1. בית
  2. תורה ומצוות

להיות חופשי באמת

(הרב יוני לביא)

אחד המשפטים שדתיים שולפים מן השרוול ומרבים להשתמש בהם הוא - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – ´מי שדתי ושומר את מצוות ה´ הוא החופשי באמת!´. כסיסמא זה אולי נשמע מצויין, אבל הרבה פעמים מנקרת בלב התחושה שבדיוק ההפך הוא הנכוןאחד המשפטים שדתיים שולפים מן השרוול ומרבים להשתמש בהם הוא - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – ´מי שדתי ושומר את מצוות ה´ הוא החופשי באמת!´. כסיסמא זה אולי נשמע מצויין, אבל הרבה פעמים מנקרת בלב התחושה שבדיוק ההפך הוא הנכון

אחד המשפטים שדתיים שולפים מן השרוול ומרבים להשתמש בהם הוא - "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – 'מי שדתי ושומר את מצוות ה' הוא החופשי באמת!'. כסיסמא זה אולי נשמע מצויין, אבל הרבה פעמים מנקרת בלב התחושה שבדיוק ההפך הוא הנכון... שדווקא החילונים הם אלו שחופשיים באמת. הם הרי יכולים לעשות את מה שהם רוצים מתי שרק מתחשק להם -  לבלות, ליהנות, לעשות כל מיני דברים שלנו, הדתיים, אסור. לאדם שומר מצוות יש הרבה מגבלות ואיסורים שחוסמים אותו, וקול קטן בלב לוחש לו "תגיד לי, זה חופש זה?!"

_______________

כל בוקר אנחנו מברכים "שלא עשני עבד/שפחה". להיות חופשי זה הדבר הנפלא ביותר וראוי לשאוף אליו ככל שנוכל! אלא שישנה בעיה גדולה. אם לא נגדיר נכון ונבין באמת מה זה להיות חופשי, אנחנו עלולים להיות עבדים נרצעים ולדמיין שאנחנו בני חורין. הרבה אנשים הם עבדים מסכנים לכסף שלהם, לעבודה, למעמד החברתי, לְמַה שיגידו אחרים, ולעוד אלף ואחת דברים, והם ממשיכים לדמיין שהם חופשיים... 

ולכן חשוב להגדיר - חרות אמיתית פירושה - להיות נאמן לעצמך. לאמת הפנימית היותר עמוקה של הנפש שלך. זה גם הדבר היחיד שיכול להביא את האדם לאושר, לסיפוק אמיתי ולחיים ששווה לחיות אותם.

אבל איך ידע האדם מי הוא באמת? מה היא הנפש שלו ומה מתאים לה יותר מכל? הרי כל כך קל לטעות בזה, להתבלבל,להתמכר וללכת אחרי דברים לא נכונים.

בשביל זה קיבלנו תורה אלוקית שהגיעה אלינו ישירות ממי שברא אותנו, אוהב אותנו, ומכיר אותנו יותר טוב אפילו ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. והתורה הזו מלמדת אותנו מה הוא אדם, מה היא נשמה, מה ייעודינו בעולם, ואילו ערכים ואידיאלים שווה לחיות למענם. התרבות החילונית-מערבית קוסמת ונוצצת מבחוץ, אבל האם מה שקורה שם זה באמת 'חופש'? האם העובדה שאנשים מרגישים צורך כל כך גדול להתפרק ולבלות כל הזמן, לסחרר את עצמם באלפי ערוצי בידור וברעש חיצוני מטמטם, לא מצביעה על זה שהעיקר מבפנים חסר? האם העובדה שכדי 'לעשות חיים' חייבים 'לצאת', לברוח למקום אחר מאשר החיים עצמם, לא מלמדת על החלל והריקנות שיש בחיים הללו? "העולם שייך לצעירים" יגידו, אבל האם הדרך הזו תוכל לתת לחיים טעם ומשמעות לא רק בגיל 20 אלא גם בגיל 50 ו-60? "שווה לחיות למען משהו שראוי למות למענו" אמר פעם אדם חכם. האם בעולם המערבי מישהו מספיק מאמין ובטוח במשהו כדי ללכת אחריו עד הסוף?

כדי לזכות להגיע יום אחד, עוד הרבה שנים, לרגע בו תשקיף על חייך במבט לאחור ותאמר לעצמך בסיפוק: "וואו! אלו היו חיים ששווה לחיות אותם", אתה חייב שטעם החיים שלך – לא יהיה קוקה קולה... אתה זקוק למשהו אחר. לְמַה? כדי להבין את זה באמת וכל שכן לחיות את זה, צריך להאריך יותר. זו הייתה רק קריאת כיוון קטנה. בהצלחה וחג חרות שמח!

 

 

 

 

 

 

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות