1. בית
  2. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל

יום הזיכרון או יום הדיכאון

(הרב יוני לביא)

האם יש מי שהמסר ש"מחיר המלחמה למען הארץ הוא בלתי נסבל ולא נוכל לעמוד במלחמה נוספת", משרת את האג´נדה שלו? מה ההבדל בין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ליום הזיכרון לנפגעים בתאונות עבודה?

לרמזור לוקח בדיוק ארבע שניות לעבור ממצב ירוק לאדום. לברז דרוש קצת יותר. כחצי דקה תחלוף עד שזרם המים הקפואים יהפוך לחמים ונעים. כשמדובר באנשים, 'מעבר' עשוי להיות מסובך ומורכב הרבה יותר. נפש האדם אינה מכונה שבהזזת מתג היא משנה מצב. האדם זקוק לזמן ממושך ולהבשלה של תהליכים כדי שיתחולל בו שינוי.

זו הסיבה שאנשים רבים מרגישים מאוד מוזר בכל שנה בערב ה' באייר. כשהקריין מכריז בקול מלא פאתוס וחגיגיות: "תם טקס יום הזיכרון, אנו מתכבדים לפתוח את חגיגות יום העצמאות", הם מגרדים בראשם במבוכה. 'מה לכל הרוחות אנחנו אמורים לעשות עכשיו?! הרי רק לפני רגע בכינו והתאבלנו, כשליבנו נקרע מצער על הנופלים הצעירים. ועכשיו, תוך רגע, אנחנו אמורים פשוט לשכוח הכול ולהתחיל לחגוג?! להתעלם מכל מה שעברנו ביממה האחרונה ולהשתולל משמחה רק כי... תם הטקס והגיע יום העצמאות?! מה אנחנו, רובוטים?!'.

ובכל זאת, מקימי המדינה התעקשו להצמיד את שני הימים הכל-כך הפוכים הללו.

למה?

כנראה היה חשוב להם להעביר לנו מסר חד-משמעי על הקשר ההדוק ביניהם. כדי שהמדינה הזו תקום לא הייתה ברירה אלא לשלם מחיר כה יקר. אלפי אנשים צעירים שיוותרו על היקר להם מכל, ויקריבו את עתידם ואת אושרם האישי על מזבח קיומה.

הבעיה היא שכתוצאה מכך יום הזיכרון הפך לסוג של 'יום דיכאון'. עשרים וארבע שעות מייגעות של שקיעה מדכדכת בסיפורים מכמירי לב על לכתם בטרם עת של יפי הבלורית והתואר, כשהמטרה הבלעדית היא להעצים את הכאב ואת התחושה הצורבת ששילמנו כאן מחיר כבד מנשוא.

האם ייתכן שיש אנשים שיש להם אינטרס ביצירת ציביון כזה ליום הזיכרון?

האם יש מי שהמסר ש'מחיר המלחמה למען הארץ הוא בלתי נסבל ולא נוכל לעמוד במלחמה נוספת', משרת את האג'נדה שלו?

ייתכן. מה שבטוח הוא שעם התוצאה קשה להתווכח: עם ישראל יוצא מן היום הזה חלש, מדוכא ונטול כוחות. כאשר בשעה שמונה בדיוק קולו העמוק של הקריין מזמין אותו להניח לכל זה בצד ולהתחיל לחגוג, הוא מרגיש שהוא נדרש כמעט לעשות שקר בנפשו כדי לבצע את הסוויץ' הזה.

 

האם מותם היה לשווא

איפה כאן הטעות?

נקודת המבט הנ"ל היתה נכונה לו היה זה 'יום הזיכרון לנפגעי תאונות עבודה'. יום בו נתייחד עם זכרם של כל אלו שהתחשמלו, נפלו מפיגומים או נמחצו מתחת מכולה שהתדרדרה. הצער על חייהם שנקטעו באחת והגעגוע למי שמתו בדמי ימיהם יהיו כבדים, ותחושת התסכול תהיה קשה מנשוא לא רק מפני שהם מתו, אלא בעיקר בגלל שנדמה שהם מתו לשווא. מוות מיותר שלקח איתו הרבה ולא תרם דבר.

אך כאשר מדובר בחללי מערכות ישראל הרי שהמציאות שונה בתכלית.

יום הזיכרון אינו יום הדיכאון אלא יום מופלא, מלא הוד וגדולה.

זהו יום שבו מתברר שיש דבר יקר יותר מאשר החיים הפרטיים והאינטרסים האנוכיים שאופפים אותנו בימי השיגרה.

זהו יום קדוש שמעורר בכולנו את החיבור העמוק אל עם ישראל ואל נצח ישראל.

זהו יום שמעצים בנו את ההכרה שהחיים גדולים הרבה יותר ממה שנראה במבט שטחי. שהם לא התחילו כשנולדנו, ולא יסתיימו כשנמות, ושייעוד חייו של האדם גדול הרבה יותר מאשר ה'כאן' וה'עכשיו'.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום שהאוויר בו טהור יותר. יום שכל מי שעובר דרכו יוצא נקי ומזוכך יותר.

 

חיים מסוג אחר

סמל היום הזה הוא המשפט שכבר הפך לקלישאה: "במותם ציוו לנו את החיים".

מה הוא טומן בחובו?

רגילים להבין אותו כך: בזכות שהם מתו - אנחנו יכולים לחיות.

אך זו הבנה פשטנית ושטחית. המובן העמוק שלו, לא רק מאפשר לנו אלא בעיקר מאתגר אותנו:

אם הם מתו כדי שאנחנו נחיה - הרי שזה מחייב אותנו לחיים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר!

אם המדינה הזו קמה על מזבח חייהם של אנשים כה מופלאים, הרי שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להיות 'סתם עוד אחת' מבין 192 מדינות. היא חייבת להיות מדינת מופת, 'אור לגויים'.

לא רק ממלכת סטארט-אפ מתקדמת בג'ונגל של המזרח התיכון, אלא להביא בשורה של אמת ומוסר לעולם כולו.

אם אנחנו נחיה כך את חיינו, אם כך תיראה מדינתנו, הדבר יעניק משמעות עצומה ויפיח חיים במוות שלהם.

במשפט אחד נאמר זאת כך: יום העצמאות נותן חיים ליום הזיכרון, ויום הזיכרון מרים את יום העצמאות לגובה אחר לגמרי.

ממילא גם השם 'יום הזיכרון' מקבל משמעות נוספת. מעבר לכך שהוא דואג שלא נשכח את הנופלים, הוא בא להזכיר לכולנו את כל אותן אמיתות יסוד יקרות ערך שעלולות להישכח בשטף השיגרה של מרוץ החיים. הוא בא להאיר לנו שאומנם כל פרט הוא חשוב ויקר, אך יש משהו גדול ונשגב הרבה יותר. עם ישראל. מדינת ישראל. נצח ישראל.

יום שכזה הוא לא יום של חולשה אלא יום של עוצמה.

לא יום של חוסר אונים וחידלון אלא יום של גאווה לאומית ואמונה גדולה.

 

פורסם ב'עולם קטן'

כתוב תגובה
  1. ללא נושא
    אלמוני/ת (5/8/2016)
    אהבתי מאד יישר כח
  2. אחרי שקראתי...
    Talia b (5/10/2016)
    עברתי מעצבון לתחושת גאווה לאומית... איזה מדהים המאמר שולחת בכל הקבוצות!
  3. מדהים! מחזק!
    יונה (4/17/2018)
    ב"ה שזכינו לעם כזה נפלא!