הפרוטוקולים הסודיים של הסיטרא אחרא

חשיפה בלעדית של הקלטה סודית מסוכנות ריגול אמריקאית מגלה: הם חושבים רק עליך. הם רוצים להפיל אותך, והם שונאים את נחמן מאומן, את אברהם קוק ואת הג'ינג'י מרמת גן. מוגש לכל המתמודדים בשמירת הברית וגם לאלה שלא

“היברו? אסקיוז מי מיסטר, היברו?”

 “יס”, אמרתי בהפתעה. ההומלס הזה לא נראה שונה מעשרה אחרים שרבצו ברחוב הנידח בבוסטון, מסצ’וסטס. הוא יכול היה לומר “א ג’וּ”, לפי הכיפה. אבל “היברו”? “האו דיד יו נואו?” שאלתי.

 “או, איי קן סמֶל (להריח) איט, מיסטר. יו אר פרום איזראל, ארנט יו? איי קן סי איט און יו. אני לא אחד מהם” אמר באנגלית והצביע בזלזול על חסרי הבית הנוספים ברחוב. “אני הייתי סוכן של ה-אנ.אס.איי” (הסוכנות לביטחון לאומי – אחת מסוכנויות הריגול של ארה”ב).

 בטח, כמו שאני מהמוסד, חשבתי. אבל משהו בדבריו של האיש לא נתן לי לעבור הלאה. “ומה אתה רוצה ממני?”

 “אני רוצה להראות לך משהו, מיי פרינד”. כמה מהר הפכתי מ”מיסטר” ל”פרינד”! “או ליתר דיוק, להשמיע לך משהו”.

 אני לא יודע למה לא ברחתי משם באותו רגע. גם במהלך חיי כשליח בבוסטון, אף פעם לא הגעתי לרחוב הזה, רחוב שלא כדאי להסתובב בו אף פעם, בטח שלא עם כיפה. ומטיפוסים כאלה צריך להתרחק – זה הדבר הראשון שלימדו אותי כאן. אבל עמדתי כמהופנט וראיתי איך הוא מוציא מצרור הסמרטוטים שלו מכשיר שהיה דומה ל-MP4, אבל עם הרבה יותר מחוגות וכפתורים.

 הוא הושיט לי זוג אוזניות. “רק קח את זה ותקשיב”.

 מה יכולתי לעשות? הקשבתי.

 קצת רעשים בקו. עוד קצת רעשים. ופתאום פרץ קול אפל ומצמרר, אך בעברית צחה. “הכי רע שאפשר. הבא בתור”.

 קול רועד במקצת השיב: “אריאל לוי. רעננה עילית”

 “אגוז קשה ומעצבן”. זה היה קול דק וגבוה, דומה לקול אשה אבל גם שונה ממנו מאוד משום מה. “כיתה ט’ בישיבת מצפה קישון. עושה הרבה צרות, ועוד יעשה אם לא נטפל בו. כל האחים הגדולים שלו בישיבות. נדמה לי שאני אקח את זה על עצמי”.

 טאק! האיש כמעט תלש ממני את האוזניות. “זה מספיק, מיי פרינד. אתה רוצה לשמוע את השאר?”

 עצרתי רגע להתאוששות. ניסיתי להרוויח זמן: “איפה מצאת את ההקלטה הזו?”

 והוא סיפר לי את הסיפור הבא. כידוע לכל, ה-NSA היא אירגון ענק המצותת ומקליט את כל שיחות הטלפון, הסלולר, ואת כל שידורי הרדיו והטלוויזיה בעולם. כמובן שבלתי אפשרי לבני אדם לעבור על כל החומר הזה, אך לשם כך ישנן תוכנות המוצאות את הדברים החשודים או המעניינים. אם תלך בתל אביב, אמר לי, ובמהלך שיחת פלאפון תזכיר את המילים “הנשיא בוש”, ו”רצח” – הייה סמוך ובטוח שהמחלקה העברית של ה-NSA מקשיבה לך היטב.

 מלבד זאת, הסוכנות מפעילה האזנות סתר בכל רחבי העולם. איש שיחי עבד לפי דבריו במחלקה הערבית (“מרהבה, מיי פרינד!”) ולפני חודשים אחדים קיבל הקלטה מאחד הסוכנים, מאחת המערות באפגניסטן. הוא הופתע מאוד לשמוע קולות שנשמעו כמו עברית, ומסר על כך לממונים עליו.

 זמן קצר לאחר מכן ראש המחלקה הערבית מת באופן פתאומי, וזה שהחליף אותו פיטר עשרות עובדים. “אחרי 16 שנות עבודה! איבדתי את הבית ואת כל מה שהיה לי! הבנת את זה, מיסטר?

 “יס”… מלמלתי.

 “וההקלטה הזו תעלה לך רק חמישים דולר. ד’טס אול, מיי פרינד”.

 “אבל איך הצלחת להוציא את ההקלטה הזו מהסוכנות?” שאלתי. “זה לא חומר סודי?”

 הוא לא ענה ישירות על השאלה, אלא רק חייך מעט והפשיל את השמיכה הבלה. מתחתיה היו לפחות עשרים מכשירי הקלטה נוספים. “צריך לחיות ממשהו, לא?”

 האמינו לי שאינני יודע מה קרה לי באותו רגע. ידעתי שהקבצנים האמריקאים אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להוציא את כספם של אזרחים תמימים, ומכירת “סודות מדינה” היא אחד השקופים שבהם (והפחות אלימים, כך ייאמר לזכותו). אבל היה זה משהו בקולות ההם שהשפיע עלי. הרגשתי שהם מוכרים לי מאוד, אם כי לא ידעתי מהיכן. כמוכה חלום הוצאתי 50 דולר ונתתי לאיש. יכולתי לדמיין אותו אומר לעצמו “א סאץ’ אוף פראייר”.

 הוא הסתכל בי בהשתוממות, העביר את ההקלטה למכשיר פשוט יותר והושיט לי אותו בלי אומר. נמלטתי משם במהירות לפני שעוד מישהו ינסה להתלבש על מעט הכסף שנשאר לי, וחזרתי לדירה הקטנה שלנו בהילווי, בוסטון.

 ההקלטה היתה בת חמש דקות בלבד.

 לחיצה: ריוויו. פליי.

 קצת רעשים בקו. עוד קצת רעשים. ופתאום פרץ קול אפל ומצמרר, אך בעברית צחה. “הכי רע שאפשר. הבא בתור”.

 קול רועד במקצת השיב: “אריאל לוי. רעננה עילית”.

 “אגוז קשה ומעצבן”. זה היה קול דק, דומה לקול אשה אבל גם שונה ממנו מאוד משום מה. “כיתה ט’ בישיבת מצפה קישון. עושה הרבה צרות, ועוד יעשה הרבה יותר אם לא נטפל בו. כל האחים הגדולים שלו בישיבות. נדמה לי שאני אקח את זה על עצמי”.

 “באיזו מהדרכים?” שוב הקול האפל.

 “הוא דוס רציני, הילד. סניף נפרד. הכי טוב זה האינטרנט. אתה יודע שאני שולטת באינטרנט, ויש לי המון שיטות”.

 “אל תשוויצי כל כך, לילי. עדיין יש שם כמה מקומות שלא נותנים לך להיכנס”.

 “אתה יודע איך הם קוראים לזה? ‘בטל בשישים’!” היא צחקה בקול מבהיל. “באמת לא צריכה להיות בעיה. כמעט תמיד זה עובד”.

 “בזה אפשר לסמוך עלייך”.

 “סליחה אדוני…” התפרץ הקול הרועד. “זה לא תמיד… זה… אתה יודע… מה תעשו אם הוא יעשה… אתם יודעים… אמ… תשובה?”

 הקול האפל הגיב בנהמה. הקול הדק השמיע צווחה. “בשם האבדון! יש דברים שלא אומרים אפילו בצחוק!”

 “אבל הוא צודק”, אמר הקול האפל. “זה לא צחוק, לילי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים ועובדים והכל עולה בסוף לגן עדן. כולם עושים את זה בסוף. אנחנו עובדים בתנאים נחותים, מה לעשות”.

 “וחוץ מזה, אדוני” הקול הרועד נשמע מעט יותר בטוח בעצמו, “אנחנו, כלומר גבירתי, יכולים לנצח המון פעמים, אבל… אה… מספיקה פעם אחת או חצי או עשירית מפעם אחת שהוא ינצח והכל כבר לא ממש שווה”.

 “כן, נכון” אמר הקול האפל. “השדון הזה יודע על מה הוא מדבר. איפה עבדת קודם, שדון?”

 “במדור העליון, אדוני. שמעתי שם כל מיני שמועות אתה יודע מאיפה, אדוני”.

 “טוב, שדונים! תעיפו אותו בחזרה לשם! אני שונא שוויצרים. אני יודע יותר טוב ממך, ברור? אחד חדש לפה! ועכשיו לילי, אני חושב שאני אצטרך להיכנס לעניין”.

 “אתה? סמי? אתה אומר שאני לא מספיק טובה?” הקול הדק נשמע נעלב.

 “בטח זה מה שאני אומר, יימח שמך. אנחנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה, ברור? הילד חייב לעבור לצד שלנו באופן מוחלט, להתייאש בלי שום תקוה בעולם כלל. אחרת העסק אבוד”.

 “ואיך בדיוק אתה מתכוון…” התחיל הקול הדק.

 “אני לא מתערב בעבודה שלך אל תתערבי בשלי!” נהם הקול האפל. “בהתחלה את תטפלי בו. התפקיד שלי זה לשכנע אותו שאין דרך חזרה. שהבוס זרק אותו, ולחזור אליו זה קשה מדי. ולכן כל הדברים האלה שעושים בשביל הבוס, את יודעת, פשוט לא שייכים לאחד כמוהו. תסמכי עלי – תוך כמה חודשים, מקסימום שנה, הוא משתכנע והופך לשדון מן המניין, אתה לא חושב יקירי?” הקול האפל פרץ בצחוק מצמרר.

 “כן אדוני”, אמר קול רועד חדש.

 “ואת הגיע הזמן שתביני, שכדי להעביר מישהו לצד שלנו צריך להשתלט לו על המחשבות ועל הרצון, ברור? להשתלט על המעשים זה כלום! זה אפילו לא חצי עבודה! אם הוא ימשיך לחשוב שהוא שייך לבוס ולא אלינו אז לא עשינו כלום, לגן-עדן!”

 “די, סמי, כמה פעמים אני צריכה לומר לך להפסיק לקלל!”

 “סיכמנו? מצויין, הכי רע שאפשר. הבא בתור”.

 “א… א… אלי גלבוע. מעלה טללים”.

 “אה, איתו זה יהיה קל” אמר הקול הדק. “באוזניים שלי שמעתי את הר”מ שלו קורא לו ‘חוצפן חסר תקנה’. אני מוכנה לתקוף מכל הכיוונים”.

 “אני חייב לציין שההבנה שלך לא משתפרת עם הזמן” אמר הקול האפל. “אלה הכי מסוכנים. אחד כזה, אתה משקיע בו, מגדל אותו, ובסוף הוא מתחצף לך בפנים וחוזר לבוס הקודם שלו. היו לי כמה כאלה. אם אנחנו רוצים אותו אצלנו חייבים להחליש אותו קודם”.

 “יש לי רעיון”, אמר הקול הדק. “בוא נשאיר אותו בינתיים איפה שהוא. ניתן לו להוציא את החוצפה שלו על הר”מ. מי כמוך יודע מה זה להילחם במימסד…”

 “וכשהוא יהיה מותש פשוט לקטוף אותו. הא! הפעם את מדברת לעניין. נקסט!”

 “טו…טובאל אלימלך, גבעה 999”

 “איזה שם מכוער” אמר הקול הדק.

 “אבל יש לו קטע של חקלאות. תמיד רצית מישהו שישקה לך את הסרפדים, לא? מה נעשה אתו?”

 “א… אדוני, אפשר ל…הגיד משהו?” אמר הקול הרועד.

 “כן, ותפסיקו כבר לגמגם, כולכם!”

 “כ… כ… כ… כן א… דו… דוני” גמגם הקול הרועד בבהלה. “יש… יש… יש לו את… את הספר!”

 הספר? של שפירא מרמת גן?!” שאג הקול האפל.

 שתיקה.

 שאלתי אותך משהו!!

 שתיקה.

 “חטף התקף לב, כנראה” אמר הקול הדק. “אחד חדש לפה!”

 “ססס…” הקול האפל לחש בזעף. “זאת לא הפעם הראשונה שהג’ינג’י הזה עם הזקן פשוט מוציא אותי מהכלים. כאילו יש לו נגדי משהו באופן אישי. עכשיו בכלל, עם הספר הזה ‘אשליך למצולות’ או איך שלא קוראים לו – יש לי עבודה כפולה. בהתחלה זה היה ‘שבירת נפש’ של נחמן מאומן – את זוכרת איך כמעט התפטרתי כשהוא נולד? אחר כך אברהם קוק עם ‘בורות התשוקה’ שלו – ועכשיו הספר הזה! לגן-עדן!”

 “אני יודעת יותר טוב ממך. בגללו אני כל הזמן מפסידה קליינטים. אתה יודע? פעם כשהייתי תמימה חשבתי שברגע שיהיו לנו מניות בתקשורת, בפוליטיקה, באופנה ובחינוך כבר לא נצטרך לעבוד כל כך קשה כמו פעם. איזה טיפשה הייתי!”

 “בזה את צודקת. אבל איך אנחנו אומרים תמיד? אסור לאבד את הייאוש. אין שום תקוה בעולם כלל! (הוא נשמע כמעט שמח, אם הדבר היה אפשרי).  אגב, יש לך מושג מה הצפצופים האלה?”

 “לא”.

 “שדון! לבדוק מיד מה זה!”

 שניות אחדות של שתיקה, ואחר כך כמה לחישות בהולות. פתאום השתרר רעש שדמה לגרירת רהיטים. בקושי אפשר היה לשמוע את הקול האפל נוהם: “ציתותים, מה? אמריקאים ארורים. 50 הרוגים בעירק אני מסדר להם מחר בבוקר”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *