התחלתי השנה לימודים אקדמאיים. אני שם לבד, בלי אף חברה מהעבר והקשרים החברתיים מתחילים להווצר. אף אחד לא מכיר אותי מקודם, לא את משפחתי ולא יודע שאבא שלי נפטר לפני מספר שנים. אני מאוד רוצה שכולם כבר יידעו, כי במצב הנוכחי אני מרגישה שיש בתוכי איזה ‘סוד’ גדול, משהו שאני מנסה להסתיר, או לא רוצה לדבר עליו- בעיקר כי אני לא יודעת איך!
התחושה היא שאני רוצה שכולם יידעו, אבל בלי שאני אצטרך לספר. כי לספר בעצמי, קשה לי. ואני גם לא יודעת איך לעשות את זה בלי שבסוף יהיה מצב (שאני מכירה ממקרים קודמים) שאני צריכה לנחם את הצד השני על זה שאבא שלי נפטר לפני כך וכך שנים… מה עושים?
שלום לך.
אני חושב ששווה לנסות להבין יותר מהיכן נובע הצורך החזק שלך לספר על העניין, ומה יוצר את התחושה כאילו יש כאן ‘סוד’ גדול שאת מסתירה. עצם זה שאביך נפטר לא חייב להיות אחד הדברים הראשונים שתספרי לחברות ללימודים. אני מתאר לעצמי שיש לך עולם עשיר ומעניין, תחביבים, השקפות וחוויות לספר עליהן. בתוך עולמך ישנו גם מותו של אביך וההשפעה שלו עלייך. כאשר מתפתח קשר קרוב עם מישהי ללימודים אפשר לספר על זה באופן טבעי, כשאת מתעניינת בה ובמשפחה שלה וממילא מספרת על המשפחה שלך ועל מה שעבר עלייך.
קשה לשלוט על התגובה של הצד השני לסיפור כזה, אך אנשים רבים באמת קצת מובכים ומתבלבלים ולכן קורה מצב שאת כביכול צריכה ‘לנחם’ אותם. מכל מקום התגובה של השני גם תלויה במה שאת משדרת, וככל שתספרי בצורה יותר נינוחה וטבעית זה גם יקרין על הצד השני והתגובה שלו.
מכל מקום העובדה שהנושא הזה מטריד אותך כל כך מזמינה למחשבה ובירור – האם אחרי שאביך נפטר התמודדת עם האובדן בצורה נכונה? האם היה לך ליווי מתאים כולל עזרה מקצועית במידת הצורך? אם לא כדאי לחפש דרכים בהווה לטפל נכון במה שהיה בעבר כדי שלא ימשיך ללוות ולהטריד אותך בעתיד.
בהצלחה רבה
יוני לביא
