מוות

"הכאבים שלה היו איומים, אז השארתי עבורה מורפין לשיכוך הכאב. לא חלף זמן רב וקיבלנו טלפון נזעם מהמשפחה שאיימה שלא נעז לחזור לשם שוב…"

מסה בלתי נתפסת של אנשים צעירים שחייהם קופדו באכזריות, ומשפחות שלמות שנמחקו ברגע אחד.
איך מנחמים את קרוביהם? מה אומרים להם?
האם יש דרך לחבוש את פצעי לבבם בעת כזו?

אף אחד מהם לא אמר לה:
"תראי, לא עבדתי מספיק קשה" או "חבל שלא עשיתי יותר כסף".
לא היה אדם שאמר "לא טסתי מספיק לחו"ל" או "חבל שלא ביליתי יותר במסעדות יוקרה".
מה הם כן אמרו?
אצל כמעט כולם חזרה התשובה הבאה:
"הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את חיי מתוך נאמנות לעצמי, ולא למה שאנשים אחרים ציפו ממני".

אולי צריך להפסיק לשקר לעצמנו. במקום
להתחנן בכל יום בתפילה שה׳ ישלח לו
רפואה, בוא נהיה ריאליים ונבקש מה׳
שיגאל אותו מייסוריו ושייקח אותו אליו?