1. בית
  2. יום השואה

שאלת השואה

(הרב יוני לביא)

השאלה הגדולה שנוהגים לדבר עליה בהקשר לשואה היא ´איפה היא אלוקים בשואה?!´, אך ייתכן שיש שאלה אחרת, מקדמית, שחובה עלינו לשאול...

השואה האיומה היתה אירוע מטלטל וחריג גם בתוך ההיסטוריה רְווּית הדם של העם היהודי, ובחייה של מדינת ישראל הצעירה היא נחשבת לאתוס מכונן. כאנשים דתיים ומאמינים ההתמודדות איתה קשה במיוחד. הרוע המזעזע והבלתי נתפס שהתגלה בעולמו של הקב"ה, כמו גם השאלה המהדהדת כיצד מי שהוא טוב ורחום איפשר לדבר נורא כזה להתרחש, מטילות צל כבד על כל יהודי המשתדל לחיות באמונתו. ולמרות כל זה, ומבלי להתחמק מהתמודדות ישירה עם השאלה, אני רוצה להעז ולטעון ששאלת האלוקים בשואה היא השאלה המשנית. היא מסיטה את העיסוק מן השאלה החשובה והרוולנטית יותר והיא 'שאלת האדם' - איפה היה 'האדם' בשואה?! כיצד ייתכן שבלב ליבה של היבשת התרבותית ביותר בעולם התרחש הפשע הנורא בתולדות האנושות? היכן היו כל מדינות אירופה ה'נאורות' בעת שאזרחיהן היהודים נלקחו להשמדה בעוד אחרות סוגרות את שעריהן בפני הניצולים ושולחות אותם בחזרה ליפול ברשתו של השטן? היכן היו מדינות ארה"ב ובריטניה ששיגרו אלפי גיחות הפצצה לעבר מטרות גרמניות אך נמנעו מלהפציץ אפילו פעם אחת את מסילות הברזל שהובילו רכבות עמוסות ביהודים למחנות המוות? מה פשר השתיקה הרועמת של 'דת האהבה והחסד' ונציגה בוותיקן, שלא נקפו אצבע כדי להציל רבבות נשים וילדים שנלקחו אל סופם המר בתאי הגזים? האם הנטייה האנושית לבחוש ולהתחפר בעומקי שאלת הצדק האלוקי בשואה אינה מחפה על החשש מהתמודדות עם השאלה הנוקבת יותר – איפה היה האדם בשואה?!

 

מהשמים או מן הארץ

התופעה של גלגול העיניים והטחת חיצי הביקורת אל-על מתרחשת לא פעם גם במישור הפרטי. עם יותר מידי צרות ואסונות בחיים אדם מתמודד בדרך של 'העבר אל', ומפנה את ההאשמה ליושב במרומים – 'למה, אלוקים?! למה עשית לי את זה?!', בעוד שייתכן שאחד מגדולי מחזיקי מניות האשמה הוא האדם עצמו. תאונות דרכים אינן גזירה משמים. גם פשע מאורגן, אלימות ופגיעה של אדם בזולתו אינן מונחתות מפי עליון. טרור ומלחמות אינם שונים מהם. כולם נובעים מרוע ליבם, יצריהם והתפרצות תאוותיהם של בני האדם. רוב הסבל, הייסורים והמוות שמשתוללים בעולם, אינם תוצאה של רעידות אדמה הרסניות, גלי צונאמי סוחפים או התנגשות מטאוריטים מהחלל בכדור הארץ. הם תוצאה של אכזריותו של האדם שמנצל, בוזז, אונס, משפיל והורג את זולתו. ההפנמה של התובנה הזו היא קשה ומפחידה, אך גם טמונה בה בשורה עצומה. הכוח להשחית ולהרוס כמו גם הכוח לתקן ולבנות נמצאים בידינו, בני האדם. מה נבחר לעשות עם הכוח שלנו?

 

העם הבלתי מובן

ובכל זאת לא נתחמק גם משאלת האלוקים בשואה. צעד חיוני ראשון הוא לחדד ולהבהיר מה בעצם השאלה, מה בדיוק הנקודה שמטרידה אותנו. הרי אם לא היה מדובר בשישה מיליון אלא בשלושה, השאלה עדיין היתה קיימת במלוא חריפותה. כך גם אם זה היה מיליון אחד של גברים, נשים ותינוקות שהומתו על לא עוול בכפם. ומה לגבי חצי מיליון? ומאה אלף? וחמש מאות? ומה לגבי תינוק אחד קטן השוכב במחלקה האונקולוגית כשהוא מחובר לצינוריות וכל גופו דקור וכואב? האם שם לא היתה מזדקרת השאלה הנוקבת? אם כן, בעצם מה שמטריד אותנו היא שאיננו מבינים כיצד הקב"ה מנהל את עולמו. מדוע הוא עושה דברים שנראים לנו לא הגיוניים ולא צודקים. אך האמת היא שלא רק את הדברים הרעים אנחנו לא מבינים. גם את הדברים הטובים. המחשה קטנה: שני האירועים הבאים התרחשו אי-אז בהיסטוריה. הראשון הוא השמדה אכזרית של מיליוני בניו של עם בעודו עומד נדהם וחסר אונים. השני הוא שאותו עם שהיה מפוזר בכל קצווי תבל מצליח לחזור למולדתו העתיקה ולכונן בה מדינה מדהימה וחזקה ולנצח מיליוני אויבים העדיפים עליו במספר ובנשק. לוּ היינו שואלים היסטוריון אובייקטיבי ונטול פניות: כמה זמן חלף בין שני האירועים? הוא ידבר על כמה מאות שנים לכל הפחות! ומה אם נאמר לו שמדובר בעם היהודי ועברו בסך הכול שלוש שנים מהשואה האיומה ועד הקמת המדינה?! זה פשוט בלתי נתפס, מנוגד לכל חוקי ההיסטוריה ומעיד על דבר אחד: אין לנו שום הבנה בדרך בה מתנהל העם הזה. ברע כמו גם בטוב. אלוקים מוביל אותו לצלוח את ההיסטוריה בדרך חתחתים שמעבר להבנה האנושית. אנחנו דומים לאדם המציץ חטופות דרך חור המנעול ומנסה לתפוס את הסיטואציה המורכבת המתרחשת בחדר. זה ילדותי. מגוחך. בלתי אפשרי. תפקידנו אינו לשאול למה יש רע בעולם אלא להילחם בו. לא לגרום יותר ממנו בעצמנו, ובוודאי שלא לחלל את זכרם של קדושי השואה על ידי חיפוש צידוקים לאלוקים בכך שנאשים את אותם טהורים  בחטא כזה או אחר שבגללו התגלגל עליהם האסון הזה.

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות