מה מסתתר מאחורי התחפושת?

איזה מין מנהג מוזר זה להתחפש?! שנה שלימה אנחנו מחנכים את הילדים להיות כנים וישרים, ופתאום יום אחד מוותרים על הכול ועוטפים אותם במסכות? תמיד משדרים להם ´תהיו אתם´, ´אל תזייפו´, ופתאום דוחפים אותם להיות דווקא מישהו אחר?

יום שלישי בבוקר. פחות מיומיים נותרו עד החג ובאוויר מרגישים כבר את ריח הפורים.

אתה אוחז בידה של נסיכה קטנה עם שמלה צחורה וכתר מוזהב, וביחד אתם צועדים בדרך אל הגן.

נהר ססגוני של ילדים מחופשים שוטף את הרחוב: אבירים וכלות, גמדים וחיילים, באטמנים וכיפות אדומות ואפילו משה רבינו אחד או שניים.

גל של שמחה מציף את הלב למראה הקרנבל הצבעוני, אך בראש מנקרת שאלה מטרידה: 

 

איזה מין מנהג מוזר זה להתחפש?!

שנה שלימה אנחנו מחנכים אותם להיות כנים וישרים, ופתאום יום אחד מוותרים על הכול ועוטפים אותם במסכות?

תמיד משדרים להם 'תהיו אתם', 'אל תזייפו', ופתאום דוחפים אותם להיות דווקא מישהו אחר?

המחשבות נקטעות כשאתם מגיעים לגן ואת הדלת פותחת קוביה הונגרית חייכנית שמזכירה את הגננת אביטל.

אתה נפרד מהנסיכה שלך בחיבוק ונשיקה כשלידכם חולפים שוקולד פרה, עפיפון ושתי כלות.

אתה עושה את הדרך הביתה אפוף מחשבות. 'ואולי להתעטף במסכות זה לא רק יום אחד בשנה אלא בעצם…כולה?

אולי פורים בא רק לחשוף את הסוד שאנחנו חיים בעולם של פוזות ומסכות, יחצ"נות ושואו, אבל מאחורי כל המייק-אפ, הפוטושופ והחיוך המוקפד מסתתרים לפעמים דברים אחרים לגמרי?'.

אתה חוצה את הכביש בצעדים מהירים כשמולך מגיח פתאום דינוזאור חמוד אוחז בידה של אחותו האינדיאנית. חיוך אוטומטי עולה על פניך למראה השילוב המעניין, אבל מחשבה מטלטלת מהדהדת בראש בכיוון אחרי לגמרי:

ואולי פורים בא בכלל לומר שאין גבול לדימיון? שאם רק נרצה ונאמין נגלה שהכול עוד אפשרי? שכל ילד יכול להיות סופרמן וכל ילדה יכולה להיות פייה?

אולי החג הזה בא לגלות שאם חשבנו עד היום ש'כזה אני' ו'זה האופי שלי ואין מה לעשות', פתאום מתברר שאפשר לשנות את הכול ולהיות משהו אחר לגמרי?

אתה מגיע הביתה ולוקח את התיק בדרך לעבודה. עוד יום שגרתי של משימות ופגישות מחכה לך, והרדיו ברכב מתעסק כדרכו בענינים הפוליטיים ובבעיות הביטחוניות. אתה מתחיל בנסיעה ומדמיין באימה את הר המשימות הענק שממתין לך במשרד ותחושה כבדה של מועקה מזדחלת לה בגרון. אתה מנסה לעשות בכוח סוויץ' מכל מה שראית רק לפני כמה דקות אך החוויה הקסומה שעברת לא מרפה ממך. הפקק הקבוע של הבוקר מאפשר לך עוד כמה רגעי חסד עם עצמך בטרם תישטף במירוץ היומי, וסימני השאלה חגים באוויר שסביבך: האם בהכרח החיים חייבים להיראות ככה? האם יש כאן גזירה וגורל שלא ניתן לשנות?

או שאולי אם בעולמם של ילדים בוקר בהיר אחד יכול להפוך את הכול ולצבוע את העולם בגוונים אחרים, ייתכן שגם למבוגרים עוד יש סיכוי? האם סוד ה'ונהפוכו' הוא משהו ייחודי לפורים, או שטמונה כאן גישה אחרת לחיים, תפיסת עולם של דינאמיות, יצירתיות ושל בחירה חופשית, שאם נרצה באמת יכולה להאיר לנו באור חדש את השנה כולה?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *