“מה דעתכם שהשנה נעשה את זה…אחרת?”, שאלתי אותם.
350 התלמידים הביטו בי בחשדנות מהולה בסקרנות. זה היה אחד התיכונים החילונים היוקרתיים בחיפה והוזמנתי לשם לשיחה לתלמידים שבוע לפני חנוכה.
“אדגים לכם למה אני מתכוון”, אמרתי ושלפתי מהכיס זיקוק. הדלקתי אותו וכל העיניים התמגנטו מייד אל הניצוצות הבוערים.
“תראו, להדליק נרות חנוכה זה נחמד, אבל… בקטנה. הם שקטים וצנועים, אתה מדליק ואחרי רגע בכלל שוכח שהם שם.
אני חושב שלחנוכה מגיע יותר מזה!”, אמרתי בהתלהבות, “תראו מה עושים בחו”ל. בואו, הם יודעים לחגוג כמו שצריך. אצלם זה לא חנוכיה פצפונת שבקושי רואים. זה עץ אשוח גבוה ומוקף במתנות.
אצלם מרימים זיקוקים לשמים, מבעירים את האווירה.
תגידו לי אתם, זה לא יותר ‘מדליק’?”
עשרות ראשים הנהנו בהתלהבות.
“מה אתם אומרים”, הוספתי כממתיק סוד, “שאתם ואני נרים השנה ביחד קמפיין:
במקום נרות מדליקים זיקוקים!
נדחף את זה ברשתות החברתיות, נכין סרטונים וויראליים, נסביר לאנשים שהרבה יותר ‘מדליק’ ועוצמתי זה להשתמש בזיקוקים במקום בנר…”.
השתתקתי פתאום מבלי לסיים את המשפט.
עוד לא גמרתי להציג את הרעיון הנוצץ, והזיקוק שבידי כבר כבה והפך למוט שחור ומפוחם…
החבר’ה הביטו בי באכזבה ורחש עבר בקהל.
“תראו, אחד השירים הכי מוכרים בחנוכה הוא ‘באנו חושך לגרש’. חשבתם פעם, מי האור ומי החושך בסיפור הזה?”, שאלתי. “נו, ברור”, עניתי מיד בעצמי, “אנחנו, היהודים, זה האור, והיוונים הם החושך.
אבל רגע, באמת הם החושך? הרי התרבות היוונית הייתה מפותחת מאד והביאה לעולם הרבה אור: דמוקרטיה, פילוסופיה, מתמטיקה, ארכיטקטורה, אסתטיקה, תיאטרון. זה לא נראה כמו חושך”.
החבר’ה הנהנו בהסכמה.
“אני חושב שהנקודה היא אחרת”, המשכתי, “יש בחיים כל מיני דברים מדליקים. אוכל טעים, רכב חדש, מסיבות, טיולים בחו”ל.
ויש בחיים גם דברים מאירים.
משפחה, חברים, אהבה, נתינה. אין לנו שום דבר נגד דברים מדליקים”, הדגשתי, “אבל חשוב לשים אותם במקום הנכון.
שימו לב שכשאדם נפטר אף אחד לא מדבר על הדברים ה’מדליקים’ שעשה:
כמה פיצות ושווארמות אכל, באילו מסעדות יוקרה ביקר וכמה פעמים נסע לחו”ל.
מספרים על הדברים ה’מאירים’ שהיו בחייו. על החסד והנתינה. איזה מין אבא וחבר הוא היה. על החותם שהשאיר בעולם. ואולי גם זה”, הוספתי, “חלק מהמאבק היהודי בתרבות יוון. זו הייתה תרבות מרשימה ו’מדליקה’ שסחפה אחריה רבים. היא ערכה מופעי ראווה ספורטיביים שמשכו אליהם עשרות אלפים.
אבל חשוב שאנחנו לא נתבלבל לחשוב שהדברים המדליקים הם גם אלו שמאירים את החיים.
ובמקרים שתהיה התנגשות ביניהם, צריך שנדע לבחור נכון ולהבחין מה העיקר ומה הטפל”.
לא הייתי בטוח אם החבר’ה הבינו עד הסוף למה התכוונתי, אז הוספתי דוגמא.
“קחו,למשל, קשר בין גבר לאישה. יכול להיות שבן או בת הזוג שפגשתי הרגע ‘מדליק’ אותי לגמרי ואני מתאהב בו תוך שניה. אבל השאלה החשובה היא:
האם זה האיש שגם ‘יאיר’ לי את החיים? האם יש בו את האיכויות והתכונות שיאפשרו לנו לא רק להיות מאוהבים לחמש דקות, אלא אוהבים באמת ולבנות יחד חיים משותפים? אתם קולטים את ההבדל?”
באולם השתררה דממה ונראה היה שהם חושבים על הדוגמא האחרונה.
“חנוכה מזמין את כולנו”, סיימתי את דבריי, “לחפש את ה’אור’ בחיים. לא להסתפק בזיקוקים נוצצים אבל שטחיים וקצרי טווח, אלא למצוא ולהעצים את הדברים שמאירים באמת את החיים שלנו. שלא רק מייצרים ברק בעיניים אלא שנותנים טעם עמוק ומשמעות לחיים.
מה אתם אומרים?
מה ‘מאיר’ את החיים שלכם?”
