1. בית
  2. דייטים

רווקים מספרים על עצמם

(הרב יוני לביא)

"לעזאזל, אנשים, יש לכם בכלל מושג מה עובר אלי? מתי חוויתם אתם לאחרונה את הקושי בלהיפתח מחדש בפעם המאה ולהתחיל לספר על עצמך מהתחלה שוב לעוד אדם זר שסיכוי סביר שלא תראה עוד לעולם בתום הערב הזה? מתי התאמצתם אתם להמשיך לשמור נגיעה כשאתה כל-כך צמא לחיבור ולחום, ונשרף מבפנים ברצון למצוא כבר מישהי שתוכל לקבל את כל הטוב והאהבה שאתה רוצה להרעיף עליה, אבל היא...פשוט איננה?"

"מאז שהייתי ילדה קטנה חלמתי על משפחה גדולה. גדלתי כבת יחידה לזוג הורים שפינקו אותי בלי סוף, אבל תמיד קינאתי בחברות שלי שזכו לבית רועש עם הרבה אחים ואחיות. אתמול חגגתי יום הולדת שלושים וחמש. יעלי, השותפה שלי לדירה, אירגנה לי מסיבת הפתעה. היא הזמינה חברות והן דאגו לעוגת קצפת נורא יפה ולמתנות חמודות. באמת שהן השקיעו והשתדלו לשמח אותי אבל אני החזקתי בכוח את החיוך על הפנים כשגוש מעיק יושב לי בגרון ומשהו חד דוקר לי בלב. הסתכלתי ימינה ושמאלה על הבלונים וההפתעות כשאני מרגישה שהעיקר פשוט חסר. יש מישהו נורא חשוב שאמור היה להיות פה הערב ולחגוג איתי את הרגע המיוחד הזה, אבל הוא לא...

כן, אני יודעת שהזיווג הוא משמים ואני מחזקת את עצמי כל הזמן באמונה שעוד אמצא חתן, אבל בוא נאמר שאת החלום למשפחה גדולה כנראה שכבר לא אזכה להגשים בגלגול הזה.

אחד הביטויים השנואים עלי הוא 'לחוצת חתונה'. תמיד ראיתי את זה כסוג של עלבון. אבל עם הזמן גיליתי שפשוט אין לי ברירה אלא להיות כזו. גם בלילה מאוחר, כשהכול שקט והלילה פורש את גלימתו הכהה על העולם הישן, אני שומעת את קול התקתוק. קצוב, עקשני, אכזרי. השעון הביולוגי שלי שלא עוצר לרגע מלהתקדם... ואני רצה אחריו כבר שנים במרדף בלתי אפשרי. נופלת ושוב קמה, נחבלת, אוספת את עצמי בכוח ושוב ממשיכה לרוץ. ואני צועקת לו שיחכה, מתחננת שיעצור רגע וימתין לי, אבל הוא מסתכל עלי במבט קר ומתנשא וממשיך לצעוד קדימה בעקביות. מה לא עשיתי כדי להשיג אותו, אה?! התפשרתי? בהחלט. ויתרתי? על הרבה. נפתחתי? עד קצה היכולת. רציתי פעם בחור תורני, אחד כזה שמחובר חזק ללמעלה? אל תשאל, הסכמתי להיפגש גם עם כאלו שהכיפה עבורם היא קישוט סמלי. רציתי מישהו משכיל, חם ורגיש? אל תשאל עם איזה יצורים ביליתי ערבים הזויים בבתי קפה, בתקווה שבכל זאת אולי אופתע לטובה וזה יסתדר. אם לפחות הייתי יודעת מתי הסוף. אם רק היה לי מושג מתי הסיוט שלי ייגמר ואתעורר מחלום הבלהות שהשתלט על החיים שלי, אולי זה היה קצת מקל עלי... אבל לא, אין לי מושג מתי זה יקרה, אם בכלל. ובינתיים אני שורדת איכשהו, מנסה להחזיק את הראש מעל המים ולא לשקוע. נמרצת, עסוקה ומחייכת כלפי חוץ, אבל כואבת, עצובה ומדממת מבפנים...."

___________________________________________________________________

"באמת שהתלבטתי אם לקחת את העניבה הזו לחתונה של אחותי. קיבלתי אותה מתנה מאהרון, חברי לעבודה, יום אחרי האירוסין שלו. "אני כבר לא אזדקק לה כנראה", הוא קרץ לי, "אולי לך היא תעזור...". על רקע הקטיפה התכולה היו רקומות המילים המוזהבות - 'כן, אני יודע. בקרוב אצלי...' - דחיה אוטומטית למבול האיחולים שעומד להציף אותי בערב בו גליה מתחתנת. אני זוכר את הרגע הזה כשהיא ניגשה אלי לספר שהיא ואליק החליטו להתחתן. הילדונת בת ה-20 התחילה לגמגם ודיברה במנגינת אבל, כשמודיעים שמישהו נפטר. היא סיימה את המשפט במהירות והשפילה עיניים, מגניבה אלי מבט בחשש מהול ברחמנות מה עומדת להיות התגובה שלי. זה הרגיש כאילו היא מבקשת רשות מאחיה הבכור על המעשה ה'חצוף' – 'איך היא מעזה ככה לעקוף אותי בסיבוב?'. זינקתי מהמיטה ונתתי לה חיבוק ארוך שהיא לא תראה את הפנים שלי. בקול הכי שמח שהצלחתי לייצר אמרתי לה "איזה יופי, גליוש! ממש חיכיתי לבשורה הזו. אין לך מושג כמה אני שמח בשבילך...". אחותי צחקה בהקלה, "וואי, תודה מיקי, אני מה זה מעריכה אותך". יש לה רק מזל שהיא לא המשיכה באיזה איחול שבקרוב היא גם תשמח לרקוד בחתונה שלי, כי אז יש סיכוי סביר שבאמת הייתי מתפרק לרסיסים ומתפרץ עליה. היא הרי היתה בערך בת-מצווה כשאני כבר צללתי לתוך עולם הדייטים. כמה תחנות עברתי מאז? קשה לי לספור. פגישות ופרידות, ציפיות ואכזבות, לב רעב מלא ציפיה וגעגועים לחום ואהבה מנפש קרובה, ושוב טלפון קצר ולקוני שחותך לגזרים את התקווה שאולי הפעם זו תהיה האחת...

איך זה לא קרה עד היום? אין לי תשובה לשאלה הזו. 'בסך הכול אחלה בחור', כך אומרים האנשים. חכם, חברותי, עובד במקצוע נחשב, משפחה טובה. אוקיי טיפה מלא, אבל באמת, לא משהו שאמור לתקוע את הסיפור. והנה אני נמצא באותה נקודה בה הייתי לפני שמונה שנים, בלי שום ודאות שלא אהיה תקוע בה גם בעוד שמונה. והסביבה? אולי זה החלק הכואב ביותר. במקום בהצעות היא מתקיפה אותי בעצות. במקום להתעניין בי כבן אדם, מתייגים אותי בתור 'רווק'. במקום לנסות להבין טיפה את המערבולת המטורפת שעוברת על מי שקרוע כבר שנים בחיפוש אחר החצי השני שלו, נותנים לך בראש עם איחולי סרק של 'בקרוב אצלך' ושאלות רטוריות מטופשות כמו 'נו, מיקי, אז מה ה-ע-נ-י-נ-ים?! מתי כבר נזכה לרקוד בחתונה שלך?!'.

לעזאזל, אנשים, יש לכם בכלל מושג מה עובר אלי?

מתי חוויתם אתם לאחרונה את הקושי בלהיפתח מחדש בפעם המאה ולהתחיל לספר על עצמך מהתחלה שוב לעוד אדם זר שסיכוי סביר שלא תראה עוד לעולם בתום הערב הזה?

מתי התאמצתם אתם להמשיך לשמור נגיעה כשאתה כל-כך צמא לחיבור ולחום, ונשרף מבפנים ברצון למצוא כבר מישהי שתוכל לקבל את כל הטוב והאהבה שאתה רוצה להרעיף עליה, אבל היא...פשוט איננה?"

 

 

כתוב תגובה
  1. הקטעים יפים
    חני וידר (6/14/2017)
    הקטעים שכתבו הרווקים מאד נוגעים ללב. חני וידר