“באמת שניסיתי, הרב”, אמר דביר והשפיל מבט, “אבל הראש שלי בְּלוֹק. לא קולט, לא מתחבר.
ודוגרי”, הוא הוסיף בקול צרוד, “אנל’א מבין למה להתעקש. הרי את הגמרא הזו, שאני שובר עליה ת’ראש כבר שעתיים, למדו לפניי כל מיני ענקים.
נראה לך שאני יכול להוסיף משהו על מה שהבינו כבר הרמב”ם או הגאון מוילנא?!
מי צריך בכלל את התורה שלי?!
אני…סתם. כלום. מיותר”.
“אתה חייב לשמוע סיפור”, אמרתי לו, “קראו לו ארטורו טוסקניני והוא היה איטלקי, גאון מוזיקאלי ומנצח נהדר.
בסוף ימיו חי בניו-יורק וערב אחד הגיע לביתו עיתונאי שבא לראיין אותו.
הוא גילה את טוסקניני מאזין בקשב רב לרדיו לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ברלין. הוא הצטרף אליו ובמשך שעה ארוכה האזינו שניהם לביצוע המרהיב.
בסיום פנה האיש אל מארחו ואמר בהתפעלות: “וואו, זה היה פשוט מושלם, לא?”
למרבה ההפתעה השיב האיטלקי בשלילה. “לא, זה היה חסר”.
“חסר?!” התפלא האורח, “למה?! זה היה מדהים ומדויק. מופת מוזיקאלי”.
“לא, לא”, התעקש המנצח, “כַּנָר אחד היה חסר”.
“מנין לך זאת?!”, תמה הלה, “וכי כיצד אפשר דרך שידור רדיו, במרחק של אלפי ק”מ, אם נגן אחד לא נמצא?!”
את טוסקניני זה לא שכנע והוא התעקש בנחרצות על דעתו.
למחרת בבוקר התקשר העיתונאי הסקרן אל מנהל התזמורת בברלין והתעניין לגבי האירוע של ליל אמש.
“אה, הופעה מעולה הייתה לנו”, התמוגג המנהל, “הקהל עמד על רגליו דקות ארוכות ולא הפסיק להריע”.
“ובכל זאת”, התעקש, “האם דבר מה היה שונה הפעם?”
“למעשה, כן”, נזכר המנהל, “אנחנו תזמורת גדולה של מאה ועשרים נגנים, מתוכם 15 כנרים. הפעם היו רק 14. אחד מהם הודיע לי ברגע האחרון שהוא חולה ולא יוכל לבוא”.
העיתונאי היה בהלם. איך ייתכן שטוסקניני הצליח לעלות על דבר זניח שכזה?!
הרי הביצוע נשמע כה מושלם! איזה בן תמותה מסוגל לשים לב שנגן אחד מתוך 120 חסר?!
הוא לא התאפק ונסע לביתו של טוסקניני ושטח בפניו את תמיהתו.
התשובה היתה חדה כתער:
“כשאתה ואני מאזינים לסימפוניה, זה לא אותו דבר.
אתה שומע אותה כאחד מן הקהל.
אני שומע אותה בתור המנצח. וככזה אני מרגיש מיד:
גם כשכינור אחד איננו – משהו חסר”.
“לך נדמה”, אמרתי לדביר, “שהלימוד שלך חסר משמעות כי ‘מה כבר אני יכול להוסיף על מה שחידשו הגאונים שקדמו לי?’
אבל אתה, יקירי, אומר זאת כאחד מן הקהל.
דע לך שבעיני המנצח הגדול של העולם – הקב”ה: כל כלי מאד חשוב!
כל יהודי שנפגש עם התורה מפיק צליל ייחודי שאין כמותו בכל רחבי תבל, ולא היה ולא יהיה כמוהו בכל ההיסטוריה.
אם אתה, דביר, תוותר על הלימוד, התפילה או קיום המצוות שלך – משהו בפאזל הכללי יהיה חסר. יש גוון עדין שאתה ורק אתה, עם הנפש המיוחדת והסגנון האישי שלך, תוכל להביא במפגש שלך עם האור של התורה.
לא חבל שהעולם שלנו יפסיד את זה?
