שאלה: מה לא עשינו?! התפללנו, הפגנו, חילקנו סרטים כתומים, יצאנו ל”פנים אל פנים”, צעדנו בשדות, ירדנו עם השק”שים לגוש קטיף, התבצרנו, התחבאנו, ו…כלום לא עזר. גוש קטיף נחרב! האם כל המאמץ שהשקענו ירד לטמיון? האם הכול בעצם היה לשווא?!
תשובה: שלום לך.
בשום פנים ואופן לא. אפילו טיפה אחת של מאמץ לא הייתה מיותרת, וההשקעה הגדולה לא ירדה לטמיון.
לאן הלך הכול, אתם שואלים? שש תשובות בדבר.
1) “קווה אל ה'” – שיר ידוע אומר “כל שנבקש – לו יהי”. בתפילה, לעומת זאת, אנו אומרים אחרת – “ימלא ה’ משאלות ליבנו לטובה“. אנחנו יודעים שיש דברים שאנו מבקשים שאינם לטובה בעיני הקב”ה, ואנו אומרים לו מראש: “אבינו שבשמים שהכול גלוי לפניך, מלא בבקשה רק את בקשותינו הטובות“. ריבונו של עולם מנהל ומשגיח את עולמו, והוא היודע באמת מה טוב לישראל, גם אם לעינינו זה נראה רע. ואנחנו? צריכים להתחזק ולהתגבר, ולהאמין שיום אחד גם אנחנו נבין מדוע כל זה היה לטובה.
ובינתיים, אתם שואלים, מה לגבי כל תפילותינו?
“אין תפילה חוזרת ריקם”, הודיעו חז”ל, והכלל הזה נכון לכל השתדלות מכל סוג שהיא שאנחנו עושים. לפעמים היא מועילה למה שרצינו, ולפעמים היא פועלת במקום אחר. לפעמים היא פועלת מייד, ולפעמים לאחר זמן רב. לפעמים גם יש צורך בסך מסוים של השתדלויות. יש לקב”ה אוצר, כך מספרים צדיקים, שבו הוא אוסף את דמעותיהם של ישראל. בסופו של דבר יישפך כל תוכן השק ויציף את העולם כולו בטובו.
נכון, בתקשורת לא מדברים על זה, אבל בשמים הכול נרשם.
אנחנו בינתיים – ממשיכים לְמַלֵא!
2) חריש עמוק – כבר לפני 3500 שנה הילך אברהם אבינו בארץ. למה? “כדי שתהיה נוחה להיכבש לבניו” אלפי שנים אחר כך, מסבירים חז”ל. כל היאחזות בארץ מפלסת את הדרך לדורות הבאים כדי שיוכלו להיאחז בה ולזכות בה באמת. ההתיישבות הראשונה ביש”ע, אלון מורה, הוקמה ופונתה, ונבנתה שוב והוחרבה, שמונה פעמים (!) עד שבפעם התשיעית נשארה בידינו. גם כפר דרום חרב בעבר, וחזר ונבנה שוב.
כל השנים שנאחזנו בצורה מופלאה כל כך בגוש קטיף, למרות כל הקשיים (הפצמ”רים, הפיגועים וכו’), קשרו אותנו בקשר בל יינתק למקום הזה. בפעם הבאה שנשוב לשם, וזה יקרה, במוקדם או במאוחר, זה יהיה הרבה יותר קל והחיבור יהיה הרבה יותר איתן וקבוע.
3) “סליחה, טעינו” – לא בושה להגיד שגם עשינו כמה טעויות בדרך. עוד יגיע הזמן שנשב, נתכנס, ננתח את מה שהיה, וגם ונפיק לקחים. “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”, לימדונו חז”ל. דווקא המכה הזו יכולה להיות זָרָז מצוין לבירור פנימי עמוק ולעליית מדרגה בכל מיני תחומים. למרות המאבק המדהים, שעוד ישמש מופת לדורות, בעז”ה במאבק הבא נהיה טובים יותר, ואז – גם נצליח יותר.
4) בקלות זה לא ילך – כל מי שיעלה בדעתו בעתיד לְפַנוֹת יישוב יהודי למד בדרך הקשה שבקלות זה לא ילך לו. מי שחשב שניתן ‘לטאטא’ את יהודי חבל עזה והשומרון וכל זה יעבור בשקט, גילה שהוא זקוק בשביל זה לחמישים אלף חיילים ושוטרים. ואם כך בפעם הזו, בפעם הבא זה רק יהיה לו קשה יותר (עיין בסעיף הקודם).
5)ובאופן ציבורי – מי שקיווה לרסק את הציונות הדתית, יגלה שהיא תצא מזה רק מחוזקת. הרבה למדנו על כוחנו, על חשיבות האחדות שלנו כציבור, על היכולת שלנו לפתוח 350,000 דלתות (!), לדבר אל עם ישראל “פנים אל פנים” ולשכנע, לסחוף אחרינו גם את הציבור החרדי (שהגיע בהמוניו למפגן התפילה האדיר בכותל), לעמוד מול כוחות עדיפים שנהגו לעיתים בנבזיות וברשעות ולנהל מאבק טהור ואצילי שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתו מעודה.
6) באופן אישי – אין אחד שנטל חלק במאבק התקופה האחרונה שלא יצא ממנו אדם אחר לגמרי. לא עוד דיבורים! הפעם חֲיִינו, הגשמנו והפנמנו את כל הדברים הגדולים שאנחנו מאמינים בהם: אמונה, מסירות נפש, ערבות הדדית, יישוב הארץ ועוד. “מה שלא נכנס דרך הראש, נכנס דרך הרגליים”, אומרים בצבא, ואולי זה היה שיעור האמונה הטוב ביותר שקיבלנו בחיים. זה אומנם קרה בחופש הגדול, אבל הרבה חבר’ה מספרים שלמדו בו יותר משלמדו כל שנת הלימודים…
התפקיד שלנו עכשיו הוא לקחת את כל האנרגיות האדירות שהתגלו כאן, ואיתן להמשיך הלאה בעוצמה למשימות הבאות.
