הסיגד – חגם של יהודי אתיופיה

בכט´ בחשון חל חג הסיגד של יהודי אתיופיה. מה תוכנו של החג הזה? מתי התחילו לחגוג אותו וכיצד זה נעשה? האם הוא משמעותי גם לשאר חלקי העם?

כאן תוכלו לקרוא על – חג הסיגד ומקורותיו

הרב יונה גודמן דן בשאלה – הקשר של החג הזה לשאר חלקי החברה הישראלית

וגם – סרטונים מחגיגות הסיגד:

וברכת ראש הממשלה לרגל החג:

 

הסיגד הוא גם שלנו / הרב יוני לביא

אין ילד שלא מכיר את חג הפסח ואין ילדה שלא מכירה את חנוכה. יש הרבה ילדים שלא מכירים ומעולם לא שמעו על חג הסיגד. כט' בחשוון הוא היום בו נהגו יהודי אתיופיה לציין יום מיוחד של צום, טהרה וחידוש הברית בין העם לאלוקים. אחרי טבילה בנהר וכשהם לבושים בבגדי חג הם היו עולים לראש הר גבוה ובידיהם ספר ה'אורית', התורה. בטקס מיוחד ורב רושם הם קראו מתוכו את סיפור מעמד הר סיני, התוודו על חטאיהם והתפללו לזכות לשוב במהרה לציון וירושלים, הם נהגו לחתום את היום בשירה, ריקודים וסעודת מצווה.

מאז הם זכו להגשים את החלום ולעלות לארץ הקודש, ומאותו רגע נפתחה האופציה בפני כולנו להצטרף אליהם לחגוג את הסיגד. משום מה החברה הישראלית (שבדרך כלל די מחפשת סיבות למסיבות), נותרה מנומנמת ואדישה כלפי החג הזה.

אני, לעומת זאת, מאוד מתלהב, משלוש סיבות לפחות:

  1. איזו הברקה!

הסיגד מתקיים 50 יום בדיוק אחרי יום הכיפורים. עבור רובנו הימים הנוראים, הסליחות, השופר ותפילת נעילה, הפכו זה מכבר למין זיכרון עמום ומטושטש שמאופסן עמוק בבוידעם תחת הכותרת 'לפני החגים'. מה עם כל התפילות, החלומות, הדברים הטובים שקיבלנו על עצמנו לכבוד השנה החדשה? הם נמוגו והתמסמסו עם הגשם הראשון. איזה רעיון מדהים להזכיר לעצמנו ולעורר בתוכנו את כל מה שעברנו ולהתמודד באומץ עם השאלה – האם באמת יפה ושונָה נהייתה השנה או שאנחנו פשוט עושים ריפיט על השנה שעברה?

  1. תודה!

אם נתמצת בשתי מילים את הסיגד נאמר: כמיהה ואמונה. מאז הופענו כְּעַם על במת ההיסטוריה לפני 3300 שנה עברו עלינו לא מעט שנים קשות ורעות. רוב הזמן כלל לא היינו בארצנו וסבלנו מנוראות הגלות: רדיפות, גזירות שמד, גירוש, פוגרומים. לא היו חסרות סיבות להתייאש ולהתבולל ולהתנתק מזהותנו היהודית. למרות זאת עם ישראל לא ויתר ותמיד שמר על הגחלת כשליבו החלום לזכות לשוב הביתה לירושלים. הדור שלנו זכה לראות איך אחרי אלפיים שנות גלות מתרחש הנס ומכל קצוות תבל מתקבצים הבנים ושבים הביתה.

מִי ששילמו את המחיר הגבוה ביותר כדי שהדבר הזה יקרה הם יהודי אתיופיה. הם צעדו לאורך מסע של אלפי קילומטר, תוך שהם סובלים מרעב, מחלות, שרב צורב ביום, קור מקפיא בלילה והתנכלויות שודדים. שליש מהם לא שרד את הדרך ואלפים מהם מתו במדבר כששפתיהם הסדוקות נושאות תפילה לירושלים. גם הקליטה שלהם בארץ היתה קשה במיוחד, ורבים מהעולים לא הצליחו עד היום להשתלב בחברה הישראלית.
חג הסיגד הוא ההזדמנות של הם ישראל לומר להם – תודה!
תודה שלימדתם אותנו להמשיך להאמין ולא לוותר למרות הכול.
תודה שהראיתם לנו איך אפשר גם בתנאים בלתי אפשריים לשמור על המסורת ולאהוב את התורה, ולזכור כל הזמן את ארץ ישראל וירושלים.
תנו לנו בבקשה מהכמיהה והאמונה הגדולות שלכם, כי גם אנחנו זקוקים להן. גם אם נדמה שכבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, עדיין רבה הדרך והחלום השלם שלנו כְּעַם טרם התגשם.

  1. סליחה!

החברה הישראלית והציבור הדתי בפרט לא יכולים להתחמק מחשבון נפש נוקב על קליטת יהודי אתיופיה בארץ, בעיקר בתחום הרוחני. רוב יהודי ברית המועצות איבדו את האמונה והקשר למסורת היהודית באשמת השלטון הקומוניסטי הדורסני. כשהם נחתו בארץ הם כבר היו חילונים. יהודי אתיופיה, לעומת זאת, היו דתיים מאוד ומחוברים חזק למסורת הדורות. ההתנתקות העצובה קרתה להם דווקא בישראל. הרבה מהדור הצעיר הושפעו ונסחפו אחר התרבות החילונית ואיבדו קשר עם התורה, האמונה והמסורת הדתית שאבותיהם מסרו עליה את הנפש במשך כל כך הרבה שנים. מסיבות שונות כשלנו בקליטה הנכונה של יהודי אתיופיה, וכמה טרגי שֶמִי שזכרון ירושלים הביא אותם לכאן, איבדו את ה'נשמה' של ירושלים דווקא כשרגליהם דרכו ב'גוף' שלה. האם יש עוד סיכוי לתיקון?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *