1. בית
  2. תפילה

חוויות של חילוני מתפילה של דתיים

(יפתח שילוני)

מה מרגיש חילוני כשהוא ´נאלץ´ להשלים מניין? מה הוא רואה שם? מה הוא לומד על התפילה ממה שמשדרים לו אחיו הדתיים? מונולוג מעורר מחשבה...

השבוע זימן לי הגורל ניחום אבלים. למעשה – ניחום אבלות. אביה של מורה קולגה שלי נפטר, והגעתי לבית האבלים כדי לשבת אתה ולשוחח. 

כמו בבתים רבים בישראל, גם בבית זה, מחזיקים האחים באידיאולוגיות שונות. בעוד חברתי ואחותה הן חילוניות, הרי שאחיהן חזר בתשובה וכיום הוא חסיד ברסלב העסוק בלימוד ובהוראה. 

למען הגילוי הנאות אספר שגם אני אדם חילוני, ובעברי פעילות נמרצת בתנועת "השומר הצעיר" בארץ ובעולם. 

בהכנסי לבית האבלים, ביקשו אותי הגברים להשלים עמם מניין מנחה, ועוד בטרם שוחחתי עם חברתי, מצאתי את עצמי עומד יחד אתם ומתפלל. אם בעבר לא הייתי מוצא את ידי ואת רגליי במעמד שכזה, הרי שהשנים עשו את שלהן, ויחסי אל הדת בכלל, ואל דתיים בפרט, הפך למורכב הרבה יותר, ובעיקר לבלתי-שיפוטי. לכן בימינו – כשקוראים לי להשלים מניין – אני בא. כך – עמדתי בין תשעה אנשים טובים, חובשי כיפה ושומרי מצוות, במעמד תפילה החשוב להם הרבה יותר מאשר לי עצמי. 

תשעת הגברים הטובים הללו היו שונים מאד אלה מאלה – ברסלבים צעירים ובוגרים יותר, שלושה שכנים מפד"לניקים מן הדור הישן, ועוד אחד שלא ידעתי לשייך. 

בסיימנו את התפילה ניגשתי לשוחח עם חברתי, אולם מספר דקות לאחר מכן, נקראתי שוב לתפילת ערבית. כך – מתוך השעה שרציתי להקדיש לחברתי – ביליתי כמעט מחצית ממנה בתפילה לא-מתוכננת. 

לא בכל יום נקרא החילוני להשלים מניין. וכשהוא עושה זאת – הוא מצפה לא רק לתת משהו משלו לקולקטיב הדתי, אלא גם מצפה לקבל דבר-מה. ומה חסר לחילוני בחייו? אלה הם רגעי הקדושה, כמובן. אנו החילונים – מרצון חופשי או מתוך הזנחה – כמעט ואיננו מקדשים בחיינו זמני התייחדות – להכרת תודה על הטוב שבעולם, לברכה ולתפלה. אנו מביטים על העולם הדתי, ולעתים מתקנאים בו על הרגעים האלה. לכן – כאשר אדם חילוני מוזמן להשלים מנין, הוא מצפה להיות חלק ממעמד משמעותי, מטקס, מקולקטיב המייחד לעצמו רגע, והופך אותו למיוחד. 

נחזור לביקורי ב"שבעה": בשתי התפילות, בעודי עומד, ונותן את הכבוד המאד-לא-מובן-מאליו שלי למעמד זה, סימס אחד החסידים הודעה חשובה בטלפון הנייד שלו, ואילו שלושת האחרים דיברו על שער הדולר המשתנה. 

אינני תמים. גם בביקורים נדירים שלי בבתי כנסת, ראיתי את הדברים, ולמעשה, הם מספר בקריצת-עין את סיפורה של היהדות, המערבבת ללא הרף בין הקדושה והחולין. ועדיין – בביקוריי בבתי-הכנסת הייתי אני האורח, ונשמרתי מאד בטרם אמרתי דבר ביקורת (וברוב המקרים – שמרתי את הדבר לעצמי). ואילו כאן – אני עומד שווה בין שווים – וכוחי יפה כמו יתר המתפללים לרומם את התפילה, ולסייע בעילוי נשמת המת. 

אני מכיר דתיים רבים, אשר עושים מאמצים – בין אם אישיים ובין אם במסגרת ארגונים מארגונים שונים, על מנת להציג בפני החילונים את הפנים היפות של העולם הדתי, ועל מנת לחבב עליהם אותו. 

בין אם אני מסכים לכך ובין אם לאו – ברגע בו חווים חילונים המצטרפים למניין דתי, כי הקדושה היא שולית בעיני המתפללים עצמם, וכי העניין כולו הוא טכני לחלוטין – יורדים כל מאמציהם של העושים במלאכת ההסברה לטמיון באותו הרגע ממש. ולכן – גם אם זהו אינו הרגלו של האדם הדתי הממוצע – כאשר מצטרף אליו אדם חילוני לתפילה – ראוי שיעטה עליו מעטה של קדושה. אפילו למראית העין. 

הכותב הינו מחנך. המאמר פורסם באתר 'כיפה'

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות