1. בית
  2. שבועות

מי צריך את התורה שלי?!

(הרב יוני לביא)

"כל כך הרבה אנשים גדולים וגאונים כבר למדו את התורה. מה אני יכול להוסיף ולחדש שלא אמרו לפניי? מה הטעם בלימוד שלי, וכי מישהו ירגיש את זה בכלל?". תשובה מרתקת לשאלה הזו עולה מסיפורו של אחד מגדולי המנצחים

ארטורו טוסקניני היה גאון מוזיקאלי ואחד מגדולי המנצחים במאתיים השנים האחרונות. הוא גם היה אדם בעל רוח ומצפון, התנגד באומץ לנאצים והגיע לארץ במיוחד כדי לנצח (בהתנדבות!) על ההופעה הראשונה של התזמורת הסימפונית הישראלית. בסוף ימיו חי טוסקניני בניו-יורק והיה נפגש לעיתים עם סופר מיוחד שהיה אחראי על כתיבת הביוגרפיה שלו.

פעם אחת התקשר הסופר כדי לקבוע עם המנצח הדגול מפגש נוסף בו יראיין אותו לצורך כתיבת הספר. באופן מפתיע טוסקניני סירב. "מצטער, לא אוכל להיפגש. יש משהו מאוד חשוב שאני חייב לעשות באותו ערב!". הסופר הסתקרן מאוד וביקש לדעת במה מדובר. "התזמורת הסימפונית של ברלין מופיעה אז עם יצירה מופלאה של מוצרט. אני רוצה להאזין לה דרך הרדיו. בעבר ניצחתי על התזמורת הזו ויש לי חיבה מיוחדת כלפיה". הסופר שמח מאוד וראה באירוע הזדמנות יקרה ללמוד כיצד מומחה כמו טוסקניני מאזין ליצירה, וביקש רשות להיות נוכח אז לצידו. המנצח הסכים ובלבד שלא יפריע לו להאזין.

בתום שעה ארוכה של ביצוע מדויק והמרהיב של היצירה שאל האורח את המָאֶסְטְרוֹ: "נו, כבודו, זה היה פשוט מושלם, הלוא כן?!". למרבה ההפתעה השיב טוסקניני בשלילה. "לא, זה היה חסר". "חסר?!" התפלא הסופר, "זה היה נשמע מדהים, מדוייק, מעורר השראה". "לא, לא", התעקש המנצח, "כַּנָר אחד היה חסר". "מנין לך זאת?!", תמה הלה, "וכי כיצד אפשר לדעת ממרחק של אלפי ק"מ אם מישהו אחד לא היה?!". אך טוסקניני התעקש בנחרצות על עמדתו, והם נפרדו זה מזה לשלום.

למחרת בבוקר התקשר הסופר אל המנהל של התזמורת בברלין ושאל אותו על האירוע של ליל אמש. "אה, הופעה מעולה ומרשימה ביותר היתה לנו", התמוגג המנהל, "הקהל עמד על רגליו דקות ארוכות ולא הפסיק להריע". "ובכל זאת", התעקש הסופר, "האם היה משהו שונה הפעם?". "בעצם, כן", השיב המנצח, "אנחנו תזמורת גדולה של 120 נגנים, מתוכם 15 כנרים. הפעם היו רק 14. אחד מהם הודיע לי ברגע האחרון שהוא חולה ולא יוכל להגיע". הסופר היה בהלם. איך ייתכן שטוסקניני הצליח לעלות על דבר זניח שכזה?! הביצוע היה נשמע פשוט מושלם! איזה בן תמותה עשוי לשים לב שנגן אחד מתוך 120 חסר?!

הוא לא התאפק ובמפגשם הבא שטח בפני בן שיחו את התמיהה. התשובה היתה חדה כתער: "כשאתה ואני מאזינים לסימפוניה -זה לא אותו דבר. אתה שומע אותה כאחד מן הקהל. אני שומע אותה בתור המנצח. וככזה גם כשכינור אחד איננו – אני מרגיש שמשהו חסר".

________________________________________________________

אחד המחסומים הגדולים העומדים בפני מי שבא לפתוח את הראש והלב ללימוד תורה הוא התחושה שהלימוד שלו חסר משמעות: "כמה שאטרח ואתאמץ – הרי אין לי שום סיכוי להגיע לרמתם של גדולי תלמידי החכמים והגאונים שבכל הדורות?! האם אני אצליח לחדש או להבין משהו משהו שהם לא חשבו עליו הרבה לפניי?! האם למישהו זה משנה משהו אם אלמד או לא?!".

הגאון המוזיקאלי והמנצח המופלא מספק לנו תשובה חד-משמעית לדילמה הזו:

גם אם בעינינו לא נראה שיש הבדל או תועלת בלימוד שלנו, בעיני המנצח הגדול של העולם - כל כלי חשוב! כל יהודי שלומד הוא צליל כינור ייחודי שאין עוד כמותו בכל רחבי תבל, ולא היה ולא יהיה כמוהו בכל ההיסטוריה. אם אני אוותר על הלימוד, התפילה או קיום המצוות שלי, משהו בפאזל הכללי יהיה חסר. יש גוון ייחודי עדין שרק אני, עם הנפש המיוחדת והסגנון האישי שלי, אוכל להביא במפגש שלי עם האור של התורה. כדי שהיצירה תהיה מושלמת אי אפשר לוותר על אף אחד ועל אף אחת מאיתנו.

 

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות