1. בית
  2. אישים ודמויות

הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל

הרב אהרון ליכטנשטיין היה אחד מגדולי הדור ומי שגידל וחינך אלפי תלמידים. כמה הארות קטנות על דמותו הגדולה ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו

סרטון שנעשה לכבודו עם הגיעו לגבורות:




טקס קבלת פרס ישראל:




הספד מרגש וזכרונות מפי תלמידו הרב חיים נבון:


 

___________________________________________________________________________

הרב אברהם ליפשיץ יו"ר החמ"ד בכמה הארות על דמותו של הרב (ארוך אבל שווה קריאה!):

 

בשבוע שעבר הלך לעולמו מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל. במובנים רבים הוא היה מורה דרך של הציונות הדתית כולה, ולכן ראוי להאיר את דמותו הייחודית.

חשוב לכולנו להכיר מעט, מהו  גדול תורה אמתי. לדעת שהיה בינינו איש ענק, שגילם בחייו את משנת החמ"ד בשיאה.

גאון ושקדן בלימוד תורה , פתוח ללימודים כלליים סיים ד"ר לספרות אנגלית בגיל צעיר, מלכתחילה לגמרי. הוא לא ראה בזה ביטול תורה ויכול היה לצטט משוררים וסופרים מהתרבות הכללית במהלך שיעור בישיבה.

איש צדקה וחסד, ענו וצנוע וחסיד כמו גדולי המוסר המפורסמים,

כתב על ישיבות ההסדר מלכתחילה. שילוב של שרות צבאי ועשייה למען עם ישראל הנובעים מלימוד תורה.. את מאמרו  "זאת תורת ההסדר" הוא מסיים  במילים:" בעמדו בדמעות על פיסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של "כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו"  משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן לעמוד בראש ישיבת הסדר"?...

חי בכל רמ"ח אבריו את גודל התקופה שלה אנו זוכים. בירך והודה על הקמת מדינת ישראל וחינך את כולנו לחיות חיים של שליחות.

חברים ומנהיגי חינוך שאלו אותי :"מה היה כ"כ מיוחד ברב ליכטנשטיין"? "מה היה בו שאנשים יראו ממנו"? "מה היה באישיותו שהיה מוערץ  כ"כ ע"י תלמידיו"? " מה הייתה הנקודה המרכזית שעליה נעו חייו שניתן לקחת לעצמנו"? מה מביא אדם מבוגר מארץ רחוקה להגיע לניחום אבלים בארץ, כשהוא למד אצל הרב שנה אחת לפני למעלה מארבעים שנה? מה גורם לבוגר הישיבה, לשמוע על פטירתו של הרב ולבכות שעה ארוכה כמו ילד קטן?

קטונתי מלדבר ולכתוב על מו"ר הרב ליכטנשטיין. יש תלמידים שקרעו קריעה ליד מיטתו "אביו ואמו מביאו לעולם הזה ורבו לעולם הבא", יש מי שחש יוהרה "לקרע קריעה" אתה רחוק מלהיות תלמידו המובהק, לכולנו, כך נדמה, מי שלמד בישיבה בהר עציון, הוא היה מורה דרך לחיים. גם אם סיימת ללמוד לפני ארבעים שנה בישיבה, הנוכחות שלו בחיינו היא משמעותית ביותר. נשאלתי אתמול, אם היו לי עם הרב דיונים חינוכיים, סיפרתי שלצד ההתייעצויות והסיוע שנתן לנו הרב,- בחגיגות עשרים וחמש שנה לישיבה, עלה נציג הבוגרים וביקש סליחה מראשי הישיבה. " אני מבקש סליחה מכם, אתם בטח מרגישים לא בנח, מרגישים שמזיזים אתכם ואתם בתנועה כל הזמן... אני מטלטל אתכם עמי בתרמיל הגב לכל מקום. אני מתייעץ אתכם, שואל את דעתכם, אומר לעצמי- מה היה הרב ליכטנשטיין אומר בסיטואציה כזו, איך הייתי מתנהג אם הוא היה כאן לידי, ומה היה עושה הרב עמיטל במקומי?" כל חיינו ותפיסות עולמנו מושתתים על תורתם של רבותינו וניסיון ללמוד מגודל אישיותם. הרב ליכטנשטיין השפיע על תפיסות עולמם של רבים מאתנו בחיי היומיום. פעמים במודע ופעמים שרוחו ריחפה מעלינו.

בעוד אנו צועדים אחרי מיטתו של רבנו, נדברנו חברים מהשיעור בו למדנו בישיבה, שמי שלא הכיר את הרב, לא יכול להבין מי היה הרב. לא הכל ניתן להגדיר ולתמלל, פעמים שההגדרות מצמצמות, המילים הן מסגרת בלבד, וכל ניסיון להעביר את גודל אישיותו של מי שהיה בעינינו "איש האלוהים", הוא לא אפשרי.

ויחד עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. ננסה, מעט, ובראשי פרקים בלבד, לצייר מחלקים ממילים ומשפטים, דמות שלמה של מי שהיה בעינינו-  יחיד בדורו.

"על שלושה דברים העולם עומד, על התורה  ועל העבודה ועל גמילות חסדים"

"על התורה"-  על גאוניותו של הרב, אין לנו מה להוסיף, והדברים ידועים. יספיקו הסיפורים שסיפרו על הרב, כשהוא נשאל על מקור , היכן הוא מופיע, עצם את עיניו לרגע וענה בבטחה:" לא בבבלי"... כל התורה כולה הייתה מונחת לפניו, השיעורים  שלימד מעבר למסכתות ה"ישיבתיות" הנלמדות היו בכל ששת הסדרים. כתלמיד, אני זוכר כיצד היינו מתבוננים ברב שלא הפסיק מלימודו בבית המדרש רגע אחד.

אהבת התורה- סיפר לי הרב דני טרופר בהלוויה:" זכיתי להיות הגבאי בבית הכנסת שהתפלל הרב ליכטנשטיין והרב אליעזרוב. פעם אחת במוצאי תשעה באב, היה צורך להשלים מנין לרב אליעזרוב. ספר הרב ליכטנשטיין שיש עשרה אנשים ומיהר לצאת. שאלתי את בנו בחיוך, אם הוא ממהר לקוקה קולה אחרי הצום... הוא ענה לי שהוא רעב ללמוד תורה.. הוא ממהר ללמוד תורה שלא זכה בתשעה באב. האוכל מגיע אחרי שעות של לימוד..." הרב העיד על עצמו (  "מבקשי פניך"): התורה דבר ה' היא, לפיכך המגע שלי בתורה הוא מגע עקיף עם הקב"ה. העיסוק שלי בתורה מתחיל כחיזור, כקליטה, כמגע ברמה היפה ביותר. מכאן נובעת אותה רוממות רוח בלימוד התורה. תחושה ייחודית זו מפרה, מזינה ומעצבת את עיסוקי בתורה. היא מטבעת את חותמה על כל עולמי". תיאור מרגש, אהבה כפשוטה..

מחויבות הלכתית- סיפרה לי אסתי בתו לפני שנים, בהיותה בת עשרים וארבע: " לא שכחתי אף פעם להתפלל שלש תפילות ביום מאז היותי בת מצווה" ובתו טוני סיפרה כשיצאה למסע סוכות בתנועת הנוער בהיותה בת עשר, אבא אמר לה לא לאכל מזונות מחוץ לסוכה. או "כשאבא הגיע לבקר אותי אחרי לידה בבית חולים ושאלתי על זמן השקיעה, ואמרתי שעוד לא התפללתי מנחה, הוא שאל :" לא התפללת מנחה?" הייתכן?.. רק מי שראה בביתו מחויבות הלכתית מוחלטת ממשיך כך בדרך אבותיו. יש סיפור מפורסם שבתו מבקשת לעשות "חורים באוזניים" כדי לשים עגילים, ואביה הרב לא מסכים הלכתית. אחרי מו"מ... הם מחליטים ללכת לרב שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל שהוא יכריע... איזה מראה?! איזה חינוך ?! מה לומד ילד ממפגש כזה. איך הוא מתחנך שההלכה היא זו שמוליכה את חיינו. וכך הוא אמר לרב סבתו בספר "מבקשי פניך:" ההלכה היא הגורם הדומיננטי בתורה שבעל פה. ההלכה היא ששבתה לבבות, היא שעוררה מחויבות והיא היא שהפרתה את הדמיון. ההלכה היא היצירה המגשימה את השליחות שנמסרה בתורת משה רבנו, יותר מכל דבר אחר...מה שמשה רבנו מסר לנו לדורות, מה שנכנס לעם ישראל, לא לראש בלבד, אלא לעצמות, לדם ולציפורניים, זו ההלכה". כתלמידים אי אפשר היה שלא להתרגש מהשיעור שהעביר הרב בערב יום כיפור על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים במשך שעות, עד שאחרון התלמידים היה ער.. זו חוויה של תורה ושל חיבור מוחלט לתורה.

"על העבודה"- הסבר מקובל שזו עבודת הקורבנות, ומאז חורבן הבית העבודה היא עבודת התפילה. אנחנו לא מי שיכולים לחלק ציונים על תפילה שהיא עבודה שבלב. ובכל אופן, אי אפשר היה שלא להתרשם מלראות את הרב בתפילתו, כיצד כל כולו מנותק מהמציאות העכשווית וכולו בקשר ובתחינה להקב"ה. טוני בתו הזכירה בהספדה "בראש השנה שחל היה בשבת, ואבא לא היה צריך להקריא לפני בעל התוקע, אבא סיים שמונה עשרה אחרי חזרת הש"ץ" . אני זוכר את הרב זועק בתפילת יום כיפור כשמגיעים לפיוט "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות. הוא ראה את רבי עקיבא את רבי ישמעאל כהן גדול ואת רבי חוצפית המתורגמן מול עיניו ממש. אם כך- איך אפשר שלא לזעוק?.

כשהגיעו אל הרב לשאול על הפלות בדרך כלל הוא היפנה את השואלים לרב וולדנברג. פעם אחת, התעקשו השואלים לבקש לדעת מה הרב חושב ומה נראה לרב לפסוק. אמר להם הרב "אני אוסר, ואני אתפלל עליכם..." איזו התרגשות...

אך "העבודה" יכולה להתפרש גם עבודת ה' במישורים כלליים. בהקדמה של הספר שבו ריכזו מאמרים מתורתו של הרב " באור פניך יהלכון" נכתב:"  השאפתנות הרוחנית.. מלמדת על ההדר האנושי ועל היכולת של האדם לחקות את הא-לוהים, בו זמנית יש צורך להיכנע בפני רצון ה', הצורך לאדם לראות את עצמו כעבדו. יחסי הגומלין שבין המחויבות והשאיפה מהווים את אחד היסודות שעליהם בנויה השקפת החיים של הרב". היכולתליצור, לחדש, להביא בעוצמה את האות המיוחדת שלך בתורה, ובו זמנית להיות כעבד ה' ממש –" האדם כמצווה"ולרצות להיות שם! זו העבודה של האדם בעולמו. על האדם המצווה, כתב הרב רבות. ( למשל ):" ויצו ה' את א-להים על האדם"-  חיים של מצווה היהדות בנויה על עקרון היסוד של "בטל רצונך מפני רצונו", על הגדרת ישותנו כמצווים ועושים...' מחושי' המצוות עוטפים אותך מכל עבר ואוחזים בך בכל מקום...התחושה של 'לחיות חיים של מצווה', ממלאת את כל ישותו של האדם". היה מי שנתן דוגמא למילים "אני ה'" הנמצאות כארבעים פעם בפרשיות השבוע שלנו ( אחרי מות- קדושים) כנגן בפסנתר, המנגן שיר ביד ימין, וביד שמאל, לאורך כל הניגון, הוא משמיע אקורד המשמיע "אני ה'"...זו תודעת חיים של מי שחי את המצוה ואת המצווה.

"העבודה" גם מתפרשת כעבודת המידות. קטוננו מלכתוב על כך.. קשה לנו להבין מה זאת ענווה אמתית. ( כתב הרב דסלר ב"מכתב מאליהו", שכשאדם יש בו מידה כלשהי, היא מתפרטת במציאות בכל מקום וזמן) כל הסיפורים הרבים שמספרים על הרב הם פשוטים למי שמסוגל להפנים מהי ענווה כענוותנותו של משה רבנו. ( לא בכדי הקב"ה אומר עליו "עבדי משה" הוא שהתורה אמרה עליו "ענו מכל אדם", אותה נקודה! הרב ביק תלמידו של הרב, הספיד אותו ואמר נפלא ומדויק- שהמאחד את כל חייו של הרב, זה היותו עבד ה'. מי שחי כעבד ה', הענווה ושאר המידות, הן פשוטות לכאורה. הרב לא חי בלמצוא היתרים מחד וחומרות מאידך. הוא חי במחויבות!! להיות עבד ה'.)

הייתי נוכח בבית המדרש הישן, בתקופה שלא היו פלאפונים והקשר עם העולם היה באמצעות טלפון ציבורי. לא רחוק מהרב ישב תלמיד בשם אהרון ( אהרון קופרמן ז"ל), הטלפון הציבורי שהיה מחוץ לבית המדרש צלצל ונכנס בחור וקרא: "אהרון יש לך טלפון", הרב ליכטנשטיין בלי להתבלבל מרים את הראש מהספר ואומר : "סליחה אני לא יכול עכשיו..." פשוט שהוא עונה כשקוראים לו בשמו :" אהרון"... ( קשה להבין זאת!)

ועוד סיפור על אותו טלפון ציבורי. הסיפור לאחר מלחמת יום הכיפורים חזר לישיבת הגוש תלמיד ותיק שהיה גם קצין בצבא. מכיוון שטלפונים ניידים לא היו בנמצא- הוא נתן את מספר הטלפון של משפחה מאלון שבות אליה יתקשרו במקרה שיש צורך להזעיק אותו או למסור מידע חשוב. הגיע היום וטלפון שכזה אכן הגיע. כדי לחסוך זמן, התקשרה בעלת הבית לטלפון הציבורי בישיבה בתקווה שהבחור שיענה לטלפון ימצא במהרה את הקצין ויודיע את ההודעה. כשסוף כל סוף מישהו ענה לטלפון הוא התבקש ע"י האישה לחפש את הקצין כי יש לה הודעה חשובה מהצבא. כעבור מספר דקות הוא חזר ואמר כי הבחור לא נמצא כרגע בבית המדרש. תשמע בחור- היא אמרה לו זה ממש דחוף. תלך לפנימיות ותחפש כמו שצריך. אני מחכה על הקו. כעבור כרבע שעה הוא חזר. הוא לא בפנימיות ולא בבית המדרש. תקשיב טוב הייתה התשובה. אני שומעת שאתה "חוצניק" ולא מבין מה זה צבא תכתוב לו פתק ותדביק על השולחן שלו בבית המדרש שמחפשים אותו מהצבא. מעבר לקו היא שמעה- חכי רגע- אני מביא עט ונייר כדי לרשום בדיוק מה שצריך. אחרי שוידאה שההודעה נרשמה ככתבה וכלשונה היא אמרה- רק תגיד לי איך קוראים לך כדי שאדע למי לחזור אם ההודעה לא תגיע. אהרון הוא ענה. איזה אהרון? אהרון ליכטנשטיין הייתה התשובה... ( קשה אפילו לספר את זה...).

הסיפורים שכולנו גדלנו עליהם, כיצד הוא לוקח טרמפ נשים זקנות ערביות ומסייע להן לקחת את הסלים כשהן יורדות... בהלוויה סיפר לי חבר שגר בשכנות לרב, והוא עומד בסופר עם עגלה גדולה והרב הזדמן אחריו מחזיק שקיות בידיו. " הרב ייכנס לפני" אמר בהתרגשות וברצון שכך יהיה ( הוא היה מציע זאת לכל אדם) והרב עונה בפשטות "מה פתאום?" ולא היה מוכן בשום אופן להקדים את תורו. אין "חדר אוכל קצינים" הרב אוכל עם התלמידים, עומד בתור להורדת הצלחת .." והכל פשוט כ"כ... שאלתי את עצמי לא פעם, האם זו התגברות על המידות וחינוך להיות בעל ענווה ( דבר לא קטן...) או שם הרב נמצא... את התשובה נתן הרב ב"מבקשי פניך" " אני יהודי פשוט...אני אינני ייחודי, אני אדם פשוט. בדור הזה ובדורות קודמים היו מיליוני אשים כמוני...אני מקווה שהקב"ה יודע שאהרון ליכטנשטיין ברמה נחותה, ומקבל את תפילתו שהוא נושא מתוך תקווה שהתפילה תשתפר ותלך ושהדבקות בבורא תמלא אותו ותשפיע עליו. בוחן לבבות הוא היודע עד כמה תקווה זו מלווה אותי". על מצוות כיבוד אב ואם של הרב סיפרו סיפורים רבים. אני זוכר ביום כיפור בישיבה, כשאביו של הרב יושב לידו, כבד שמיעה, ומול אולם מלא של מאות תלמידים המנסים להתפלל בדבקות, שרים, ונמצאים בסדר מסוים של התפילה, הרב צועק לתוך אוזנו של אביו, לאט לאט בקול רם "ברוך".. "אתה".. שום דבר לא עומד מולו באותו זמן. רק אבא היושב לידו שהוא חייב בכבודו ומנסה לסייע לו להתפלל... וכך כשהוא מובילו בזמן ההפסקה הקצרה שהייתה בתפילת יום כיפור. בסופו של יום, זה היה יום הכיפורים שלנו...

תוכו כברו- נהגו לומר בישיבה שהרב ליכטנשטיין לא שותה בפורים, כי הוא לא צריך לשתות יין כדי שיצא סוד. כל הזמן תוכו כברו..הנביא מלאכי (ב,ו-ז) מתאר את תפקידו של הכהן ומכנה אותו מלאך "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". רבי יוחנן בגמרא בחגיגה (טו,ב) תובע מכל אדם ללמוד רק מרב הדומה למלאך ה' - "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". שתי משמעויות יש למלאך ה'. א. שליח! אדם שחי בתודעה שהוא שליח ה'. ב. מה שאנחנו קוראים "מלאך"... - אדם שתוכו כבָרו וכל מעשיו יונקים משליחותו ותפקידו כשליח ה' וממילא אינו דואג לעצמו ולכבודו. ישרות מוחלטת ללא שמץ של זיוף. ביקשו מהרב להצטרף לחותמים על השתלת איברים. והרב לא חתם. בכה ואמר. "אם אחתום, זה עלול לזרז הוצאת איברים מאדם לפני מותו, מאידך חתימה תאפשר להציל חיים. אני לא חותם", אמר הרב, "מבקש לתת אישור בע"פ שאני תומך למי שישאל". מותר להיות במקום לא פטור כשאתה לא שלם. פיו וליבו שווים, תוכו כברו...

ענווה- אי אפשר שלא להזכיר את העובדה הפשוטה , לכאורה.., שהרב מכהן במשך עשרות שנים עם הרב עמיטל כשני ראשי ישיבה של אותה ישיבה!! ( "דבר אחד לדור ולא שני דברים..."??) לשאלה איך "הם הסתדרו" נהגו לומר, שכל אחד חשב שחברו גדול ממנו והתבטל לפניו... הקושי לשמש באותו תפקיד עם מישהו אחר הוא כשאתה אומר "אני אמלוך" לא כשאתה בטוח שחברך הוא המוביל האמתי...

רגישות - סיפר לי חבר קרוב הגר באלון שבות: " אנחנו משפחה שכולה, מאז שאחי נהרג, כל ערב ראש השנה צלצל הרב ליכטנשטיין לאימא שלי לאחל לה שנה טובה ולומר לה שהוא חושב עליה ושותף עמה... אחי לא למד בישיבה והרב לא הכיר אותו... איזו רגישות..."

הכרת הטוב- סיפר ר' יצחק בן פזי:" ישבתי שבעה על אבי. נכנס הרב ליכטנשטיין, הוא שאל מי מהבנים למד בישיבת הכותל. הוא ראה מודעות אבל ונכנס לנחם, לפני חמש עשרה שנה!!! ר' יצחק למד עם אביו בהפסקת צהריים מידי פעם... " צריך להכיר טובה..."

"העבודה" אולי יכולה להתפרש כדרך חיים. הרב חינך אותנו לשליחות. הוא דיבר על כך ברבים משיחותיו . מחויבות לכלל ישראל. בבחירה מה ללמוד ובמה לעסוק, הוא הדריך אותנו לראות את המחויבות האישית לכלל ישראל כאבן יסוד בתורה. "נאה דורש ונאה מקיים"- כשהוא קיבל על עצמו להצטרף לרב עמיטל כראש ישיבת הר עציון, היו בישיבה כמה קרוואנים ומעט תלמידים. ההצעות שהיו לרב בארץ ובחו"ל היו הצעות "מפתות" אבל הרב, אידיאליסט גדול, מחליט שהוא עולה ארצה ( מממש חלומות שכתב עליהם מאז היותו ילד, להרביץ תורה בארץ ישראל) עמוד האש לפני המחנה!! כל חייו שליחות. "העבודה" - עבודת ה' בעצם היותנו חיים בתודעת שליחות ומחויבות כל חיינו. וכך אמר בסיומה של שיחה ביום הקדיש הכללי, על השואה: " תחושה של שליחות צריכה ללוות אותנו כלפי הקב"ה וכלפי אלו שמסרו נפשם. עלינו, על הנשארים במערכת אחרי שהתדלדלו צבאותיו של הקב"ה, כביכול, להטות שכם ולשאת בחזון שהם הגשימו ולהגשימו. אותה אחריות שהייתה מוטלת על כתפיהם מוטלת עתה על ציבור קטן הרבה יותר, ולכן עלינו להתאמץ כפל כפליים... בדורנו עלינו לראות את עצמנו כחלק מכנסת ישראל הממשיך דרך הראשונים, המרים את המקל שנשמט מידי אלה שנפלו בדרך... יש לראות במדינת ישראל פתח לשליחות... אתגר וייעוד, ועלינו לעשות להגשמתו של ייעוד זה".

 

"ועל גמילות חסדים"-  ילדיו של הרב סיפרו על הצדקה הרבה שנתן, על עניי ירושלים שידעו להגיע לקבל צדקה בעין יפה.. ( היה עני ששאל איזה קרן מנהל הרב, שהרי לא עלה על דעתו שהצדקה היא כספו הפרטי..) על כך שהוא שוחח פעם עם מי שבא לקבל צדקה ו"חינכו" כיצד לכלכל את צעדיו כלכלית. אך מעבר לכך, הרב אמר לא פעם שכפי שכתוב בהלכה, יש לתת צדקה בשמחה! וכך נהג ( כך קורה שיש מי שיכול לשמוח משום שההלכה מחייבת ..) בגמרא עמדו על הבדל בין צדקה לגמילות חסדים: (סוכה, מט, ב): "תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים." בנו של הרב סיפר כיצד פעם בבוקר, בזמן תפילה, הרב משוחח בטלפון שיחה ארוכה ולא הולך לתפילה כהרגלו. כשהוא הוריד את השפופרת הוא סיפר שזו הייתה אמא שאיבדה את בנה בפיגוע כמה שעות קודם עוד לפני קבורתו. והיא צלצלה לרב לשמע דברי תנחומים וחיזוק... אך אנחנו כתלמידים נפגשנו בזה בסתם יום של חול. בכל מפגש, כשאתה בוגר אחרי שלושים שנה, היית נשאל בפרטים:" מה נשמע? מה מתחדש בטבריה? משפחה?..." כשהיה צורך לחיזוק בזמנים יותר מורכבים, הרב פנה מיוזמתו לשוחח לחזק ולתמוך " עמו אנכי בצרה" כפשוטו. החיזוק הפשוט הזה מהרב היה עוצמתי בצורה יוצאת דופן ( וזכיתי למספר מקרים שכאלה, ללא צורך בפירוט).כשמצב עם ישראל היה בזמנים שונים בצרה או סכנה, זה היה ניכר לגמרי על הרב, יש מי שנושא את הדור כולו על כתפיו. ואולי נכון לציין במסגרת זו, את יחסו של הרב לגוי:"על בן נח חלים כל אותם נתונים ותכונות שחכמי המוסר כתבו עליהם כאשר כתבו על אדם...כל מה שנאמר בפרק ח' בתהילים: " מה אנוש כי תזכרנו"- נאמר גם על גוי ולא רק על אדם מישראל. צריכה להיות הכרה באישיות הזאת כישות מטפיזית, מוסרית, אנושית. מודעות הומניסטית...שרואה את גדלות האדם במובן העל טבעי, הקוסמי, המוסרי, היא נקודת מוצא ותשתית לכל שאלה של זיקה, לא רק לעצמנו אלא גם לבני נח." הדברים חשובים ביותר, ומדברים בעד עצמם.

 

מנהיגי חינוך יקרים.

האדם לא בנוי מחלקים הוא לא מוגדר בקופסאות ובמגירות... ניסינו להביא את דמותו של הרב ע"פ המשנה באבות "על שלושה דברים העולם עומד"  הן כדי לומר שהעולם עמד על הרב ליכטנשטיין!! והן כדי שתהיה לנו אחיזה ויכולת להביא דברים ב"ציר מארגן" כלשהו. אך די ברור שהאדם מורכב מעולמות רבים ובהשפעה בין העולמות. כך ראה הרב את גדלותו של הרב סולוביצ'יק, בהיותו מורכב :" הרב סולוביצ'יק היה אישיות נדירה מאד, מורכבת מאד, מגוונת מאד, עם קווים ברורים בדברים מסוימים ועם פתיחות רבה בתחומים אחרים...האישיות שלו הייתה מורכבת שבאה מעושר. יש ספרים שהוא כתב עם התייחסות מפורטת למדעי הטבע, ביולוגיה, פיזיקה.."" וכך היה גם הרב ליכטנשטיין. הוא אמר למשל, על הלימוד שלו ממשוררים כמו מילטון:" יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה". ( בספר "מבקשי פניך " המורכבות הזו מתוארת נפלא. מצ"ב קישור לדברי הפתיחה של הרב סבתו מומלץ מאד מאד לעיין, זה נפלא)

הראי"ה זצ"ל בהקדמה לשיר השירים כתב על רבי עקיבא:" ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית והאהבה הלאומית הנאורה והאהבה האלוהית הקדושה מלאה הוד, ערוכות במערכה "כמגדל דוד בנוי לתלפיות". הראי"ה מציין לא רק את שלוש האהבות של רבי עקיבא ( אהבה פרטית, אהבה לאומית ואהבת ה') אלא הדגש הוא, ההרמוניה בין אהבות אלה. "כמגדל דוד בנוי לתלפיות". השלמות באישיות, כשכל נקודה משפיעה ומחזקת את זולתה. הבניין השלם, זה שחלק באישיות ובתפיסת העולם אינו בא על חשבון ממד אחר באישיות. שם מצוי אולי הסוד הגדול. כשהספידו הילדים כולם את אביהם, הם נגעו  בדרך כלל ב"אבא" שברב. וכולם, כל אחד ואחת בזווית אחרת הדגיש בסופו של דבר את האישיות השלמה, כשבכל מרכיב היה משהו טוטאלי ושלם... "חסד ואמת נפגשו" ( שיא החסד ושיא האמת...) "נר חנוכה או נר שבת" מה עדיף? ( ע"פ הגמרא, היחס בין נר חנוכה- החוץ, הציבור, לימוד התורה בישיבה, במרכז חייו, או "נר שבת- המשפחה, הבית..). היכולת להיות במידת החסד ובמידת הגבורה בו זמנית. מידת החסד - התפשטות החוצה, הנפש מתרחבת ויוצאת לאינסוף, ובמידת הגבורה - ההתגברות והצמצום. "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" אסתי שיתפה את כולנו כיצד היה נראה הרב בליל הסדר כשהוא עטוף בקיטל ואומר בהתרגשות וברוממות את ההלל ונשמת כל חי, לצד זמן לחיי משפחה פשוטים...

 

מנהיגי חינוך יקרים מאד.

נשתדל כולנו לגעת בשולי גלימתו,  לחזק את הידיעה והמחשבה, שתורת ומשנת החמ"ד היא דרך סלולה , מורכבת, שיש צורך ללמוד אותה לעומק, לעמול להפנימה ולהתפלל לקיימה.

העובדה שהיה אדם- איש האלוקים ביננו, איש התורה והחסד, עמוד התורה , עמוד התפילה, עמוד השליחות לעם ולארץ, עמוד שיש בו מורכבות הרמונית שלימה, מחזקת את צדקת הדרך ומחייבת את כולנו להתפלל ולהשתדל לעשות - להיות שם...

 

 

 

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות