“תבינו רבותיי. אמרתי. אני אדם דתי. זה לא עניין של כסף. אני פשוט לא יכול לעשות את זה”. ובאותו רגע שאמרתי את המילים כבר הצטערתי עליהן
“שלושים ושניים יום חלפו מאז, שלושים ושניים ימי בדידות. הזכרון הצורב ביותר היה מהיום השלישי בו אזל מזונו והוא נאלץ ללכת לחנות שעל צומת הדרכים, לכפר עצמו נאסר עליו להכנס מכל וכל…”
מבט אל קורותיו של מצורע בזמן בית המקדש
איך נותן יוסף לאביו הזקן להתאבל על מותו במשך עשרים ושתיים שנה ולא שולח לו מכתב אחד להודיע שהוא חי? אם רצה לנקום באחיו על מה שעוללו לו למה לא עשה זאת מיד? מדוע הוא עושה ´הצגות´ ומתחפש, ומה מטרתו בתרגילים להביא אליו את בנימין?
מדוע במשך עשרים ושתיים שנה לא שלח יוסף שליח להודיע לאביו המתאבל על מותו שהוא חי וקיים?
למה האשים יוסף את אחיו בריגול ומדוע נקט בתחבולות כדי להביא אליו את בנימין?
מדוע ניסה יוסף להתאפק ומה היה הדבר ש´שבר´ אותו?
מה פשר קריאתו ´העוד אבי חי´ רגע אחרי שסיפר לו יהודה שאביו עוד קיים?
ולסיום – האם על האדם לנקוט באמצעים כדי להגשים חלומות ונבואות או שעליו להשאיר את זה ביד הקב”ה?
איך ייתכן שמצווה שנראית כל כך קשה, ‘אכזרית’ ולא מובנת כמו מצוות מילה הפכה להיות לפופולארית ביותר? מה הסוד שלה?