ביקרתי לא מזמן אצל ידיד חרדי ששניים מילדיו התארסו תוך זמן קצר. הוא שיתף אותי בהלצה ידועה אך לא הצליח להסתיר את הצער בקולו: מה הכוונה שכשזוג מתארס האבות מסכמים ביניהם ש´בכל ההוצאות יעשו חצי-חצי´? הכוונה היא, כך אמר לי בכאב (וכמעט וחשבתי שהוא מדבר על עצמו), ש´אני אאסוף כסף בחצי הזה של הרחוב, ואתה תאסוף בחצי השני…´.

“ברגליים רועדות צעד פנימה אחוז התרגשות. כבר שבועות הוא מחכה להזדמנות הזו. את מי לא עבר עד היום כדי למצוא ישועה לבנו הפעוט. מאז שנפגע בתאונת דרכים לפני שנתיים והפך למשותק השתנו חיי כל המשפחה. מאמצי הרופאים עלו בתוהו והאב הכואב חיפש בכל מאודו מזור לילדו האהוב. מילותיו של הצדיק נפלו עליו כמו מים קרים ביום שרב לוהט” – סיפור מן החיים ואזהרה גדולה בצידו

סיפורו מעורר ההשראה של שאול ענברי מלמד את כולנו לקח חשוב על מחסומים בחיים ועל הדרך להתגבר עליהם. הגבירו הרמקולים והכינו את הטישויים…

“היו סימנים ואמרו לי שהבוס מעוניין לדבר איתי, אבל לא העליתי בדעתי שזה מה שהוא רוצה להגיד לי. אני כבר כמעט שלוש שנים בעבודה הזו ותאמין לי שממש השתדלתי. נתתי את הנשמה, השקעתי והתמסרתי ונשארתי אפילו שעות נוספות בערב בלי חשבון. מידי פעם אפילו קיבלתי פידבק חיובי שמעריכים את מה שאני עושה, ופתאום נוחת עלי כזה ‘בום’. מרגיש לי כאילו מישהו הוריד לי נבוט בראש”

“כל הזמן מחנכים אותנו כאן עד כמה הפנימיות היא חשובה, ו”אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, ושצריך להתמקד בעולם הרוחני. ופתאום אני מוצא את עצמי יושב מול בחורה איכותית וטובה אבל מרגיש חסום בגלל ה…פרצוף שלה”

רבים יודעים לבקר, לשלול ולהתלונן על מה שחסר ולהתמקד בשלילה. החוכמה היא לדעת למצוא את נקודות האור שבתוך החושך. את הרקפות היפות שצומחות בין הסלעים.
אריאל הרוויץ בשיר מקסים ומעורר מחשבה.
ומה איתנו? האם אנו שייכים לסוג הראשון? או אולי אנחנו מסוגלים להתבונן בטוב ולזהות את הרקפות?