“ומה שלום תאופיק?”, שאלתי את הבן שלי.
הוא בדיוק חזר משבת שבע ברכות, שם תפקד כמלצר. עד כה הספיק לצבור לא מעט קילומטראז’ באולם השמחות השכונתי, ותמיד סיפר על תאופיק, הטבח הערבי שמומחה בהכנת חמין וקיגל כאילו נולד בבני ברק ולא בכפר קאסם.
“לא הגיע”, ענה הבן שלי, “אבנר האחראי אמר לנו שהוא מפחד. מאז ה-7 באוקטובר הבן אדם לא מגיע לעבודה. אחרי מה שקרה הוא חושש שהיהודים יהרגו אותו”.
יהרגו אותו? זה היה נשמע לי מוזר.
הוא באמת מפחד שיהודים יתנפלו סתם כך על ערבי אקראי שלא עשה להם כל רע ויפגעו בו?
אלא שלמחרת התופעה חזרה על עצמה.
הוזמנתי לערוך הלוויה בבית העלמין האזרחי בכפר סבא.
יהודי בן 84 הלך לעולמו ובני משפחתו התאספו ללוות אותו בדרכו האחרונה.
ציפיתי לראות שם את פאדי ומחמוד שני העובדים הוותיקים מקלקיליה המתפקדים שם בפועל כ’חברא קדישא’. מבחינה הלכתית נכון שיהודים יטפלו בנפטר, אבל לא שאלו אותי ואצלם יש שני פועלים ערבים שמובילים את מיטת הנפטר וטומנים אותו באדמה.
כשאני מגיע לערוך שם טקס הלוויה, אני עושה מאמץ שיהודים יטמנו את הנפטר באדמה ולא אחרים, אלא שהפעם לא היה צורך בכך.
הערבים התנדפו כאילו בלעה אותם האדמה.
כששאלתי את דפנה מנהלת המקום מה קרה להם היא הייתה קצת נבוכה:
“הם מפחדים. הם אמרו לי: אם נבוא, היהודים ישחטו אותנו, כמו שהחמאס עשה לכם”.
ואז קלטתי.
זו תופעה מוכרת בפסיכולוגיה: ‘השלכה’.
מנגנון הגנה נפשי בו האדם משליך החוצה את הצדדים השליליים באישיותו ומייחס אותם לאנשים אחרים.
כאן היא פועלת לשני הצדדים.
כולנו הרי היינו בהלם כשבשמחת תורה התפרץ השטן הנאצי ממנהרות עזה וטבח, שחט, אנס, ערף ושרף את נשים וילדים ללא רחם.
לא הבנו. איך קרה שהצליחו להפתיע אותנו ככה? כיצד המודיעין המשובח של צה”ל לא צפה זאת מראש וכל המומחים טענו בעקשנות ש’חמאס מורתע’?
התשובה היא ‘השלכה’.
העם היהודי הוא טוב, רחמן ורודף שלום, ובאופן טבעי משליך זאת גם על מי שעומד כנגדו.
כאשר הוא מזהה בכל זאת התנהגויות הפוכות, הוא עושה שמיניות באוויר כדי לתרץ אותם ולחפש להם צידוקים:
זה בגלל ‘הכיבוש’
זה באשמת המצוקה הכלכלית
זה בעקבות ההסתה במסגדים
זה רק מיעוט קטן שאינו משקף את דעת הרוב
וכו’ וכו’.
אנחנו מתקשים לדמיין שמי שניצב מולנו, חושב ומתנהג לגמרי אחרת מאיתנו.
ואז מגיע השביעי באוקטובר ובעל כורחנו כל הדמיונות מתאדים בדם ואש ותמרות עשן.
*********************
והתופעה הזו פועלת גם לצד השני –
חשבתם למה במלחמת ששת הימים ערבים בחברון, שכם ועזה מיהרו להרים דגל לבן ולהיכנע בפני כוחות צה”ל?
הם פשוט היו מלאי חרדה ממה שהצבא הציוני עומד לעשות להם אם יעזו לכוון מולו נשק.
ולמה יש ערבים שכל-כך מפחדים מאתנו בימים האלו? האם באמת יש חשש שיהודים יבצעו בהם טבח אכזרי וישחטו אותם על לא עוול בכפם?
או שאולי את מה שערבים רגילים לעשות ביהודים, הערבים פשוט חוששים שיהודים יעשו להם חזרה?
כי מי שמדבר בערבית כנראה גם חושב בערבית, ואת מה שרץ בראש שלו, הוא אוטומטית משליך על מי שמולו.
אם נסכם במשפט את הכשל היסודי:
יהודים חושבים שהערבים כמותם וערבים חושבים שהיהודים כמותם.
**************************
אין ספק שקרה לנו בשמחת תורה אסון נורא.
הבשורה הטובה היא שהמכה שחטפנו התחילה לפזר את הערפל שבמוחנו ולפקוח לנו את העיניים להבין דבר קריטי:
מי אנחנו.
מי עומד מולנו.
וזה לא אותו דבר!
רק ככה אפשר לנצח במלחמה.
רק ככה יש סיכוי שיום יבוא ויהיה פה שלום. לא כך?
