מאי 2013

אני דחיין מקצועי. הכלל שלי בחיים הוא “אל תדחה למחר – מה שאפשר לדחות למחרתיים”. בלימודים, בסניף, בבית. איפה שרק אפשר. כשהמורה נותן שיעורי בית

נתקעתי בבעיה ממש גדולה. ההורים שלי נוסעים לשבת לאירוע מטעם העבודה ואני נשאר עם בית ריק. כשסיפרתי לכמה חברים הם נורא שמחו והודיעו לי שהם

יוני שלום. אני פונה אליך ראשית כי אני מכיר את מאמריך ומחזיק ממך אדם נבון שיודע להסתכל בגובה העיניים, וממש מבין את מה שעובר עלינו,

הרבה פעמים במהלך היום אני מרגיש כעס. כשמפריעים לי לישון בהסעה, כשהמורה דופק אותי בציון, כשאמא שלי לא מוכנה לתת לי כסף. אני מרגיש שאני

מכירים את ה’ליצן של הכיתה’? זה שתמיד יודע לתקוע את המשפט הנכון, להשחיל הברקה מתוחכמת, ולהשכיב את כולם מצחוק? זה אני. ככה תמיד הייתי. אולי

קשהלי כשאומרים לי מה לעשות. אני רוצה להחליט לבד על החיים שלי ולעשות מה שאני בוחר ולא שאחרים מכתיבים לי. אלא שהרבה פעמים אני מוצא

בהרבה הזדמנויות אנשים מבקשים ממני טובה. בלימודים, בבית, בין החבר’ה. העניין הוא שאצלי כל בקשה כזו מקפיצה אוטומטית את המחשבה – ‘מה יוצא לי מזה?’.

מגיל צעיר אני סובלת מפחדים. מִמַה? מחושך, ממפלצות, מרופאי שיניים, מגבהים וזה לא הכול. למרות שאני כבר לא ילדה קטנה, עדיין יש דברים שמפחידים אותי

אני טיפוס פסימי. תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. תמיד בטוח שלא אצליח והכול יתפגשש. נכון שלא כיף לחיות בצורה כזו אבל ככה אני לא

מי שמסתכל עלי מבחוץ מתרשם ממני בתור בחור מוביל ודומיננטי, אבל האמת היא שאני מה זה נגרר. אני מאוד מושפע מכל מה שאנשים אומרים ואפילו