כשהייתי ילד

"כשהייתי ילד ידעתי שאני לא יודע הכול, אבל חשבתי שכשאגדל הכול יהיה ברור לי. כשגדלתי גיליתי עד כמה אני לא יודע וכמה עוד יש לי עוד ללמוד". כמה נקודות מבט מפתיעות על מה מתגלה לנו כשאנחנו גדלים

כשהייתי ילד חשבתי שא-לוהים נמצא רוב הזמן בשמים, ורק כשאין לו ברירה הוא יורד לארץ לעשות סדר בבלגן שעשו בני האדם. במיוחד התפעלתי מהכוח שלו לעשות ניסים ולשנות ברגע אחד את חוקי הטבע.

כשגדלתי הבנתי שאין מקום שא-לוהים לא נמצא בו, ובראש ובראשונה הוא שוכן בליבם של בני אדם.
הבנתי שהפלא הגדול הוא דווקא האיפוק שלו לא להשתמש בכוח שלו כל הזמן ולהבליג גם כלפי מי שמתריס נגדו.
הבנתי עוד שהטבע הוא מופלא ומדהים לא פחות מהנס, ושמי שיתבונן בו לעומק יבין שלחוכמה האינסופית שמתגלה בו חייב להיות מקור ומאחורי הסדר חייב להיות מְסַדֶר.

כשהייתי ילד חשבתי שאמונה זו מין תחושה חזקה בלב. במקומות שהשכל מרים ידיים והרגש מעומעם, האמונה מנסה להיכנס במקומם כדי למלא את החלל.
כשגדלתי הבנתי שהאמונה היא גדולה וודאית מהשכל והרגש גם יחד. שהיא מגיעה ישר מהנשמה, והשכל והרגש הם רק ניצוצות קטנים מהאור הגדול שלה.

כשהייתי ילד חשבתי שהתורה היא אוסף סיפורים יפים על אבותינו בתוספת כמה מצוות ונאומים.
כשגדלתי הבנתי שמדובר בספר החשוב ביותר בתולדות האנושות ומגדלור של אמת ומוסר שמאיר דרך בְּיַם הבלבול האנושי.
כשגדלתי עוד יותר הבנתי שכל התורה שאנחנו לומדים זה רק הגוף של 'נשמת התורה' ויש בה סודות ורבדים בלי שיעור וגבול.

כשהייתי ילד חשבתי שהלכה היא אוסף כללים שצריך לשנן כדי לדעת מה מותר ומה אסור, ושלפעמים היא מעיקה ואפילו מעצבנת, אבל אין ברירה, חייבים למצוא דרכים להסתדר איתה.
כשגדלתי הבנתי שהלכה היא הדרך הנכונה ללכת בה. שהיא לא 'בעיה' שצריך לפתור כדי שלא תפריע לזרימת החיים, היא הנחל בו החיים זורמים, ויש בה פתרון וּמַרְפֶּא להרבה מהכשלים והקלקולים בהתנהגות האנושית.

כשהייתי ילד חשבתי שתפילה זה לבוא לבית כנסת ולקרוא מתוך סידור קטעים שאנשים שאני לא מכיר חיברו לפני המון שנים.
כשגדלתי הבנתי שתפילה היא מפגש מופלא בין א-לוהים ואדם. שהנשמה שלנו כל הזמן 'מתפללת' – מתגעגעת ושואפת להידבק באינסוף, ורגעי הקסם בהם אנו עוצרים את מירוץ החיים המטורף, מרימים עיניים לשמים ודואים על גבי מילות התפילה אל-על – הן הזמן היקר ביותר ביום.

כשהייתי ילד חשבתי ששבת היא היום הכי משעמם בשבוע והמילה המרכזית בו היא 'אסור'.
כשגדלתי הבנתי ששבת היא לא סוף השבוע אלא השיא שלו או יותר נכון הנשמה שלו. הבנתי שאיסורי השבת נועדו ליצור מסגרת שלתוכה יש ליצוק תוכן, אבל מרוב שהתמקדנו ב'שמור' שכחנו את העיקר שהוא ה'זכור'. הבנתי שלהעביר את השבת בשינה וקריאת עיתונים זה פשוט להחמיץ אותה, ושהכוח וההשראה שאפשר לשאוב ממנה – הם בעלי ערך שלא יסולא בפז.

כשהייתי ילד חשבתי שאישי התנ"ך וחז"ל היו צדיקים ומוכשרים מאוד, אבל לפעמים גם להם היו טעויות וחטאים, כי מה לעשות, בסופו של דבר, כולנו בני אדם.
כשגדלתי הבנתי שאנחנו והם לא נמצאים בכלל על אותה סקאלה. הבנתי ש"ראשונים כמלאכים" וכשהתורה מדברת על טעויותיהם זה לא כדי שנתנשא עליהם ונשפוט אותם, אלא כדי שנביט על עצמנו בענווה ונחשוב שאם לכאלו ענקים היו החטאות – כמה אנחנו צריכים להיזהר ולהישמר כדי שלא ניפול.

כשהייתי ילד אמרו לי שגמרא זה רק לגדולים ושאמתין בסבלנות. כשגדלתי והגעתי לגיל שאפשר ללמוד גמרא חשבתי שזה ספר נורא מסובך וטרחני ואיזה מסכנים בישיבות שנאלצים ללמוד אותה כל היום.
כשגדלתי הבנתי שמדובר ביצירת מופת מדהימה והזדמנות מרתקת להצטרף אל ליבת הכור הגרעיני ששמו תורה שבעל פה. הבנתי שקיבלתי הזמנה פתוחה להצטרף אל בית המדרש החי של כל הדורות, להקשיב לקולות, לגמוא את הסברות ולהוסיף על גביהם בעדינות את נקודת המבט הצנועה שלי.

כשהייתי ילד חשבתי שצניעות היא עניין שקשור לבגדים ומי שאחראי עליו הן בעיקר הבנות.
כשגדלתי הבנתי שמדובר בעמדה הבסיסית של האדם מול א-לוהים – "והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה ו,ח).
הבנתי שאנחנו לא מכסים את הגוף מפני שהוא שלילי או מכוער אלא הוא מתנה יפהפיה שקיבלנו מריבונו של עולם. אך דווקא בגלל עוצמתו המסנוורת אנו מכסים חלקים ממנו, כדי שהנפש והנשמה יוכלו להאיר מתוכו.
הבנתי שהצניעות היא הנוסחה המנצחת כדי לשמור על איזון נכון בין פְּנִים לְחוּץ, ושמוטב ללכת צעד אחד נוסף לכיוון הרוח כדי לא להתדרדר מאה צעדים לכיוון החומר. 

כשהייתי ילד חשבתי שיש מחשבות של ילדים קטנים אבל כשגדלים מתפקחים ומבינים דברים אחרת.
כשגדלתי גיליתי המון מבוגרים שהמחשבות וההתנהגויות שלהם ממש אבל ממש ילדותיות. שהם יכולים להיות בני שמונים ובכל זאת באזורים נרחבים של האישיות – הם לא השתנו בהרבה מאז הבר-מצווה.
הבנתי אז שֶגִיל אינו עניין של זמן שעובר אלא של מה שאתה עובר בזמן, וְשֶאֶת מה שאתה לא תעשה עבור עצמך – השנים החולפות לא יעשו בשבילך.
הבנתי שבמקום להתאמץ להוסיף שנים לחיים שלך עדיף שתנסה להוסיף חיים לשנים שלך.

כשהייתי ילד ידעתי שאני לא יודע הכול, אבל חשבתי שכשאגדל הכול יהיה ברור לי. כשגדלתי גיליתי עד כמה אני לא יודע וכמה עוד יש לי עוד ללמוד. הבנתי שלהיות גדול זו זכות שמתלווה אליה אחריות, אבל גם בבגרות אסור לוותר את התמימות והטוהר של עולם הילדות ושאף פעם לא כדאי לי לאבד את הילד הטוב והמתוק שעדיין קיים בתוכי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *