקח את המחשבות הכמוסות שלו ויוצק אותם על חומר של בד וצבע. יצירה כזו איננה קשה ומעייפת. היא הדבר המהנה ביותר שיכול להיות (תשאלו אמן אמיתי…). חיי תורה לא אמורים להיות סידרה של מעשים טכניים שמישהו מבחוץ הכתיב לנו, אלא הביטוי החיצוני של הרצון הפנימי שלנו להתקרב אל אלוקים. המילה 'מִצְוָה' היא מלשון "צֶוֶת", שהמובן שלו הוא – חיבור של שניים. זכינו לקבל 613 מצוות, שהן 613 דרכים בהן אנחנו יכולים להצטוות – להתחבר – עם אבינו, אוהבנו שבשמים. להוציא אל הפועל, לגלות לאור עולם, את עצמנו באמת – נשמה קדושה, "חלק אלוה ממעל'. לפעמים אנחנו לא מעריכים מספיק את עצמנו ואת היהלומים שריבונו של עולם נטע בנו ושהתורה צריכה להוציא אותם לפועל, ומסתפקים בבינוניות רדודה.

אדם רציני לא ייתפס לקיצוניות אחת של מעשים טכניים, ארציים או למחשבות עליונות מנותקות מצד שני, וגם לא לדרך בינונית של פשרה מצד שלישי. כל חייו יחתור להגשמה מְלֵאה של החיבור בין שני הקצוות – חיים עמוקים ומלאי משמעות של תכנים גדולים ואידיאלים נישאים, שמתבטאים בכל רובדי החיים, גם הפשוטים ביותר.

תנאי ראשון לכך הוא לימוד והעמקה אמונית. כמה חבל לראות אנשים מבוגרים ומשכילים (הם עשויים להיות פרופסורים חשובים באוניברסיטה בעלי ידע רב במגוון תחומים), שהשכלתם האלוהית מסתכמת במה שלמדו מהגננת רינה בגיל 5, עם קצת הוספות מהתיכון, ודברים ששמעו וקראו פה ושם. כמה עמוקים ורציניים יכולים להיות חיי תורה של אדם כזה? רחמנות עליו ורחמנות על ילדיו.

אני רוצה לסיים במשהו שקראתי בספר המתאר את סיפור חזרתו בתשובה של אורי זוהר. לאלו מביניכם שלא יודעים – האיש היה קולנוען ידוע, במאי ושחקן מצליח ומפורסם בשנות החמישים והשישים. כאשר הודיע לפתע על חזרתו בתשובה עולם הבידור כולו הוכה בהלם. 'מי היה מאמין שאורי זוהר, המוכשר והמצליח שכל העתיד עוד לפניו, יעשה את הדבר המשונה הזה?!'

בספר הוא מספר שכעבור זמן מה נפגש עם אחד מידידיו מן העבר והלה שאל אותו: "דבר אחד, אני לא מבין, אורי. הרי היית אמן, יוצר מצליח. איך יכולת לעזוב את כל זה בשביל חיים יבשים ועלובים בהם אתה חייב לציית ולהכפיף את עצמך לכל מיני חוקים לא מובנים?! האומנות והיצירה לא חסֵרות לך עכשיו?"

זו הייתה התשובה: "נכון, פעם הייתי אמן. אך היום אני אמן גדול הרבה יותר. פעם הייתי אמן שיוצר על בד וסרטי צילום, והיום אני יוצר על חומר משובח הרבה יותר. על החיים שלי. על גופי, נפשי ונשמתי…"

האם נהיה אמנים-מאמינים, או סתם דתיים?

הבחירה היא בידינו.

בהצלחה!