1. בית
  2. תורה ומצוות

כולם נפגשים ברמזור

(הרב יוני לביא)

"בתוך שבריר המוח נערך לחשב את הדילמה הגורלית: האם אספיק לצלוח את המטרד המעכב אם אאיץ יותר, או שמא הפעם זה אבוד, קו העצירה קרוב מידי ולא נותר אלא להיכנע ולבזבז שתי דקות מעצבנות בהמתנה מיותרת ברמזור" - נקודת מבט מעניינת מן החיים על משמעות העצירה מן המירוץ

אתה נוסע על הכביש המהיר.

הרגל סוחטת את דוושת הגז והרכב השחור טס קדימה חותך את הרוח כמו סכין לוהט.

ידיך לופתות את ההגה בחוזקה והעיניים מרותקות אל הכביש שמתעקל לימין ולשמאל כמו נחש פראי.

מחוג המהירות חלף ממזמן על פני קו המאה, מותיר מאחוריך שובל צבעוני של רכבים שלא עמדו בקצב שלך.

אתה מציץ בשעון שבלוח הבקרה ומגלה שפחות מעשרים דקות נותרו עד הפגישה החשובה. 'לעזאזל, אין מצב שאני מאחר הפעם. אני חייב להיות בזמן'.

אתה לוחץ את הדוושה עד הסוף והמנוע מגיב בנהמה קולנית כסוס מירוץ לשמע אות הזינוק.

ואז...

הוא מופיע פתאום.

הבהוב ירוק מעצבן, שתוך שתי שניות מתחלף לכתום, שרק מבשר על בואו של...האדום.

בתוך שבריר המוח נערך לחשב את הדילמה הגורלית:

האם אספיק לצלוח את המטרד המעכב אם אאיץ יותר, או שמא הפעם זה אבוד, קו העצירה קרוב מידי ולא נותר אלא להיכנע ולבזבז שתי דקות מעצבנות בהמתנה מיותרת ברמזור.

למרבה הצער, המסקנה הפעם בלתי נמנעת.

הרגל משנה עמדה לעבר הבלם, והצמיגים החדשים שורקים בחדות וחורכים את הכביש בפס שחור.

אתה ראשון בצומת. בשניות שנותרו עד להגעת המזדנבים אחריך אתה פותח את החלון, מנסה להרגיש קצת מה קורה בחוץ.

אתה מפנה את המבט שמאלה. מרבד כחול מרהיב של הים התיכון נפרש לעיניך. על שפתיו קצף לבן ואת פניו מעטרים גלים שובבים.

מימין צוהל האביב, צובע את הכול בירוק רענן מתובל במרבדי כלניות אדומות.

רוח נעימה עם ניחוח עדין של ים משתחלת מן החלון ומלטפת את פניך ברכות.

"איזה מזג אוויר מדהים", אתה מתפעל בקול, "ממש בזבוז להפעיל מזגן ביום כזה, ובעצם בכלל לנסוע ברכב... כל-כך יפה בחוץ..."

רכב משפחתי לבן ממודל מיושן עוצר מימינך וקולות צחוק של ילדים נשמעים ממנו.

הצליל שלהם מרעיד בתוכך מיתר סמוי.

'כשאתה טס על הכביש', אתה מהרהר לעצמך, 'אתה בעצם כל-כך...בודד.. אדם יחיד המוקף בהמוני קופסאות מתכת על גלגלים'. פתאום ברמזור אתה מגלה שיש בתוכם...חיים. שמשתובבים בהם ילדים.

ממש כמו...שלך.

הארבעה המתוקים שמחכים לך בבית.

אוי, כמה שאתה מתגעגע אליהם. מסתבר שגם הערב הם לא יזכו לראות את אבא שלהם. הוא יחזור כשהם כבר ישנים, מקווה להחליף מילה עם אישה מפוהקת, כששניהם כמעט נרדמים...

 

רק דבר אחד עוד מחזיק אותך.

היום יום חמישי.

פחות מיממה נותרה עד שהאור יתחלף ועוד שבוע מטורף ועצבני ישחרר מלפיתתו וירפה ממך לכמה שעות של חסד.

"גאון מי שהמציא את השבת הזו!", אתה חושב לעצמך, "מה הייתי עושה בלעדיה?!...".

פעם בשבוע הזדמנות להסתכל לילדים בעיניים ולגמוע את הצחוק הילדותי שלהם כמו משקה מרענן.

פעם בשבוע הזדמנות לפגוש אנשים חיים ולא רק קופסאות מתכת ניידות, מסכים עמוסי נתונים וטבלאות אקסל גדושות מספרים.

פעם בשבוע הזדמנות להסתכל אל השמים, לנשום את הפריחה, ולהקשיב לדופק של הטבע.

ושל עצמך...

פעם בשבוע שמאפשר להיות ולא רק לעשות, לחוות ולא רק לבצע, לחשב מסלול מחדש ולא רק לסחוט את דוושת הגז ולשעוט קדימה בלי לראות אף אחד ממטר.

פעם בשבוע לשאול את עצמך את השאלות שבכל שאר הימים אתה לא מספיק (ואולי גם לא מפחד...) לשאול: האם טוב לי עם עצמי? האם אלו החיים שתמיד רציתי לחיות? האם יום אחד, כשאגיע לקצה המסלול, לא אצטער על הדרך בה חייתי את החיים שלי?

וואו! איזה פלא היום הזה.

אם רק היה ממנו קצת יותר...

אם רק יכולנו ללגום מהקסם שלו לא רק פעם בשבוע...

יכולת להתרפק בגעגועים עוד הרבה זמן אך הצפירה החדה מאחור קטעה לך את חוט המחשבה. אתה פוקח עיניים ומגלה שהרמזור כבר לא איתך. הוא המשיך לתחנתו הבאה ופסק הזמן המתוק שהתענגת עליו התפוגג ונעלם.

אתה מניח את הרגל על דוושת הגז והרכב מזנק קדימה חזרה אל המירוץ.

בלב נותר רק געגוע וצביטה קטנה.

'כמה חבל. התחלף האור. נגמרה שבת'.

 

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות