מכתב מס´ 5: קידמה ומודרניזציה- לאן צועד העולם – קדימה או אחורה?

הקידמה העניקה לאדם הרבה דברים מופלאים. האם היא גם עשתה אותו מאושר יותר? האם האדם המודרני שלם יותר, וחי בצורה בריאה יותר עם עצמו, או שהוא רק נעשה לחוץ, אנוכי ואלים יותר? מה עשתה המודרנה למצב המשפחה, למעמד האישה, ולביטחון הילדים? האם זה העולם שחלמנו עליו?

למכתב הקודם

שלום ד"ר רונן!

 

          כבר שבועיים חלפו מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך. אודה על האמת שבמשך כל השבועות האחרונים בהם אנו מתכתבים ניקר בי הספק האם יש בכלל תועלת בכל המכתבים שאני כותב לך. לא ידעתי האם אתה אכן מזדהה עם השאלות שאני מעלה, והאם הדברים מעוררים אותך למחשבה ושיקול דעת מחדש בנושאים החשובים שנגענו בהם, או שהם פשוט 'עוברים לידך' מבלי לשנות משהו בתוכך. 

 

 

לכן, שמחתי כל כך כשהתקשרת אליי אתמול בלילה ושיתפת אותי בהרהוריך ובמחשבות שעלו בך בעקבות הדברים.

 

 

     למעשה בארבעת המכתבים האחרונים נגעתי בקצרה ברוב הנקודות שדיברת עליהן אז בשיחה שלנו ברכבת: אמונה וכפירה, התפתחות אבולוציונית ותכנון מכוון, מוסר ומשמעות החיים, מעמד הר סיני וייחודיותו של עם ישראל. אך ברשותך, הייתי מעוניין להתייחס לעוד נקודה אחת שהובלעה בין דבריך, ונדמה לי שיש לה  חשיבות רבה.

 

אני מעוניין לדבר על 'הקידמה', ועל מה שהיא עשתה לאדם המודרני.

 

 

     אתה רואה את עצמך כאדם מודרני ומתקדם שחי לו במאה העשרים ואחת, וגאה בכך מאוד. בשיחה שלנו אז היית מלא שירות ותשבחות לכל מה שנתנה המודרנה לאדם. התגאית בהתקדמות האנושית  שמגיעה בדור הזה לשיאים חדשים, כשרק השמים (ואולי גם זה לא…) הם הגבול בפניה. היית מוקסם כולך ממה שנתנה הקידמה לאדם.

 

      אין ספק, ד"ר רונן, שיש בהתקדמות הזו דברים חיוביים רבים שיש לקבל בזרועות פתוחות, בגלל ההקלה שהם מאפשרים לאדם ואיכות החיים שהם מעניקים לו.

 

אך צר לי מאד לומר שזה רק חלק אחד של התמונה.

 

    אין ספק שהעולם צועד קדימה בתחומים רבים. אך לא ניתן להתעלם מכך שיש גם נסיגה בתחומים רבים אחרים, לא פחות חשובים, ואולי אף יותר. ישנם כמה דברים שצריכים להדליק אצל כל אדם ישר ואחראי 'נורה אדומה' בנוגע לכיוון שאליו מובילה אותנו התרבות הזו, ולעורר אצלו שאלות כבדות משקל האם לא חסר משהו יסודי יותר, האם בשטף הריצה קדימה, וההתלהבות שבאה איתה,  לא שכחנו כמה דברים מאחור.  אותה תרבות שהפנתה עורף לאלוקים, ששמה את האדם ואת רצונותיו במרכז, צריכה להתבונן על עצמה במראה, לעשות חשבון נפש יסודי, ולשאול את עצמה כמה שאלות נוקבות:

 

    האם אותה קידמה שהביאה את האדם אל הירח גם עשתה אותו מאושר יותר כאן עלי אדמות? האם האדם המודרני שלו ורגוע יותר, וחי בצורה בריאה יותר מאשר פעם או שההפך הוא הנכון? האם בעקבות הקידמה הזו האדם חי בשלום עם עצמו ועם סביבתו או שהוא נעשה רק לחוץ, עצבני, כוחני ואלים יותר? האם האדם המודרני מתחשב יותר ונותן יותר לזולת מאשר קודם או שהוא רק נעשה אנוכי ונתון בעצמו?

 

     ואני רוצה לשאול אותך שאלה נוספת, ד"ר רונן, ואני שואל אותה בכאב אמיתי: מדוע עם כל ההתקדמות בכל הנושא של זכויות הנשים והילדים והארגונים שדואגים להם, לא רק שהם אינם חיים בביטחון רב יותר מבעבר אלא הם יותר נרצחים, מוכים, נאנסים ומוטרדים? (קרא את עמודי החדשות בעיתון של היום!).  מדוע יש כל הזמן צורך גובר והולך לפתוח 'מקלטים לנשים מוכות', 'קו פתוח לנפגעות אונס' או  ל'נשים במצוקה', 'מרכזים לעזרה נפשית לנוער ומבוגרים' וכן הלאה?

האם כל זה נראה לך תקין?  האם המצב הזה מקובל עליך?

 

 

      נדמה לי, ותקן אותי אם אני טועה, שהאדם המודרני, "החופשי", מוצא את עצמו פתאום כלוא מאחורי סורגים, מצלמה אלקטרונית, גלאי נפח, כלבי שמירה וחברת אבטחה שמפטרלת מבחוץ. ישנם מקומות בהם אישה צריכה להסתובב עם שוֹקֶר, גז מדמיע או סכין בתיק, מפחד של אנס או תוקף. בתשדירים לילדים בטלוויזיה לפני החופש הגדול מזהירים אותם: 'אל תדברו עם זרים', 'אל תפתחו את הדלת לאף אחד', 'אל תיקחו שום דבר מאף אדם'. מדי יום מוקמים עוד ועוד קוים למצוקה בטלפון, כפרי גמילה למסוממים, מקלטים לנשים מוכות, מרכזים לעזרה נפשית ועוד (דרך אגב, לא מזמן נדהמתי לגלות נתון מדהים: 40 מליון אנשים בעולם צורכים באופן קבוע פרוזאק (תרופה נגד דיכאון). מה קורה לעולם שלנו, ד"ר רונן, האם הקידמה לא הייתה אמורה להפוך אותו לשמח יותר? איך זה שבמקום זה הוא שרוי בדיכאון עמוק?).

 

      תענה לי בבקשה בכנות, האם זה העולם שחלמת עליו? האם בכזה עולם היית רוצה לחיות? האם לא ייתכן שמרוב התלהבותנו על ההתקדמות בתחומים מסוימים, הזנחנו כמה אחרים, אולי יסודיים וחיוניים יותר? האם לא חסר משהו? האם אין איזה כשל יסודי בתרבות שדירדרה את העולם למצב כזה?

 

 

      בוא וניקח לדוגמא, ד"ר רונן, תחום יסודי אחד, ונראה מה הקידמה עשתה לו. נתבונן לרגע על ה'משפחה'

כן, מה מצב ה'משפחה' בעידן המודרני?

 

    ובכן, מתברר שהנתונים הם עגומים ביותר. בארה"ב ישנם 62% גירושין, בהולנד ובעוד כמה ארצות אירופיות 70%, וכאן בארץ 'רק' 30% בינתיים. שים לב למשמעות הנוראה של הנתונים הללו: זה אומר שכל זוג שלישי שעומד היום מתחת לחופה כאן בארץ – ייפרד בסופו של דבר!

 

האם חשבת פעם על זה שבשביל מליוני ילדים בעולם אין מושג של 'משפחה' עם אבא ואמא שחיים יחד ואוהבים זה את זו.  'אבא' בשבילם זה האיש (שכשהוא לא בחו"ל כרגע) הוא בא כל שני וחמישי לקחת אותך בין 4 ל- 7 (כך פשוט קובע הסכם הגירושין…),  ו'אמא' זו האישה שכשאתה חוזר הביתה מבית הספר אתה מגלה פתק ממנה על המקרר: "מותק, אני חוזרת היום מהמשרד בשמונה. תחמם לך משהו מהמקפיא במיקרוגל" (היא הרי 'אשת קריירה' עסוקה…).

 

 

    איך לדעתך יגדל ילד כזה? למי הוא יבכה, למי יספר את מה שעובר עליו? את מי ישתף במצוקותיו? מי יעניק לו חום ואהבה שכל כך דרושים לילד כדי לגדול? איזו מין תמונה תצטייר במוחו על האופן בו אמורים להיראות חיי משפחה? מה הסיכויים שהבית שהוא יקים אחר כך יהיה שונה מהבית שראה בתור ילד?

 

 

    (ובדרך אגב אני לא יכול להימנע מלשתף אותך בדבר שתמיד הפליא אותי:

כל מיני שחקנים, זמרים ושאר כוכבים הוליוודיים, שכל הזמן מדברים, שרים ומציגים על 'אהבה' – למה כל אחד מהם גרוש כבר 5 פעמים? איך זה שאנשים שלא מסוגלים להקים אפילו את הבית הפרטי שלהם כמו שצריך, ולנהל מערכת יחסים נורמאלית עם אישה אחת (למשך יותר מחודש וחצי…),לא מתביישים ללמד אותנו על 'אהבה'?  הדבר האחרון שיש להם זכות לדבר עליו זה 'אהבה'! (זה ממשכמו אדם שנואם לך בלהט נגד עישון אך מחזיק בידו סיגריה, או שמטיף לך בעד דיאטה, ספורט ותזונה בריאה, והוא שוקל 180 ק"ג). הצביעות הזו פשוט מגעילה. סליחה על ההתפרצות, אך בוא נחזור לעניינינו).

 

       עד עכשיו דיברתי, ד"ר רונן,  על גירושין, אך למען האמת לא בכל מקרה שזה לא נגמר בגט זה אומר שהכול בסדר בבית. מחקרים מדברים על כך  שאצל 80% (!) מן הזוגות הנשואים ישנם 'גירושין אמוציונאליים'. כלומר, על אף שבאופן 'רשמי' הם זוג נשוי, מבחינה רגשית יש ביניהם נתק עמוק.
רק סיבות חיצוניות (כמו 'מה יגידו כולם?', 'מה יהיה עם הילדים?', 'אין לי כוח עכשיו למשפט ארוך ומתיש של גירושין ומאבק על חלוקת הרכוש המשותף') – מחזיקים אותם ביחד. למראית עין, לפחות.

משפחות שלמות היושבות ובוהות יחד במכשיר המרצד. יושבות בשתיקה, "כאילו" ביחד. הצפייה המפרידה שבאה במקום השיחה המאחדת שהייתה פעם. המשפחה פשוט מפוררת.

 

      אמנם ישנן ארצות בהן יש היום פחות מקרי הגירושין מבעבר, אך הסיבה לכך היא שפשוט לא מתחתנים יותר. האנשים איבדו את האמון במוסד הנישואין. אין להם אמון ב'משפחה', התא היסודי של המין האנושי שאמור היה לספק ביטחון, שלוה, אהבה ואושר לכל אדם – איש, אישה וילד.

איך הגענו למצב הזה, ד"ר רונן? 

 

 

     ובכלל, האם חשבת פעם מה הפשר של הגודש הבידורי שאנו מוקפים בו – עשרות ערוצי טלוויזיה – בכבלים ודרך הלוויין, ערוצי רדיו, הצגות, סרטים ומופעים? האם כל הרעש החיצוני הזה לא בא לחפות על איזושהי ריקנות פנימית והרגשת תיפלות בכל השפע המלאכותי שמקיף אותנו? להגן על האדם מפני הבדידות הדיכאון, החרדה והייאוש,  להסיח את דעתו, להעסיק אותו, העיקר שלא יעמוד ברגע של אמת מול עצמו וישאל את עצמו האם לא חסר לו משהו? משהו עמוק, פנימי, רוחני יותר? משהו שנוגע למה שמעבר למה ש'כאן' ו'עכשיו'?  משהו שנוגע ברבדים היותר עדינים שבנשמתו, משהו שאי אפשר למדוד בסרגל, למשש או להריח ואפילו לא לקנות בכסף? 

 

האדם המודרני כבר כבש את מרחבי החלל, אך האם ייתכן שאת מה שנפשו זקוקה לו יותר מכל עדיין לא מצא?

 

חשוב על כך, ד"ר רונן.

שלך

דניאל

 

למכתב השישי והאחרון – סיום!

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *