1. בית
  2. סיפורים

אוסף סיפורים קצרים לשימוש חינוכי

(ליקט הרב יוני לביא)

גנב העוגיות

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם. בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח ובמעדנייה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח. חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה, מצאה פינה והתיישבה והכרטיס בכיסה. היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה, היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל, בחוצפתו העיז המנוול, לשלוח יד אל שקית העוגיות שביניהם הייתה מונחת, וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת. היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות. לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות. וכך היא נשנשה, בעודה מביטה בשעון שעל הקיר, וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר. על כל עוגיה שהוא לקח היא גם לקחה אחת לפה, חושבת לעצמה, בטח החצוף יבקש גם כוס קפה.  כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו. והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו, לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים, חצי הוא הציע לה בעוד השני, כבר היה לו בין השיניים. בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה. כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה, אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.  בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת, הלכה במהירות, קדימה מתבוננת. היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה, והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה. בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה. המומה ומופתעת היא הבינה, איך לא, העוגיות האחרות היו פשוט שלו, הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די, ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי. בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה, היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.

______________________________________________________________________

להיות מישהו אחר

"הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם... לַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם...וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם-כְּהֻנָּה?!"(במדבר, טז, ט-י)

סתת אחד לא היה מרוצה מחייו. כשעבר פעם מול ביתו של סוחר עשיר, וראה את ביתו המפואר ואת אורחיו החשובים, חשב הסתת: "כמה עוצמה יש לסוחר! הלוואי ויכולתי גם אני להיות סוחר". לפתע, כבמטה קסם, הפך הסתת להיות סוחר עשיר, בעל בית ענקי עם עושר וכבוד.

יום אחד ראה את השר עובר בכרכרתו הזהובה, מלווה במשרתים ובחיילים המכים בתופים לכבודו. קנא בו וחשב: "הלוואי ויכולתי להיות שר חשוב". והנה, הוא הפך להיות שר חשוב הנישא על ידי משרתיו. אך היה זה יום קיץ חם, השמש להטה, והתחיל להיות לו לא נוח להסתובב בבגדי המלכות ברחבי העיר.

הסתכל על השמש וחשב: "כמה עוצמה יש לשמש הזו, הלוואי ויכולתי להיות השמש".

בן רגע הפך השר לשמש והפיץ את אורו מן הרקיע. אך לפתע הגיח ענן שחור והסתיר אותו. בשנייה אחת אבד כוחה של השמש. ושוב הוא חשב לעצמו: "הלוואי ויכולתי להיות ענן זה".

הפך האיש לענן והחל מטייל בשמיים מעל להרים ושדות. אך לפתע הרגיש שהוא נדחף בחוזקה. כשהביט אחורה, ראה את הרוח נושפת בעורפו. "כמה עוצמה יש לרוח, הלוואי ויכולתי להיות רוח" התפלל האיש.

הפך האיש לרוח והחל עושה שמות בטבע – עקר עצים, העיף חולות נודדים. אך כשהגיע לאבן ענקית, ראה כי הוא אינו מצליח להזיז אותה. כמה שהוא לא התאמץ – האבן נשארה נטועה במקומה ולא זעה. "כמה עוצמה יש לאבן הזו" חשב. "הלוואי ויכולתי להיות אבן".

הפך האיש לאבן העצומה, והרגיש החזק ביותר בעולם.

אך לפתע, באורח פלא, הרגיש כאבים עזים בגופו, ולא האמין: "מי יכול להיות יותר עוצמתי ממני, האבן הגדולה?"

הוא הביט למטה וראה מתחתיו סתת אוחז בפטיש.

______________________________________________________________________

מה שכולם אומרים

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, התחתן זוג צעיר. החתונה נערכה בעיר הגדולה, ולאחר שבעת ימי המשתה פנו החתן הטרי וזוגתו, בדרך חזרה לכפר מגוריהם. הם לקחו איתם את מיטלטליהם המועטים וחמור אחד. כשיצאו לדרך התיישב החתן על החמור ואשתו צעדה מאחוריהם ברגל.

חלפה על פניהם קבוצה של אנשי, הולכי דרכים. אמרו האנשים: "אה, לא יפה! כלה, שבוע אחרי החתונה, וככה הוא מתייחס אליה, הוא על החמור והיא ברגל?! בושה".

אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!"

ירד מעל החמור, הזמין את אשתו לעלות עליו, וכך המשיכו בדרכם כשהיא רוכבת והוא צועד רגלית מאחוריהם.

חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אה, תראו מה זה. רק שבוע מהחתונה וכבר הוא נותן לאשתו להיות כמו מלכה והוא נסחב מאחורה?! אם זאת ההתחלה, אוי ואבוי מה יהיה לו בהמשך..."

"וואלה, צודקים!", אמר החתן הטרי לעצמו, "רדי" ציווה על אשתו, והמסע נמשך כשהחמור הולך בראש ושניהם צועדים ברגל אחריו.

חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אה, תראו איזה טיפשים. יש להם חמור, והם הולכים ברגל!" אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!" "יאללה, עולים" אמר לאשתו, שניהם טיפסו על החמור וכך המשיכו בדרכם.

חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אוי, איזה מסכן החמור, עוד רגע ונשבר לו הגב, הוא בקושי מצליח לסחוב שני אנשים, עוד שנייה מת".

אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!" ו הוא וכלתו ירדו מהחמור הרימו אותו על כתפיהם, והמשיכו לאיטם בדרך.

חלפה על פנים עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "הנה שלושה חמורים...".

המסקנה: מי שכל הזמן ינהל את החיים שלו לפי מה שאחרים אומרים, יוכל להיות מקסימום...

________________________________________________________________________________

סלחתי

    הם היו חברים טובים. פעם. מהרגע הראשון שהכירו היתה כימיה מיוחדת ביניהם. הם דברו עד השעות הקטנות של הלילה על המטרות שלהם בחיים, ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו.

הרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם, ומאז הם התרחקו מאוד. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים...יריבים.

היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר. הוא מעולם לא ידע שכל-כך קשה להתנצל. זה הכריח אותו להודות כמה לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: "חבר, אתה חסר". הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.

יום אחד החליט שדי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת. אישה לא מוכרת פתחה לו ושאלה לשמו. הוא אמר לה. "בעלי השאיר לך פתק", הגיבה. על הניר המקומט היו כתובות המילים הבאות: "חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי טיפש. וכשבאת בפעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון, התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי סלחתי".

"מתי בעלך חוזר?" הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות". "בעלי?" היא גיחכה במרירות "בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו".

______________________________________________________________________

הטבעת שנעלמה 

לפני שאמה של פנינה נפטרה, היא הוציאה ממגירתה טבעת יהלום כחולה שקיבלה מאמה לפני מותה, נתנה אותה לדולב, ארוסהּ של פנינה והשביעה אותו להתחתן עם בתו רק עם הטבעת הזו. בחתונה ענד דולב על אצבעה של בחירת ליבו את הטבעת הזו.

מלבד ריבים קטנים שיש לכל בני זוג – הוא רצה שהיא תמלא דלק במכונית, היא רצתה שהוא יסדר את המחסן – חיי הנישואים שלהם היו מאוד מאושרים.

יום אחד קרה הדבר הנורא ביותר שיכול היה לקרות לפנינה – היא איבדה את הטבעת. הם חפשו בכל מקום אפשרי – אך לשווא, הטבעת לא נמצאה. פנינה נכנסה לדיכאון עמוק ומאז לא עלה חיוך על שפתותיה. היא הפכה מאישה מאושרת מלאת שמחת-חיים לשבר כלי. היה זה בשבילה כמו לחוות שוב את מותה של אמה.

במוצאי שבת אחד ניגש אליה בעלה בצעדים כושלים, ובידו טבעת יהלום כחולה. "איפה מצאת אותה"? שאגה משמחה. "במחסן. צדקת, הייתי צריך לסדר אותו". פנינה נתמלאה כעס על בעלה כאשר התברר שימי הסבל יכולים היו להיחסך ממנה. היא ארזה תיק ועזבה את הבית.

«««

הימים חלפו ולפנינה לא נותר כמעט כסף, ובצעד נואש היא החליטה למשכן את טבעתה – שממילא מסמלת נישואים שמתו. היא נזכרה שסבתה אמרה לה שקנתה את הטבעת בחנות "תכשיטון" באשדוד. כשהגיעה לחנות שאלה את הצורף הישיש כמה שווה הטבעת שסבתה קנתה לפני ארבעים שנה. "את הטבעת הזו לא מכרתי לפני ארבעים שנה" אמר הצורף, הוא עלעל ביומן המכירות שלו וקרא: "את הטבעת הזו מכרתי לפני כשנה לאדם שהשקיע בה את כל חסכונותיו. את מכירה אדם בשם דולב זהבי?".

______________________________________________________________________

אש החורבן שהצילה

 "ועבדום וענו אותם... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית, ט"ו, י"ד)

מיכאל כבר לא זכר מתי טבעה ספינתו והוא ניצל בקושי והגיע אל האי הבודד. כל ההשקעות שהשקיע בעסקיו הקטנים בחברת "דג ליום דג" ירדו לטמיון ברגע אחד. הוא כבר התרגל לחיות באי הבודד, והדבר היחיד שהסב לו נחמה היה בקתת העץ שבנה ביגיע כפיים. הוא השקיע בבקתה הזו את כל זמנו, והיא הייתה לו בית ללילות הבודדים, ומחסה ומסתור מפני פגעי הטבע והזמן.

לילה אחד היה קפוא מכל הלילות ובכל זאת הוא נאלץ לצאת אל הים ולדוג דגים כדי שלא לרעוב. הוא שב אל החוף כשבגדיו הרטובים נדבקים לגופו הרועד. מיכאל אסף מעט קרשים והדליק מדורה באמצעות חיכוך שתי אבנים. הוא החל להתחמם לאורה, אך ברגע אחד המדורה הבעירה קרשים שהיו בסמוך, ולפני שמיכאל הספיק למצמץ בקתתו האהובה עלתה באש.

הוא לא האמין למראה עיניו. אחרי כל האסונות שפקדו אותו, גם הדבר היחיד שהיה ברשותו עלה באש?! הוא הביט בטרוניה כלפי השמיים וזעק: "למה זה מגיע לי"? הוא העביר את הלילה כשהוא ממרר בבכי, עד שבחצות הליל הופיעה באופק - ספינה! ולא סתם ספינה – אלא ספינה ענקית, שעל גבה חתומות המילים: "דג ליום דג". היא התקרבה ועגנה סמוך לחוף. כששאל את אחד המלחים, הוא גילה לתדהמתו שההשקעה שביצע כשהיה בעירו הניבה פירות והוא עומד עתה בראש עסק ענקי.

"איך מצאתם אותי"? שאל מיכאל בהתרגשות כשדמעות גיל שוטפות את לחייו.

"מה זאת אומרת"? שאל רב החובל בתמיהה, "בזכות האש הגדולה שהדלקת כדי להזעיק אותנו".

______________________________________________________________________

ים החיים וים המוות 

שני אגמים יש בארץ ישראל: האחד, מימיו מתוקים ודגים חיים בו. כתמי ירק מפארים את גדותיו. עצים פורשים את ענפיהם עליו ושולחים את שורשיהם הצמאים לתוך מימיו המבריאים. לאורך חופיו משחקים הילדים, כפי ששיחקו ילדים בימי התנ"ך. נהר הירדן מביא אל הים הזה מים נוצצים שירדו מעל הגבעות. האנשים הקימו את בתיהם סמוך לגדותיו והציפורים בנו כאן את קניהם, וכל בעלי החיים שמחים על שזכו לשבת במקום הזה.

נהר הירדן ממשיך לזרום דרומה ומשתפך לתוך ים אחר. כאן אין זכר לדגים, עלה אינו רועד, ציפורים אינן שרות, ילדים אינם צוחקים. הנוסעים פונים מכאן ובוחרים בדרך אחרת. אוויר כבד תלוי על פני המים, אדם חיה ועוף אינם שותים מימי האגם.

מהו הגורם להבדל עצום זה בין שני האגמים שאינם רחוקים זה מזה?

לא בנהר ירדן האשם, הוא מגיר את מימיו לתוך שני האגמים. לא בסביבה שבה הם נמצאים האשם, ולא באדמה שמסביב.

הרי מקור ההבדל: ים כינרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומרם לעצמו: תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו הוא מזרים טיפה אחרת מתוכו.

האגם השני ערום יותר, הוא אוגר את המים הבאים לתוכו בתאווה של קמצן. הוא לא יוציא את המים מתוכו. כל טיפה הבאה אליו הריהו שומר עליה.

ים כינרת נותן, ועל כן ים החיים הוא. הים השני אינו נותן מאומה, ובני האדם קראו לו "ים המוות".

  שני אגמים יש בארץ ישראל, שני סוגי בני אדם יש בעולם.

                                                                                                                                                                   כתבה: בריה ברטון.  תרגם: י' לבנון

______________________________________________________________________

אלה שאיכפת להם 

"והיה הנערה אשר אומר אליה... ואמרה שתה וגם גמליך אשקה - אותה הוכחת לעבדך ליצחק!" (בראשית כד, יד)

שעת לילה מאוחרת. ברק הלך במהירות ברחוב החשוך, מפחד לפספס את האוטובוס האחרון הביתה. הוא לא ידע איך יבלה כאן את הלילה אם יפסידהו. כשחצה את הסמטה ראה אדם על כסא גלגלים. האיש פנה אליו: "סליחה, אדוני, אתה יכול לקחת אותי לתחנה של אוטובוס  45?".

ברק הציץ בשעונו. יש לו עוד חצי דקה. הוא התלבט לשניה אך גם ידע שלא יוכל לנהוג אחרת. הוא החל מסיע את האיש, עד שראה מרחוק את האוטובוס מגיע לתחנה.

"רוץ אחריו" אמר האיש. ברק עזב את האיש ורץ אחרי האוטובוס. כשהגיע, מתנשף, אמר לנהג: "בבקשה, חכה עוד רגע! יש פה עוד מישהו על כסא גלגלים שצריך לעלות".

הנהג המשופם הסתכל על ברק ואמר בכעס: "איני מחכה לאף אחד. אתה רוצה לעלות?".

ברק הסתכל באיש שנותר רחוק וסימן לו לעלות: "לא, אני לא עולה בלעדיו".

הנהג לא חשב פעמיים, סגר את הדלת והמשיך לנסוע. ברק לא ידע מה לעשות. הוא חזר אל האיש וטייל עמו מעט בקרבת התחנה. לפתע, הלא יאמן קרה. אוטובוס נוסף הופיע בקצה הרחוב. "בחורים, אתם רוצים לעלות?", אמר הנהג.

"כמובן" שמח ברק. "חשבתי שהאוטובוס הקודם היה האחרון".

"גם אני חשבתי כך, עד שראיתי אתכם מחלון ביתי" אמר הנהג. "והבנתי שהוא לא האוטובוס האחרון. אחריו אני בא - באוטובוס המהיר - לאסוף את אלה שאכפת להם...".

______________________________________________________________________

מה זאת אהבה 

היה זה בוקר עמוס במרפאה המקומית. בשעה שמונה וחצי, איש זקן, בשנות השמונים לחייו, נכנס למרפאה על מנת להוציא תפרים מפצע בבוהן ידו שחבשו ביום הקודם.

האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה תשע. התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין כיוון שידעתי שהרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שיתפנה. ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו כשהתפניתי לכמה דקות מהחולים שלי. תוך כדי הטיפול שאלתי אותו לאן הוא ממהר והאם יש לו פגישה חשובה עם איזה רופא.

האיש ענה לי: לא, איני הולך לפגוש רופא. אני צריך ללכת לבקר את אשתי הנמצאת במחלקה סיעודית בבית החולים ולאכול אִתָּה ארוחת בוקר.

שאלתי את האיש מה מחלת אשתו והוא ענה כי היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת האלצהיימר.

בתום הטיפול שאלתי את האיש, האם אשתו תדאג מאד אם הוא יאחר קצת. הוא ענה לי "לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה איתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי בחמש השנים האחרונות".

התפלאתי מאד ושאלתי אותו "ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה איתה ואינה יודעת מי אתה?".

האיש חייך, הניח ידו על ידי ואמר "היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא היתה", והוא יצא מהמרפאה לדרכו.

______________________________________________________________________

ארמון החול  

יצאתי לגינה עם אבי, בני בן השלוש. ישבתי בקצה ארגז החול וצפיתי בו, בעודו מטפס על המגלשה. עיניי נתקלו בשני ילדים, אחים כנראה, שהיו שקועים בבניית ארמון חול. זה היה ארמון מיוחד במינו עם צריחים גבוהים ומנהרות מקושטות באבנים, בפרחים, בעלים, במקלות. הוקסמתי מן הסבלנות שהקדישו לבנייה, ויכולתי רק לשער, כמה זמן זה לקח. בשלב כלשהו פנה הילד לחבירו ואמר: "בוא נלך הביתה להביא שתיה".

בשעה שהם אצו לדרכם, פנה אלי אבי ושאל בעליזות: "אמא, אני יכול לדרוך על הארמון? את מרשה לי לפרק אותו?

"אבי, חשוב על כל העבודה שהם השקיעו בו! האם כדאי לך לפרק אותו?"

אבי שקל את דבריי וקיבל אותם ואז רץ לשחק באחת הנדנדות. כעבור כמה דקות רץ לעבר ארגז החול ילד אחר. הוא בחן את הארמון בחדווה לא מוסתרת, ואז ללא התרעה מוקדמת, בעט בארמון והחריב אותו עד היסוד. לפני שהצלחתי לפצות את פי, נעלם הילד. כמה חבל, הרהרתי. "אמא, עכשיו את מרשה לי לקפוץ על הארמון? " שאל אבי. "אני חושבת שכן. לא נותר הרבה ממנו".

אבי כבר היה שקוע בעיסוק המהנה דורך, ומרקד על חורבותיו של אותו ארמון.

פתאום שמעתי מישהו רץ והרמתי את עיני. היו אלה אותם אחים ששבו לארגז החול עם אימם, כדי להראות לה את הארמון המפואר שבנו. היא וילדיה שלחו בנו מבטים נרגזים - האחד היה מופנה אלי, השני לבני. שלושה פרצופים עצובים וכועסים סבו אחורנית ויצאו מן הגינה, כשעל פניהם הבעת רוגז.

_________________________________________________________________________

ההבדל הקטן ביני לבינו

בכפר אחד קטן גרו זה לצד זה אופה וחלבן. בכל בוקר האופה היה מוכר לחלבן לחם, ובערב היה מוכר החלבן לאופה חמאה.

באחד הימים שם לב האופה שהחלבן לא נותן לו קילו של חמאה, אלא מרמה אותו ונותן לו פחות. יום אחרי יום שקל האופה את הכמויות וראה שהוא תמיד מפחית מהקילו.

התעצבן האופה והלך עם החלבן להישפט אצל דיין הכפר. הדיין הקשיב לאופה שטען שחברו מרמה אותו ונותן לו כמות פחותה מדי של חמאה.

הדיין ביקש מהחלבן להביא את מכשיר המדידה שלו. הביא החלבן את מאזניי המשקל. האופה חם המזג הניח את החמאה שמכר לו החלבן יום לפני, והדיין הניח משקולת של קילו אחד. היה נראה בבירור שהכף של המשקולת כבדה יותר.

" רואה"? רתח האופה. "זה שוקל פחות מקילו, והוא מוכר לי את זה במחיר של קילו"!

הדיין התבונן במאזניים וביקש מהחלבן: "הראה לי בבקשה את המשקולת שאתה משתמש בה".

"אינני משתמש במשקולת" ענה החלבן.

"אז מה אתה מניח על הכף השנייה"? שאל הדיין.

הסתכל החלבן על חברו. "את קילו הלחם שמוכר לי חברי בבוקר"...

______________________________________________________________________

בקשה אחרונה 

לפני כמה שנים נפטר איש עסקים מצליח שהיה ידוע בעושרו הרב, כמו גם בגמילות החסד שלו ובתרומותיו למוסדות תורה. עוד כששכב על ערש דווי הפקיד ביד ילדיו שתי מעטפות סגורות וציווה לפתוח אותן אחרי מותו. כשנפטר הם גילו שעל הראשונה כתוב 'לפתוח בעת ההלוויה' ועל השניה 'לפתוח בתום השבעה'. בעת ההלוויה נפתחה הראשונה והתברר שכתובות בה בסך הכול שש מילים: "אני מבקש לקבור אותי עם גרביים". הבנים רצו למלא את בקשתו האחרונה של אביהם, אך החברא קדישא התעקשו שלפי ההלכה לא קוברים אדם עם גרביים. כל תחינותיהם, צעקותיהם ואיומיהם לא הועילו והאב נקבר בלי גרביים. כולם ציפו בקוצר רוח לסוף השבעה כדי לגלות את סודה של המעטפה השניה. כל בני המשפחה והחברים התכנסו והבן הבכור נטל לידיו את המעטפה בידים רועדות ופתח אותה. על הדף שבפנים היו כתובות המילים הבאות:

"בני היקרים, אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים. רק רציתי להראות לכם, שלא משנה כמה כסף ורכוש יש לך בעולם. כשאתה עוזב אותו לא תוכל לקחת איתך אפילו זוג גרביים עלוב אחד...".

_________________________________________________________

מי מפריע לי לישון?!

השעה היתה שתיים בצהרים. הייתי תשושה לחלוטין לאחר לילה ארוך ללא שינה וחיכיתי בקוצר רוח לרגע בו אוכל לצנוח למיטה. המשלוח לו המתנתי הגיע זה עתה מן המכולת, וסוף סוף יכולתי להתכרבל מתחת השמיכה. ואז נשמע צלצול הפעמון. נותרתי שוכבת במיטתי, בתקווה שהמצלצל יתייאש ויפנה לדרכו. אך תקוותי נכזבה והוא הוסיף לצלצל. אוף! כולם יודעים ששתים עד ארבע הן שעות מנוחה. האם המצלצל אינו יודע זאת?

קמתי וניגשתי אל הדלת. "מי זה?" שאלתי בעצבנות. מן העבר השני שמעתי תשובה בלתי ברורה על "איש מכירות".

"מצטערת", סיננתי, "איני יכולה לפתוח את הדלת". מעבר לדלת שמעתי: "זה חשוב".

בין שתים לארבע בצהרים, חשבתי לעצמי, אין דבר חשוב מן השינה. מבעד לדלת, שמעתי אותו אומר דבר מה נוסף, אך הייתי רגוזה ועייפה מכדי להקשיב. בדרכי אל החדר, שמעתי את הפעמון מצלצל שנית, והדבר העלה את חמתי. נו, שילך כבר! חצוף שכמותו, מה הוא מפריע לי עכשיו.

ניסיתי להירדם שנית, אך ללא הצלחה. הייתי כעוסה מידי. החלטתי ללכת ולסיים במטבח את שטיפת הכלים מארוחת הצהרים.

בדרכי למטבח, שמתי לב לפיסת נייר שבצבצה מתחת לדלת הכניסה. הרמתי אותה וכך היה כתוב בה:

"אני מצטער, רק רציתי למסור, שהמפתחות שלכם הושארו בצד החיצוני של הדלת".

______________________________________________________________________

לצאת מתחתית הבאר

         היו היה פעם איכר ולו פרד זקן. לרוע המזל, נפל הפרד אל תוך הבאר העתיקה שבחצר ביתו. האיכר הזקן שמע את הפרד גונח בקולי קולות. האיכר אהב וחיבב את הפרד הזקן, אך לאחר ששקל את המצב בכובד ראש החליט, שגם הפרד הזקן וגם הבאר העתיקה, אינם שווים את הטרחה. הוא כינס את כל השכנים, וגייס אותם לעזרה. הוא ביקש מהם לערום עפר, כדי לקבור את הפרד הזקן בתוך הבאר ולשים קץ לסבלו. כך, חשב לעצמו, יפתור את שתי הבעיות בבת אחת.

בתחילה, נתקף הפרד הזקן בפאניקה. לא די לו בשפל מצבו בתחתית הבאר אלא שמנסים לקבור אותו חיים. אך כשהאיכר ושכניו המשיכו לרוקן אתים עמוסי עפר, אל תוך הבאר, ורגבי העפר הוסיפו לחבוט בגבו, נצנצה מחשבה בראשו. הוא קלט, לפתע, שבכל פעם שערימת עפר צולפת בגבו, הוא צריך פשוט לנער אותה מעליו ולטפס עליה. וכך בדיוק עשה. בכל פעם שערימת עפר נחתה על גבו הוא ניער אותה ועלה עליה. כך המשיך לעודד את עצמו, פעם אחר פעם. למרות החבטות המכאיבות, ולמרות הסיטואציה העגומה והמשפילה, הפרד הזקן נלחם בכאבים, והמשיך באומץ קדימה.

לא חלף זמן רב, והפרד הזקן, חבול ומותש, פסע בראש מורם ובמבט של ניצחון, מעבר לדופן הבאר, לעיניהם המשתאות של האיכר ושכניו. מה שנדמה היה, בהתחלה, שיקבור אותו, התברר, בסופו של דבר, כְּמַה שהציל את חייו.

______________________________________________________________________

תחנת הדלק שהתחלפה

בני הצעיר היה רתוק למיטתו לאחר ניתוח. ביקשתי מגיסתי לשלוח לי את משחק 'תחנת הדלק' של 'פישר פרייס', כדי להעסיקו.  היא לא הצליחה למצוא מישהו שיוכל להעביר לי את הצעצוע לביתי שבקצה השני של העיר. הייתי זקוקה לצעצוע זה באופן די נואש, ולכן - בניגוד למה שהכתיב לי הגיוני הישר - החלטתי לשאול באופן זמני את המשחק משכנה הגרה בדלת מולנו. הצעצועים של ילדיה נראים כחדשים, ו-'תחנת הדלק' שלהם היתה במצב מצוין. שמרנו על הצעצוע בזהירות גדולה. לאחר מספר ימים דפקה אותה שכנה על דלת ביתנו כשהיא בקושי מצליחה לכלוא את זעמה. לא זו בלבד ש' תחנת הדלק' הפכה לגרוטאה תוך ימים ספורים בלבד, האשימה אותי, אלא שלא היה בי העוז להתנצל על כך, והשארתי את הצעצוע ליד דלת הכניסה שלה, מבלי לומר דבר!  עמדתי המומה. נכנסתי אל החדר השני ושבתי כשבידי 'תחנת הדלק' שלה, שלמה לחלוטין ובדיוק באותו המצב בו נמסרה.  כעת שתינו הוכינו בתימהון. היא שבה לביתה וחזרה כשבידיה 'תחנת דלק' מוכה וחבולה, אותה זיהיתי מיד כזו השייכת לגיסתי! מאוחר יותר התברר לנו מה קרה: גיסתי מצאה סוף סוף שליח שהיתה לו אפשרות למסור לנו את המשחק. השליח מצא את דלת ביתנו נעולה, והניח את הצעצוע ליד הדלת. מנקה הבנין שהגיע באותו יום, הרחיק את הצעצוע רק במעט, וכך מצאה אותו שכנתי מול דלת ביתה!  

______________________________________________________________________

מי שבר את כלי?

מכיוון שבעלי ואני עובדים מחוץ לבית במשך רוב שעות היום, קיבלה עוזרת הבית מפתחות משלה, כדי שתוכל לנקות את ביתנו כאשר איננו נמצאים בו. היא נראתה לנו אדם ישר וסמכנו עליה שתעשה את העבודה כמו שצריך. במשך שנתיים שהיא עבדה בביתנו הכול התנהל כשורה ולא היו לנו תלונות.

אחר צהרים אחד חזרתי הביתה ומצאתי במזנון, במקום בו ניצבים כל חפצי הנוי שלנו, את אחד מכלי הזכוכית מוטל שבור. שאלנו את העוזרת על כך, והיא השיבה כי לא ידוע לה דבר. לא הצלחנו להבין כיצד היא סבורה שנאמין לה. אשמתה היתה ברורה כשמש, משום שאיש מלבדה לא שהה בבית באותה שעה. מי היה יכול לעשות את זה אם לא היא?

אבל היינו בדילמה. היא טענה שאין לה שום מושג מה ואיך קרה ולה לא נשבר שום דבר.

מה יכולנו לעשות כעת? לאלץ אותה לשלם? לפטר אותה? או 'פשוט' לשמור טינה?...

כעבור שלוש  שנים, ישבנו כל המשפחה בסלון כאשר - בום! - כלי זכוכית שעמד במזנון התנפץ בלי שאיש נגע בו או עמד לידו. הייתם מאמינים? גם אנחנו לא, עד שזה פשוט קרה. כנראה שיחד עם כלי הזכוכית נסדק גם משהו בביטחון המופרז שלנו שאנחנו יודעים בדיוק איך דברים מתנהלים...

______________________________________________________________________

ההבדל ביני לבינו

כשהתעוררה גברת בלום בבוקרה של אותה שבת, אמרה לבעלה כי בקרוב מאוד יהיה עליהם למהר לבית החולים. היא היתה בחודש התשיעי להריונה והרגישה שצירי הלידה שלה מתחילים. היא ביקשה ממנו לשוב מבית הכנסת עוד לפני תום התפילה כדי שיוכלו לנסוע. הוא הלך לבית הכנסת, אך יצא מיד לאחר אמירת 'קדושה' של תפילת מוסף, ונחפז לשוב הביתה. בשעה שהסיר את טליתו, הבחין באדם נוסף מן העבר השני המסיר אף הוא את טליתו ומניחה במקומה. 'אח, מה קורה עם אנשים", הרהר מר בלום לעצמו, "למה הוא לא יכול לחכות עד סוף התפילה? מדוע הוא כה ממהר? החמין ימתין לו עשר דקות נוספות...". כשהגיע מר בלום לבית החולים בלווית אשתו, את מי אתם חושבים שהוא פגש שם?

____________________________________________________

הטלפון בבית המרקחת צלצל. הרופא היה מעבר לקו. הוא תבע לדעת מדוע סיפקה הרוקחת תרופה שונה מזו שנרשמה על ידו. הרוקחת התנצלה ובתמורה זכתה להרצאה ארוכה על עד כמה חשוב לדייק במתן התרופה במרשם, על האחריות הציבורית, וכן הלאה.

מאוחר יותר, נברה הרוקחת בערמת המרשמים כדי למצוא את המרשם המדובר. להפתעתה, גילתה שהיא אכן סיפקה את התרופה הרשומה במרשם. מסתבר, שהרופא עצמו רשם את התרופה השגויה. מתוך סקרנות, טלפנה לרופא והסבירה לו את המצב. "אה, טוב, כל אחד יכול לטעות", באה התשובה הקלילה מעבר לקו.

______________________________________________________________________

גניבה מהסופר

היינו בחופשה, ויצאנו למרכול השכונתי כדי לקנות מספר פריטים להם הזדקקנו. בעלי המתין לי בחוץ, ולכן עברתי במהירות על תכולת המדפים. החום הפך בלתי נסבל, ולכן הסרתי את הסוודר והנחתי אותו בעגלת הקניות. כשסיימתי, העברתי את המוצרים בקופה, שילמתי, והובלתי את העגלה אל מגרש החניה. כאשר עסקנו בפריקת המוצרים לתא המטען, הרמתי את הסוודר, וגיליתי מתחתיו צנצנת קפה וקופסת שימורי דגים, בסכום של 30 ש"ח בערך. מסתבר, שהסוודר הסתיר אותם, ולכן לא הבחנתי בהם ולא העברתי אותם בקופה. חזרתי לחנות וניגשתי אל הקופאית. הצבעתי לעבר המוצרים שבידי ואמרתי, "אני כל כך מצטערת, מצאתי אותם מתחת לסוודר ולא שילמתי עליהם". כאשר הקישה את מחירי המוצרים, הביטה בי הקופאית וחייכה. "לא הבחנת בשתי הנשים שעמדו מאחורייך, הלא כן, גברתי ?". "שתי נשים?". "כן, הן עמדו מאחורייך, הסתודדו וגיחכו. לא ידעתי על מה הן מתלחשות, אבל עכשיו הכול מובן. הן כנראה הבחינו במוצרים שהסתתרו מתחת הסוודר שלך". נשים אלו כנראה כבר יצאו מהחנות, ולא הבחינו שחזרתי לשלם בעבור המוצרים שנשכחו. איני יודעת מיהן, אך הן ודאי בטוחות, שהיו עדות לגניבה שהתבצעה מול עיניהן. הלקח העיקר שאני למדתי מהסיפור הזה הוא שכשמישהי ניגשת אלי ומספרת לי סיפור, גם אם היא אומרת: "ודאי שזה אמיתי, כך ראיתי במו עיני " - אני יודעת ששום דבר לא בטוח. בהחלט ייתכן שאין זה הסיפור האמיתי.

______________________________________________________________________

"אולי זה יעבוד גם אצלו..."

השעה היתה חמש אחר הצהריים. הוא חזר מיום עבודה ארוך ומעייף ועשה את דרכו הביתה מהורהר. הוא התחיל לטפס במעלֶה המדרגות, כששמע קול של בכי היסטרי מן הדירה שלו. הוא זיהה מיד. זה התינוק הקטן שלו. בשניות ספורות גמא את שני גרמי המדרגות שנותרו לו עד לדלת הבית ונכנס פנימה בסערה. הוא לא האמין למחזה שנגלה לנגד עיניו. הקטנצ'יק בן השבעה חודשים שכב בעגלה במרכז הסלון, כשהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית(!), והוא בוכה וצורח ללא הרף. לידו עומדת עוזרת הבית הפיליפינית וצופה בו, כאילו מצפה שיקרה פתאום משהו. "מי עשה לו את זה?", שאל האב בתדהמה, תוך כדי שהוא מנסה להסיר מעל העולל את הרצועות השחורות. "אני", ענתה כלאחר יד, כאילו אין דבר טבעי מזה בעולם. "תגידי, יצאת מדעתך?!", שאג לעברה, "מה את חושבת לעצמך שאת עושה?!". "תבין, אדוני", ענתה בקול רגוע, "התינוק צרח ובכה ולא מצאתי שום דרך להרגיע אותו. אבל אז נזכרתי שכל בוקר, איך שאתה שם עליך את הדברים האלו, מיד אתה נרדם... חשבתי לעצמי, מי יודע, אולי זה יעבוד גם אצלו...".

__________________________________________________

כשהייתי ילד בן תשע, תוסס ושובב, לא פעם קרה שהייתי גורם איזה נזק. התגובה המיידית שלי היתה "אופס, זה היה בלי כוונה". סבא שלי, איש חכם, היה נוהג אז לומר "יהודי לא עושה שום דבר בלי כוונה, חוץ מלהתפלל...".

______________________________________________________________________

מי לוקח ממי

יהונתן הגיע לתחנת האוטובוס מותש ועייף. אחרי שבוע שמירות ושבוע שטח הוא רק חיכה להגיע הביתה, לנשק את אימו ולטעום מהסירים של תבשילי השבת . כל הדרך הארוכה לתחנה הוא חלם על בקבוק הקולה הקר שקנה בשקם לפני שיצא לדרכו ורצה כבר לגמוע את כולו.

כשהגיע, התיישב באפיסת כוחות ליד התחנה. הוא לקח את הבקבוק ופתח את הפקק. האיש שלידו הביט בו, אמר בקול עדין: "אני רק רוצה את השלוק הראשון", ומבלי שהספיק יהונתן להגיב הוא לקח את הבקבוק ושתה ממנו מעט.

יהונתן הביט על האיש מוכה תימהון. הוא לא ידע בכלל איך להגיב לדבר שכזה. באיזו חוצפה האיש הזה לוקח את השלוק הראשון ממנו? הוא לא מכיר אותו בכלל!

לפתע יהונתן ראה את האיש קם, הולך למכונת הפחיות הקרובה וקונה לעצמו פחית קולה. עכשיו יהונתן ממש רתח בקרבו. 'לא מספיק שהוא לקח לי מהקולה, אז בסוף הוא קונה לעצמו פחית?!'.

יהונתן שתה את יתר הבקבוק בדממה, מתאפק בכל כוחו שלא להגיד משהו לאיש החוצפן שגזל ממנו את שתייתו. כשהגיע האוטובוס, עלה עליו יהונתן והאיש נשאר בתחנה.

יהונתן פתח את תיקו כדי להוציא את האוזניות המתחברות לטלפון הנייד. הוא הכניס את ידו לתוך התיק והיא נתקלה במשהו. היה זה בקבוק הקולה שקנה הבוקר...

______________________________________________________________________

לתת את הכול (פרשת ראה)

"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ"  (דברים טו, י)

הנשף הגדול הפך לשיחת היום אצל עשירי המדינה שהוזמנו אליו, וההכנות היו בשיאן. אחת מהמוזמנות החליטה שהיא צריכה לקנות עגילים חדשים לאירוע. היא הסתובבה בכל החנויות כדי למצוא את זוג העגילים היפה ביותר. כשמצאה זוג שכזה, לא היה קץ לשמחתה.

מכונית הלימוזינה הארוכה נעצרה מול פתח גורד השחקים. היא יצאה מהמכונית אחרי בעלה, עדויה בעגיליה החדשים, ונשאבה לזרם הזוגות הלבושים בחגיגיות שנהרו אל האולם בו התקיים האירוע. נקישה קלה על כפתור המעלית הזניקה אותה לקומה ה-78, בה התרחשה המסיבה, שם התמזגה בקהל העשיר שפטפט וליהג ובידו כוסות זכוכית.

לאחר זמן מה פנתה לבעלה והציעה לו לצאת מעט אל המרפסת, מבלי לשים לב שהעגיל לא מוצמד טוב אל תנוכי אזנה. ברגע שיצאו למרפסת - הרוח החזקה העיפה את העגיל למטה, אל  הרחוב ההומה.

האינסטינקט הראשוני של האישה היה לצעוק, אך שנייה לאחר מכן עצרה בעצמה - וזרקה את העגיל השני.

"מה את עושה"? שאל בעלה הנדהם.

"אין לי מה לעשות פה עם עגיל אחד" אמרה האישה. "אז לפחות שלמוצאת יהיה זוג"...

______________________________________________________________________

להקטין או להגדיל 

מורה אחד הגיע יום אחד לכיתה וראה את תלמידיו צועקים, מתנצחים ומעליבים  זה את זה. הוא ניגש ללוח, לקח גיר וצייר קו באורך של מטר אחד, וביקש מהתלמידים להציע הצעות כיצד לקצר את הקו בכל דרך שהיא.

רובם הציעו למחוק מימין, משמאל, אחד הציע לקפל...

ואז הדגיש המורה: עליכם לקצר את הקו בלי לגעת בו!

התלמידים נדהמו, חשבו, היה זה אתגר לא קל. הם התקשו למצוא פתרון. המורה ניגש אל הלוח וצייר מעל הקו הקיים עוד קו, ארוך יותר מהקו שביקש לקצר. המורה הוסיף: כדי "להקטין" מישהו, אינך צריך לפגוע או להעליב אותו... פשוט עליך להגדיל את עצמך!   

___________________________________________

נקודה למחשבה: מה הכוונה "להגדיל את עצמך"? מדוע רוב האנשים בוחרים בדרך אחרת כדי להיות יותר גדולים מאשר השני? האם יש גם סכנה ב"להגדיל את עצמך"?

_____________________________________________________

מתחת לאף שלך

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת... לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל, יא)

כולם ידעו שהעשיר המופלג, הרוזן דה מונסייה, נוסע לסגור את עסקת חייו בצרפת. גם חביאר, ראש כנופיית גנבים, ידע זאת ולכן הוא קנה כרטיס ברכבת בה התכוון לנסוע הרוזן. הוא נכנס לתא קרון קרוב מאוד לתאו של הרוזן, ותכנן כיצד יבצע את זממו. המיטה בתא הייתה קשה, ומשהו בה הציק לו והפריע לו לישון - אך חלומותיו על רכושו של הרוזן העשיר חיזקו אותו ועודדוהו.

בכל פעם שיצא הרוזן מתאו לשירותים, לטרקלין או לסייר בתאי הרכבת, חמק חביאר אל תוך התא של הרוזן והחל מחפש בקדחתנות היכן מחביא הרוזן את הכסף לעסקה - במזוודות, בארון הקטן, תחת הסדין או מאחורי הכיור. אך לשווא. הגנב, על אף שחיפש שוב ושוב במשך שבע עשר פעמים, לא מצא ולו שטר אחד.

בפעם השמונה עשרה כשחיפש שוב במזוודה הקטנה, נכנס הרוזן לתאו ושני שוטרים מלווים אותו: "את מי אני רואה כאן?!", קרא הרוזן, "חביאר אוסקוני, ראש חבורת הגנבים של ברצלונה". חביאר הבין שנתפס, ומרוב ייאוש אמר: "ייקחני אדוני לבית הסוהר, אך יגלה לי קודם: עברתי על כל פינה בחדר הזה יותר משלוש פעמים - היכן אדוני החביא את הכסף? היכן מונח האושר הצרוף הזה?".

הרוזן הסתכל עליו וחייך. "אמור לי" אמר הרוזן בקול שקט. "לא היה איזה אושר קטן תחת המיטה שלך שהפריע לך לישון?..."

______________________________________________________________________

בדיוק מה שחסר

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"  (דברים ה, טו)

שלושה אחים נפגשו והתווכחו ביניהם מי הכי עוזר לאמם הזקנה.

אמר הראשון: "אני בניתי לה אחוזה ענקית כל כך, שיש לה חדר לכל יום בשנה".

אמר השני: "אני קניתי לה צי של מכוניות ונהגים כדי שישרתו אותה בכל עת".

אמר השלישי: "לי אין כל כך הרבה כסף כמו לכם, ולא היה לי מה לקנות לה עם הסכום הדל שיש בידי. אז שלחתי לה מטבע אחד של פזו ארגנטינאי. זה הכסף היחיד שהיה ברשותי".

גיחך האח השני: "תגיד לי, אתה לא קורא עיתוני כלכלה? מה אמא תעשה עם פזו? זה לא שווה כמעט כלום היום".

גער בו האח הראשון: "באמת, אחי, איפה כיבוד ההורים שלך?!".

כעבור זמן מה הגיע מכתב מהאם: "תודה לכולכם על המתנות, בניי האהובים.

בני בכורי - תודה על האחוזה שבנית לי, אך היא גדולה מדי בעבורי וקשה שלא להרגיש בה בודדה. בני השני- תודה על כל המכוניות, אך גם אחת הייתה מספיקה לנסיעה השבועית למרכז העיר.

ובני הצעיר- תודה רבה לך! איך זכרת מה חסר לי באוסף המטבעות האהוב שלי?".

______________________________________________________________________

תמימות של ילד

"את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אומץ ומהי מסירות למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.

הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.

ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?".

התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

(על פי Chicken soup for the soul)

______________________________________________________________________

הטוב והרע שמגיעים משמים 

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ" (דברים ח, יד)

אישה אחת נסגרה בראש בניין גבוה, וכל מה שהיה עמה היה קופסה ובה טבעות שהורישה לה אמה לפני שנפטרה.

האישה צעקה בכל כוחה, אך אף אחד מההולכים על האדמה לא שמע אותה ממרום גובהה.

הסתכלה האישה על קופסת התכשיטים שלה ונתמלאה בעצב. היא ידעה כי תיאלץ לוותר עליהם כדי למשוך את תשומת לבם של העוברים והשבים, אחרת תישאר תקועה לנצח.

הלך אדם אחד לתומו ברחוב. לפתע פגעה טבעת בראשו. הוא הסתכל עליה וראה שהיא נוצצת ויפה. בלי לחשוב פעמיים הכניס אותה לכיסו. כעבור שניות ספורות פגעה בו עוד טבעת. גם היא הייתה נראית יקרה והוא הכניס גם אותה לכיסו. כך טבעת אחר טבעת נפלה על ראשו והוא התלהב והכניס את כל הטבעות לכיסו.

בתסכול רב על כך שאיבדה את טבעותיה לשווא השליכה האישה את קופסת הפח אל הרחוב, והיא פגעה בראשו של האיש. או אז נשא עיניו למעלה וצעק בזעם: "מי זרק את זה???!".

______________________________________________________________________

שושנה בין החוחים

"עִם-לָבָן גַּרְתִּי" (בראשית לב, ד)

שושנה התרגשה מאוד לקראת החתונה המיוחלת, אך גם חששה: ארוסה שלומי לא ביקר מעולם בביתה. למה? כי שושנה לא ממש הרשתה לו לבקר. היא ידעה כי אם יראה את אבא שלה הוא יבקש החזר כספי על טבעת האירוסין...

אך מרגע שהתארסו שלומי ניסה לשכנע את שושנה שתיתן לו לפגוש את הוריה. שושנה נאלצה להסכים, ובליל חמישי אחד הגיע הבחור אל מפתן דלת ארוסתו.

הוא דפק על הדלת. מיד פתחו לו שני שומרים חמושים שערכו עליו חיפוש מכף רגל ועד ראש, בעוד שושנה נושכת שפתיה ומסננת: "אבל הבטחתם שלא תבדקו אותו". שלומי ההמום נכנס אל סלון הבית הגדול, ושמע את אביה של ארוסתו כשכוס זכוכית עם משקה חריף בידו, אומר: "אתה יודע מה אתה צריך לעשות כדי להשתיק אותו".

כששלומי התיישב לידו, האב לחץ את ידו ושאל: "ובכן, מה אדוני עושה?".

"אננני"? גמגם שלומי. "אני מורה בבית ספר יסודי".

"מורה"? שאל האב, "שיהיה. רוצה מהסיגרים שלי? הברחנו אותם שלשום מקובה".

"אממ.. לא תודה" אמר שלומי ושושנה, שלא הייתה יכולה להישאר שם יותר, פרצה בבכי ורצה אל חדרה. שלומי ניגש אחריה.

"מה קרה, שושנה"? שאל בדאגה.

"אני יודעת שעכשיו לא תרצה להתחתן אחרי שגילית שאבי הוא... מאפיונר".

"רק היום הבנתי עד כמה אני רוצה" אמר שלומי. "שושנה כזו, שגדלה בין החוחים".

______________________________________________________________________

חבל לנסות

"אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ" (דברים א,כח)

הם התאמנו שם מהבוקר, אך הפעם הם דווקא נהנו מיום המטווחים. המפקדים חילקו אותם לארבע קבוצות ובזמן שקבוצה אחת נכנסה להתאמן, הורשו שאר החיילים במחלקה לנוח בסככה שהקימו. הספורט היחידי שלהם היה לרוץ מהסככה לאזור המטווח...  

לקראת הצהריים, כשהיה כבר צמא, מיהר דוד לכיוון הברזייה שעמדה קרוב אליהם. הברז נתקע ודוד ניסה לתקן אותו, אך כעבור כמה דקות הוא פשוט התייאש. כשחזר לכיוון הסככה, הבחין בחייל נוסף שעשה את דרכו לכיוון הברזייה. "חבל על המאמץ", דוד צעק לכיוונו, "אין סיכוי שתצליח לתקן אותו". החייל השתכנע והתקדם חזרה לכיוון הסככה.

כעבור מספר דקות יצאה קבוצת חיילים מאזור המטווח. הם עשו את דרכם לכיוון הברזייה, אך לפני שהספיקו להגיע הם שמעו לעצת החיילים בסככה, שהמליצו להם לחסוך באנרגיות. כולם השתכנעו חוץ מחייל אחד – דניאל. הוא לא התייחס אליהם בכלל והמשיך בנחישות לכיוון הברזייה בניסיון לתקן את הברז.

לבסוף הוא הצליח. כאשר הבחינו בכך שאר חיילי המחלקה הם התקדמו לכיוונו. "כיצד הצלחת לעשות זאת?" שאל דוד בהתפעלות.

דניאל הוציא לפתע את אטמי האוזניים. "סליחה", הוא השיב בחיוך, " לא הצלחתי לשמוע אותך, מה אמרת?..."

______________________________________________________________________

בעל הבית האמיתי 

"אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב – לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה'" (במדבר טז, ט-י)

למשקיע המפורסם, סניור גוטיירס, היה רכוש רב: מפעלי היי טק, מניות, נדל"ן. דבר אחד הדיר שינה מעיניו: מתחרהו הגדול, מר ברגר. שנים התחרו בתחום הביו-טכנולוגיה ועתה, עתיד מר ברגר לצאת במוצר מהפכני חדש. מהיכן יוכל לקבל מידע על המוצר החדש?

יום אחד שמע סניור גוטיירס כי למר ברגר יש דירת גג נאה ברחוב ירושלים 1, שם הוא עורך את ישיבות הצוות המוביל. הוא החליט שעליו לקנות את הדירה מתחת כדי להציב בה מכשירי האזנה ולעלות על פרטי  היוזמה החדשה.

הלך הסוחר לרחוב ירושלים 1 ועלה במעלית לקומה אחת לפני אחרונה. הוא דפק בדלת הדירה ואדם צעיר פתח לו את הדלת.

"שלום לך" אמר לו סניור גוטיירס בחיוך של  איש מכירות. "אתה אולי אינך מכיר אותי, אבל אני כאן בעניין קניית הדירה הזו".

"אתה מבזבז את זמנך" אמר הצעיר.

"אל תהיה כה עיקש, בחור צעיר" אמר הסוחר. "אתן לך בעדה חצי מיליון".

"אמרתי לך, אדוני, אני לא מוכר לך את הדירה" הסביר הצעיר.

הסוחר החל לאבד את סבלנותו: "אתן לך מיליון".

"אדוני, חבל שאתה מטריח את ע"...  – "כפליים"! זעק הסוחר, אך הצעיר ענה בשלווה: "גם אם תיתן לי את כל הכסף שבעולם – לא אוכל לתת לך את הדירה".

"למה"? שאל הסוחר בכעס.

"כי אני רק השוכר" אמר הצעיר, "הדירה היא של מר ברגר"...

______________________________________________________________________

 

כחוט השערה    

"בקרוביי אקדש" (ויקרא י, ג)

באותו היום שמפקד המחלקה העביר שיחה על הפקרות נשקים, שכח אחד מהחיילים את הנשק באוהל ויצא לדבר עם מפקד כיתתו. מפקד הכיתה קבע לחייל משפט אצל המ"פ. החייל רעד מפחד כשנכנס עם כומתה לחדרו של המ"פ, ששפט אותו לשלוש שעות ביציאה.

יום למחרת המשפט קרה אותו מקרה לגדי, החייל המצטיין של המחלקה. גדי שכח את הנשק במקלחות, ומפקד הכיתה שלו ראה אותו מסתובב בחוץ ללא נשק. מפקד הכיתה קרא לו לצד, ואמר בעיניים עצובות: "אין לי ברירה, גדי, אני אצטרך לדווח על זה". היה ברור לגדי שהמ"כ שלו סומך עליו שזה לא יקרה יותר, אך גם לא היה אכפת לו יותר מדי מהמשפט. הוא היה בטוח שהמ"פ יוציא אותו מזה חלק, מקסימום ייתן לו שעה ביציאה. גם כל חבריו של גדי עודדו אותו ואמרו: "אל תדאג, אף אחד לא ייגע בחייל המצטיין".

גדי נכנס מלא ביטחון לחדרו של המ"פ, חיוך תלוי על שפתותיו כיודע את גזר הדין מראש.

"האם יש לך מה להוסיף על תלונתו של המ"כ"? שאל המ"פ בענייניות.

"אין לי מה להוסיף" קרא גדי.

"ובכן"... אמר המ"פ בעודו כותב על הטופס את גזר הדין: "אתה נשאר שבת".

פניו המחויכות של גדי נתכסו בהפתעה גמורה. "אבל איך"? שאל את המ"פ. "הרי החייל השני קיבל רק שלוש שעות ביציאה!".

הרים המ"פ את עיניו מהטופס ואמר: "על החייל המצטיין מסתכלים שאר החיילים".

______________________________________________________________________

ממתינה בסבלנות 

"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו, לב)

המלך היה אובד עצות. בנו הנסיך היה מפושעי הממלכה. לא היה שוד שידו לא הייתה בו, לא היה פוגרום שלא חולל. המלך ניסה להאריך אף ולדחוק את הקץ, אולם כשגברו פשעיו של הבן ונראה כי הוא לא מתכוון ללמוד לקח, העמיד המלך את בנו למשפט, וגזר עליו חיי נדודים הרחק מן הממלכה.

אשתו הצעירה פרצה בבכי לשמע הבשורה המרה, והבן תלה את תרמילו על כתף ועזב את הממלכה. הבן חשש כי המלך בכעסו יעניש גם את אשת הנסיך על לא עוול בכפה. לכן, שיגר למלך מכתב: "אבא יקר, אנא הבטח לי כי תיתן גט לאשתי ותאפשר לה להתחתן עם בחור אחר. היא בחורה צעירה ועוד חייה לפניה. אין סיבה שתסבול בגלל מעשיי הרעים".

כשהזקין הבן, חנן אותו המלך משנות הנדודים והתיר לו לחזור לממלכתו. כשחזר הבן קיבלוהו הוריו הישישים בארמון כשדמעות גיל יורדות על לחייהם.

לאחר כמה דקות של שיחה, התמלא הבן אומץ ושאל את אביו: "ואשתי... מה שלומה?".

"היא פה, מחכה לך" אמר המלך והראה לו את אשתו, ששערה הלבין מרוב ימים אך יפה הייתה כביום נישואיהם. הנסיך רתח מכעס ופנה אל אביו: "מדוע לא נתת לה את הגט? האם לה מגיע עונש על חטאיי?".

"זה לא עונש" אמרה פתאום הנסיכה בשקט, "פשוט לא יכולתי אחרת".

________________________________________________________

הכול תלוי בגישה

"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"  (במדבר כא, ה)

כל הדרך חזרה מהעבודה התלבטה מאיה מה להכין לארוחת הערב עם בעלה. כשהחליטה על פסטה, עצרה בסופר לקנות את המצרכים הדרושים כדי להכין את המתכון הסודי לרוטב שלמדה מסבתא שלה.

כשהגיעה הביתה הייתה עייפה מן הדרך, אך לא היה לה זמן לנוח. היא רצתה להספיק להכין את הפסטה לפני שבעלה יחזור מן העבודה. בין העזרה לילדים בשיעורי הבית והגיהוץ, חתכה מאיה בצל וכתשה עגבניות, והוסיפה לרוטב עוד מצרכים.

הלילה ירד ובעלה של מאיה, גיא, חזר מן העבודה, נכנס הביתה ושאל: "מה יש היום לאכול?"

מאיהענתה בשמחה: "הפסטה הסודית של סבתא שלי!" פניו של גיא התכרכמו: "עוד פעם הפסטה של סבתא שלך? כמה אפשר כבר לאכול אותה"?! בלי לשים לב לפניה הנדהמות של רעייתו, הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג: "סיפרו לי על מסעדת פסטות טובה. אני אזמין משם. את רוצה משהו?".

מאיה ההמומה לא ענתה, וגיא הזמין לעצמו מנת פסטה אחת ונכנס להתקלח. בזמן שהיה במקלחת, נשמע צלצול בדלת. "מאיה, תפתחי בבקשה, זה המשלוח. תני לו את הטיפ שהכנתי על השולחן".

גיא יצא מהמקלחת ובינתיים מאיה לקחה את המשלוח והכינה לבעלה את האוכל בצלחת. הוא התיישב וזלל את הפסטה תוך דקות ספורות עד שליקק את האצבעות.

"זו באמת מסעדת פסטות מעולה", הפטיר לאשתו "צריך להזמין ממנה יותר".

אשתו נשכה את שפתיה. גיא קם מן השולחן וראה על השיש את שקית המשלוח, עדיין סגורה.   

______________________________________________________________________

לפני שאנחנו שופטים אחרים...

עבדתי כמטפלת אצל משפחת סלומון, משפחה נחמדה עד מאוד. אתמול שבה שפרה סלומון מהמכולת ומיד כשנכנסה נזכרה כי שכחה לקנות ביצים. היא ביקשה מתמר אחותה שקראה להנאתה לרוץ ולקנות ביצים. "ואם את כבר יוצאת - הביאי גם עוגה עבור האורחים שצריכים להגיע".

כעבור מחצית השעה שבה תמר כשבאמתחתה מבחר נאה של עוגיות ותופינים, אך ללא ביצים.

"כיצד יכולת לשכוח לקנות ביצים?" תבעה שפרה בכעס.

________________________________________________________

כשעשינו את דרכנו מחוץ לשדה התעופה ויצאנו מאולם קבלת המזוודות, הלכו צעדי וכבדו. על אף שכולם נחפזו לדרכם, יותר מקומץ אנשים נעץ בנו מבטים. המחזה לא היה מרנין כלל וכלל. פסעתי שם בנחת, נראה כחופשי מכל טרדות העולם, בשעה שאשתי, שהתנהלה לאיטה עם התינוק ועם התיק התפוח, הדפה בנוסף את עגלת המזוודות עם כל המטען שלנו. אני עצמי הייתי מבויש, ולא קשה היה לנחש מה חלף במוחם של הצופים. בין הקהל הממתין, הבחנתי במספר אנשים שנשאו שלטים. עלה בי דחף עז להרים שלט אחד משלי: הרופא אסר עליי להתאמץ או להרים משאות במשך שישה שבועות.

______________________________________________________________________

האמא של החתן

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א)

בזמן נסיעתן באוטובוס, מיכל ומרב דסקסו על הבשורה המרעישה: ארוסיהם של רונן ושיראל.

"מדוע שרונן ירצה להתחתן עם בחורה כזו"? שאלה מיכל את מרב. "היא כזו בחורה שקטה, רצינית, חמורת-סבר, וגם לא חכמה במיוחד. הוא בחור צעיר, משכיל, מלא שמחת חיים!".

"גם אני חושבת כך" הסכימה מרב. "תמיד הייתי בטוחה שרונן ברקוביץ' ימצא מישהי טובה יותר עבורו".

"נכון" הוסיפה מיכל, "היא לגמרי מתחת לרמה שלו".

האישה שישבה מאחורי זוג החברות לא התאפקה. היא קמה ממושבה ולחצה את היד של מיכל המופתעת.

"תודה רבה לכן" אמרה האישה. "אני עדנה ברקוביץ', אמו של רונן. אני לא ידעתי את כל הדברים שאמרתם על שיראל, והם נתנו לי חומר למחשבה, אולי החתונה הזו היא טעות, נראה מה נוכל לעשות כדי למנוע אותה".

מיכל ומרב הסמיקו במבוכה ומיכל מלמלה: "אולי מעט הגזמנו... היא לא כזו נוראית... היא אפילו משעשעת לפעמים".

"כן" הוסיפה מרב. "וכשחושבים על זה... הם היו נראים ממש מושלם ביחד".

"אולי באמת קצת הגזמתן" אמרה האישה לבנות, "הזוג הזה בחר להתחתן, וכנראה שיש לו סיבות טובות".

"לא התכוונו לקלקל ולפגוע" אמרה מיכל לעדנה, שבינתיים צלצלה לנהג האוטובוס שיעצור לה. "ומסרי ממיכל וממרב ד"ש לרונן".

"איני יכולה למסור, שהרי אינני אימא שלו" הפטירה האישה בירידתה מהאוטובוס "אבל בהחלט יכולתי להיות...".

______________________________________________________________________

תמונת מראה

"עַיִן תַּחַת עַיִן" (ויקרא כד, כ)

מיקי טייל עם אביו בהרים. המסע היה מפרך, היום היה חם והתיק על גבו של מיקי החל להכביד. לפתע הוא נתקל באבן חדה והשתטח ארצה.

"אחחח" קרא מיקי. לפתע הוא שמע קול שעונה לו: "אחחח".

מיקי הסתכל סביב: "אתה לועג לי"? קרא לדמות הבלתי נראית, שענתה לו: "אתה לועג לי?"

מיקי קם מהקרקע, ניער את החול שנדבק למכנסיו וקרא בייאוש: "אוף, נמאס לי!"

והדמות אמרה גם היא: "אוף, נמאס לי!"

אביו של מיקי שם לב למתרחש, וניגש אל בנו.

"אבא, יש כאן מישהו שחוזר אחרי כל דבר שאני אומר!" אמר מיקי בתסכול.

אביו של מיקי חייך, ואמר לבנו: "מה אתה חושב על האיש הזה?"

"שהוא רשע מרושע!", ענה מיקי בכאב.

אביו של מיקי הניח יד על כתף בנו ואמר: "שים לב מה יגיד האיש עכשיו". האב הצמיד את כפות ידיו אל פיו וקרא: "אתה מקסים".

ענה לו האיש: "אתה מקסים".

הוסיף האב לקרוא: "תודה לך על הכל!".

ענה לו האיש: "תודה לך על הכל!".

מיקי הסתכל על אביו בפליאה ושאל אותו: "מדוע אליך האיש נחמד?"

האב התיישב על הרצפה והושיב את בנו על ברכיו. "אני פשוט מכיר אותו".

"באמת?!" התפלא מיקי. "איך קוראים לו?".

"רוב האנשים קוראים לו הד" ענה האב, "אבל אני קורא לו החיים".

______________________________________________________________________

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב) -

פלוגת החיילים ישבה דוממת באודיטוריום המרכזי של הבסיס. לפתע נכנס פנימה אדם מבוגר מאוד, כפוף שכם.

"כל מי שנסע היום באוטובוס מירושלים לבאר שבע, שירים את ידו!" קרא האיש. רוב החיילים הרימו את ידם כשסימני שאלה על פניהם.

"זה פשוט לא יֵאָמֵן! עומד לו אדם מבוגר ורוצה לעלות לאוטובוס לבאר שבע, מחכה בדממה כמו כולם. אך כאשר מגיע אוטובוס – כל החיילים מתחילים לדחוף, כולם מנסים לעלות על האוטובוס על חשבון חבריהם... ממש 'ואהבת לרעך כמוך'. ואין שום אפשרות לאדם מבוגר להילחם בעדר הצובאים על האוטובוס. זה נראה לכם הגיוני שהוא יחכה כמה וכמה אוטובוסים עד שתינתן לו האפשרות לעלות?".

החיילים האדימו במבוכה. "וכשהוא כבר סוף סוף עולה לאוטובוס, כל החיילים תופסים מקום וצוללים לשינה עמוקה. איך אדם מבוגר אמור לעמוד כל הדרך מירושלים לבאר שבע?".

האיש  נעץ בקהל החיילים מבט חודר, יצא מן האולם, מותיר אותם נבוכים.

אחריו יצא מפקד הפלוגה ואמר: "תודה רבה לך, אדוני, על שבאת לדבר עם החיילים".

האיש מחה את אגלי הזעה ממצחו ואמר: "לא יכולתי לשתוק". "ואני מצטער מאוד על עוגמת הנפש" הוסיף המ"פ.

"את הסליחה צריך לבקש מאותו איש מסכן שלא היה לו אפילו את הכוח לבוא ולדבר פה" אמר האיש, אחר הפטיר: "אני בסך הכול הנהג"...

______________________________________________________________________

המום שבעיניך

"וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת...וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת" (ויקרא יד, לד-לז)

בבוקר יום ראשון, הביטה מירי כהרגלה בחלונה של שכנתה הגרה בדירה ממול, ציפי. היה זה ימים ספורים לפני יום העצמאות, וציפי תלתה דגל ישראל על אדן החלון, כמו הרבה מדיירי הבניין. כשמירי הביטה בדגל, ראתה עליו כתמים שחורים שממש כיערו אותו.

'איזה זלזול' חשבה לעצמה. 'היא לא יכולה לכבס את הדגל לפני שהיא תולה אותו לראווה?'.

בארוחת הערב סיפרה מירי לבעלה רוני על הדגל המלוכלך של ציפי, וקראה: "פשוט בושה, אני הולכת להביא לה דגל אחר, ללמד אותה לכבד את סמלי המדינה!".

רוני שתק ומירי הלכה וצלצלה בפעמון דירתה של ציפי, אוחזת בדגל ישראל חדש מהאריזה.

"שלום ציפי" אמרה מירי לשכנתה בחיוך מלאכותי. "באתי להציע לך דגל ישראל, שתוכלי לתלות אותו".

"זה נחמד מאוד מצידך" ענתה ציפי, "אבל כבר תליתי דגל".

"ראיתי", אמרה מירי. "אבל... אולי עדיף שתתלי את זה".

"מה ההבדל ביניהם?" שאלה ציפי בפליאה.

"נו באמת" ענתה לה מירי ודחפה את הדגל לידיה. "אני לא רוצה עוד לדבר על הנושא. להתראות!" אמרה בהפגנתיות וחזרה אל דירתה.

בבוקר למחרת קמה מירי והציצה דרך החלון, וראתה כי עתה ניצב בחלון ביתה של ציפי דגל ישראל נקי.

"ראית?" אמרה לבעלה. "היא תלתה את הדגל שהבאתי לה!".

"יכול להיות" אמר רוני. "או שזה פשוט בגלל שניקיתי את זגוגית החלון..."

______________________________________________________________________

לאסוף חזרה את המילים

יענק'ל אהב לרכל ולדבר על אנשים דברי גנאי בכל הזדמנות. כשהתבגר, חדרה לתודעתו ההבנה שאחרי מאה ועשרים ייאלץ לעמוד בפני בית דין של מעלה ולתת דין וחשבון על מעשיו הרעים. הוא ניגש לרב העיירה וביקש שיורה לו דרך תשובה וכפרה על דברי הרכילות שהפיץ במהלך שנות חייו.

"אין בעיה", ענה הרב, "קח כר נוצות גדול ועלה לגג הבית הגבוה ביותר בעיירה. כשתגיע לנקודה הגבוהה ביותר, חבוט את הכר בארובה בכל כוחך".

עצת הרב נראתה מוזרה, מצד אחד, אך גם קלה ליישום, מצד שני, ויענק'ל שמח על ההזדמנות לסגור ענין כל כך בקלות.

 הוא הזדרז ליטול כר נוצות גדול וטיפס במהירות על גגו של הבית הגבוה בעיירה. בכל כוחו חבט יענק'ל בארובה בעזרת הכר – פעם, פעמיים ושלוש. לפתע, נפרם הכר, והרוח סחפה את הנוצות ופיזרה אותן על פני כל העיירה.

 יענק'ל רץ בחזרה לבית הרב כדי לדווח על הצלחתו.  

"אֶה, יש עוד דבר אחד שעליך לעשות," אמר הרב. "לך אסוף את כל הנוצות והבא אותן אלי".

"איך אפשר?" זעק יענק'ל בתדהמה, "הרי הן מפוזרות בכל רחבי העיר. אין שום דרך לאסוף אותן".

"האומנם?" שאל הרב, "ואיך חשבת שתוכל לחזור בך משנים של לשון הרע, כשאין כל דרך לאסוף את כל מילות הגנאי שהתפזרו על פני כל העיירה?".

______________________________________________________________________

כוחן של מילים

        קבוצה של שוחטים מישראל יצאה לביקור עבודה בארצות הברית. כידוע, בתי המטבחיים המרכזיים ביותר נמצאים דווקא שם, בגלל האפשרויות לגידול בקר בכמויות גדולות במיוחד. שוחטים שם אלפי ראשי בקר ביום, ומייצאים את הבשר לכל העולם. קבוצת השוחטים נסעה לשם לשבוע של עבודה מרוכזת, בו הם אמורים לעבוד בשחיטה מן הבוקר עד הערב, ומה שיוצא מתחת ידם מקבל תו תקן מיוחד של כשרות מהודרת. השחיטה מתבצעת בחדרי קירור ענקיים, שם הכול עובד בשיטת הסרט הנע, ובצורה חשמלית הכול מועבר לניקוי ולאריזה. בגלל הקור העז בחדר הקירור נמצאים שם בלבוש חם, ואי אפשר להישאר זמן רב. מדי חצי שעה צריך לצאת להתחמם בחדר סמוך ולחזור לעבודה.

בתום יום עבודה אחד כשסיימו השוחטים את מלאכתם ויצאו מן הבניין לכיוון מקום לינתם, פנה אליהם השומר שעמד בכניסה, אמריקאי שחור, ושאל אותם: "לא חסר לכם מישהו?"

הם בדקו, ומייד התברר שמישהו חסר. הם חזרו מהר חזרה פנימה ומצאו את אחד מחבריהם שנשכח בטעות בתוך חדר הקירור וננעל שם. הם מצאו אותו שניות ספורות לפני שנפח את נשמתו מן הקור. רק בזכות ערנותו של השומר חייו ניצלו.

לאחר מכן שאלו את השומר: "הרי מאות אנשים עוברים על פניך מדי יום. איך זה שדווקא אותו זכרת, ושמת לב שהוא חסר?"

"הוא היחיד שאמר לי בוקר טוב", ענה השומר.

______________________________________________________________________

הארוח

"משפחה מסוימת היתה אמורה לארח אותי בשבת", סיפרה סימה לגברת דיוויס בטון פגוע. "ברגע האחרון התקשרה האשה לומר ש'היא מצטערת מאוד' אבל לא תהיה מסוגלת לארח השבת. זה היה בסדר - הסתדרתי לבסוף במקום אחר. אך בשבוע שלאחר מכן, החלה אחת מחברותי לספר לי על השבת הנפלאה שהיתה לה - נכון, ניחשת - אצל אותה משפחה אצלה הייתי אמורה להיות! כיצד את חושבת שהרגשתי?".

"לא תאמיני!" הגיבה בהתרגשות גב' דיוויס. "הקשיבי למה שאירע לי. לפני מספר שבועות הזמין בעלי ידידים מהשכונה לסעודת שבת, אך מאחר ולא חשתי בטוב, התקשר בעלי לבטל את ההזמנה. בהתחשב בנתונים, ידענו שהם יקבלו זאת בהבנה, בפרט לאור העובדה שנשאר להם די זמן כדי לארגן סידור אחר לשבת. "זמן קצר לאחר מכן, התקשרה אלי אחת מחברותי הטובות. ברגע ששמעתי את קולה, נזכרתי שלפני מספר שבועות שוחחנו על נסיעתה המתקרבת, ואז הבטחתי לה שאארח אותה ואת משפחתה בשבת שלפני הנסיעה. היא התקשרה לומר שהכול ארוז ומאורגן לנסיעה מיד לאחר השבת, ועד כמה היא מעריכה את הזמנתי.

"מה יכולתי לומר? כאשר הסבנו כולנו סביב השולחן, נשמעה נקישה על הדלת - ומי לדעתך נכנס פנימה? ידידנו השכנים! הם 'קפצו' לאחל לנו 'שבת שלום' ולשאול לשלומי.

______________________________________________________________________

בעבור כוס חלב

ילד עני נהג למכור סחורה מדלת לדלת כדי לממן את לימודיו בבית הספר. יום אחד כשנקש על דלת אחד הבתים חש צמא גדול והחליט לבקש כוס מים. נערה צעירה פתחה את הדלת, ובתגובה לבקשתו היא הביאה לו כוס חלב גדולה. הוא שתה באיטיות ואז שאל: "כמה אני חייב לך?"

"אתה לא חייב לי דבר", ענתה, "אמא למדה אותנו שלא לקבל תשלום תמורת חסד".

"אם כך", אמר, "אני מודה לך מעומק לבי".

שנים רבות לאחר מכן, אותה נערה חלתה באופן אנוש במחלה נדירה. הרופאים המקומיים לא מצאו מזור למחלתה ושלחו אותה לבית החולים שבעיר הגדולה. ד"ר הווארד קלי נקרא לחדר המומחים. כאשר הוא שמע מאיזו עיר הגיעה זיק מיוחד נדלק בעיניו. הוא הלך לחדרה וזיהה אותה מיד. הוא חזר לחדר המומחים כשהוא נחוש לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה. מאותו יום והלאה, הוא ייחס תשומת לב מיוחדת למקרה שלה.

לאחר מאבק ממושך הם ניצחו והיא הבריאה. ד"ר קלי ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי לצורך אישור. הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח לחדרה. היא חששה לפתוח אותו, משום שהייתה בטוחה שתיאלץ לשלם אותו עד סוף חייה.

בסופו של דבר היא הסתכלה ושמה לב לכמה מילים הרשומות בצד החשבון: "שולם במלואו באמצעות כוס חלב אחת. על החתום, ד"ר הווארד קלי".

______________________________________________________________________

האש שהצילה

הניצול היחיד מאונייה שנטרפה בים, נסחף והושלך על חופו של אי קטן ולא מיושב. הוא התפלל בלהט לאלוקים שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה, אך שום דבר לא נקלט בטווח ראייתו. תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות. הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו איתו בים, זה היה רכושו בעולם.

באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה את הצריף ואת חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכול היה אבוד-הצריף, חפציו. הוא גנח וכאב ופנה בכעס לאלוקים - "איך יכולת לעשות לי את זה? איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון?"

למחרת בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.

"איך ידעתם שאני כאן? - שאל את מושיעיו, "ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו...." ענו לו.

_________________________________________

עובר על הדרך

בכפר קטן עמד מנזר עתיק, אשר היווה מרכז לעלייה לרגל לתיירים רבים מהעולם כולו. אחד מזקני הכפר התגורר במנזר והשגיח עליו. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, הגיעה קבוצה של תיירים אמריקנים למנזר. אחד מחברי הקבוצה הסתובב בחצר המנזר, הגיע לדלת ודפק עליה. פתח לו הזקן את הדלת והזמין אותו לכוס תה. בעוד הזקן מכין לתייר תה, התבונן התייר סביבו וראה בית צנוע ביותר: חדר אחד ובו מיטת ברזל, שולחן עץ ועליו מפה, שני כיסאות, עששית, שטיח צמר פשוט ושידה שעליה מונחים מספר ספרים.

כשחזר הזקן עם התה בידו, אמר לו התייר: "ביתך צנוע ביותר אדוני. אינני רואה כאן טלויזיה, אין לך כמעט רהיטים, אין מקרר, אין מזגן, אין טלפון, איך אתה חי כך?".

"היכן הדברים שלך?" שאל אותו הזקן.

"אני תייר, אני רק עובר כאן על הדרך". ענה התייר.

ענה לו הזקן: "כולנו רק עוברים פה על הדרך".

__________________________________________________

הקולות שאתה שומע

שני מכרים ותיקים נפגשו אחרי שנים שלא ראו זה את זה. הם צעדו להם ברחוב ביחד, נזכרו בימים עברו. "רק רגע", אמר אחד מהם, "אני חושב שאני שומע משהו". הוא הסתובב והזיז אבן שצרצר היה לכוד מתחתיה.

"תשמע, זה מדהים", אמר לו חברו, "מכל האנשים ברחוב הממהרים בשעה זו הביתה מהעבודה, ועם כל הרעש של תנועת כלי הרחב ברחוב – אתה היחיד ששמע את הצרצר".

"ידידי, כבר מזמן למדתי שאנשים שומאים מה שהם רוצים לשמוע,, ענה לו החבר, תוך כדי שהוא מוציא מטבע מהכיס, "שים לב, הרעש של התנועה ברחוב הוא אותו רעש, והבט מה יקרה כעת", ובעודו מדבר, השליך את המטבע על המדרכה. באופן מפתיע גם אנשים שהיו בטווח שמיעה רחוק עצרו וחיפשו מהיכן הגיע הרעש של המטבע.

__________________________

נקודה למחשבה: אילו קולות אתם שומעים? ואילו קולות לא?

כיצד אפשר לפתח את השמיעה שלנו כך שנקלוט גם קולות עדינים שאיננו חשים בהם כעת?

________________________________________

מחסום ארבע הדקות

במשך אלפי שנים סברו רופאים ומדענים, כי בלתי אפשר לשבור את מחסום הארבע דקות שאורכת ריצת המייל (1.6 ק"מ) ולקצר אותה. ניסיון שכזה ,כך חשבו, כמוהו כניסיון התאבדות. לכן שקמתי ממסלול הריצה אחרי שהתמוטטתי על קו הסיום, הנחתי שאני מת".

כך סיפר בשנת 1954 רוג'ר באניסטר מיד לאחר ששבר את מחסום האמונה המגביל הזה.
הוא גרם לעצמו לבצע את ה"בלתי אפשרי". לא רק באמצעות אימונים גופנים, כי אם גם באמצעות חזרה מתמדת על האירוע בדמיונו פעמים רבות. הוא עשה זאת בלהט רגשי כה רב, עד כי מבחינתו הוא האמין שזו עובדה קיימת.

הדבר המעניין בפריצת הדרך שלו היה השפעתה על אחרים. בכל ההיסטוריה של המין האנושי, לא הצליח איש מלפניו לרוץ מייל בפחות מארבע דקות. האמונה באי היכולת לפרוץ את מחסום הארבע דקות הייתה כה חזקה, עד שמומחים עצמם חיזקו אותה בהוכחות מדעיות לכאורה וכך באופן "מפתיע" זו אכן הייתה המציאות.

שנה לאחר ששבר רוג'ר את המחסום, שברו אותו 37 רצים נוספים. בשנה לאחר מכן חזרו 300 רצים נוספים על ההישג.

__________________________

נקודה למחשבה: מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה על כוחה של אמונה כמאפשרת להשיג דברים בחיים? האם בחיים שלכם ישנם מחסומים שאינכם מצליחים לשבור? מה יכול לעזור לכם לעשות את זה?
__________________________

המאמץ הנדרש כדי לעוף

יום אחד, הופיע פתח קטן בגולם. הילד שישב והביט כמה שעות על הפרפר ראה איך הוא מתאמץ לדחוף את גופו דרך אותו פתח קטן. לפתע, הפרפר הפסיק להתקדם. נראה היה שהוא התקדם ככל יכולתו ואינו יכול יותר.

אז הילד החליט לעזור לפרפר הוא לקח זוג מספריים ופתח את הגולם. הפרפר יצא בקלות, אבל גופו היה מנוון והכנפיים שלו מכווצות.. הילד המשיך להתבונן, בציפייה שכל רגע כנפיו של הפרפר יפתחו, יגדלו וייפרסו - ובכך יתמכו ויעצבו את גוף הפרפר. אבל זה לא קרה! למעשה, הפרפר בילה את שארית חייו בזחילה עם גוף מנוון וכנפיים מכווצות. הוא אף פעם לא הצליח לעוף. הילד בחסדו וטוב לבו לא הבין שהגולם הדחוס ומאבק הפרפר לצאת ממנו, הם היו דרכו הטבעית לדחוף נוזלים מגוף הפרפר לתוך כנפיו כדי שיוכל לעוף אחרי שייצא לחופשי מן הגולם.

___________________________________

נקודה למחשבה: מה הסיפור הזה יכול ללמד אותנו על החיים? נסה להיזכר בדברים קשים ולא נעימים שקרו לך בחיים. האם במבט לאחור אתה יכול לראות מה הם נתנו לך? כיצד הם שינו אותך?

_________________________________________________
להפסיק להתעסק בשטויות

היה מלך אחד שהיה אוהב כל מיני דברים שיש בהם קסם, הפתעה ופנטזיה, והיה מבטיח הרבה כסף למי שיצליח להרשים אותו. באו כל מיני קוסמים ולהטוטנים והיו זוכים אצלו מפעם לפעם במטבע זהב על שהצליחו לרתק אותו בלהטוטיהם. יום אחד הגיע אליו בן אדם ואמר שהוא מוכן להראות למלך דבר מיוחד במינו ותמורת הקסם הוא דורש חמישים מטבעות זהב.

- חמישים מטבעות זהב? סכום כל כך גדול, למה זה מגיע לך? שאל המלך.

- כי אני אראה לך את הקסם חמישים פעם וכל פעם תתפעל מחדש. המלך הסכים ואדם הוציא מכיסו קופסה ובה מחטים. הלך לעץ הקרוב נעץ בה מחט אחת והתרחק מהעץ מרחק של חמישים מטר בקירוב.

– שים לב אדוני המלך, אמר תוך שהוא שולף מחט אחת מהחבילה שבקופסה וזורק אותה לכיוון העץ. ראה זה פלא, המחט עפה ונכנסה בדיוק לתוך קוף המחט הנעוצה בעץ. כל מי שחזה בקסם הזה לא האמין למראה עיניו והמלך עצמו היה מאוד מרוצה. – שים לב אדוני המלך, הנה המחט השניה. אמר האיש וזרק את המחט השנייה כשהוא מצליח להשחיל אף אותה אל קופה של המחט הנעוצה בעץ. כך לעיניהם המשתאות של המלך ופמלייתו הצליח האיש להשחיל חמישים מחטים ממרחק רב אל קופה של המחט הנעוצה בעץ.

- יפה אמר המלך, אכן מגיע לשלם לך חמישים מטבעות זהב אך ייחד עם זאת אני מצווה להלקותך גם בחמישים מכות.

- על מה ולמה אתה מצווה להלקותני, אדוני המלך זעק האיש. – על כך, השיב המלך, - על כך שאדם מוכשר כמוך מבזבז את כשרונו על שטויות..

_________________________
למה הקופים מוותרים על הבננות?

קבוצת מדענים הכניסה חמישה קופים לכלוב. במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות. בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם אל הבננות, חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מידי המדענים. עם הזמן, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים המתוסכלים שנרטבו בגללו. עד שאף קוף לא העז לטפס על הסולם, על אף הפיתוי העצום.

בשלב הבא החליפו המדענים את אחד הקופים בקוף חדש, שדבר ראשון טיפס על הסולם. כשירד התנפלו עליו שאר הקופים והכו אותו. לאחר כמה ניסיונות כאלה למד הקוף החדש להימנע מלטפס על הסולם, למרות שלא היה לו מושג למה ומדוע.

אז הוחלף קוף נוסף, וההתרחשות חזרה על עצמה. כשטיפס על הסולם הוא חטף מכות מכל שאר הקופים, ביניהם גם הקוף שהגיע מעט לפניו. ואז הוחלף קוף שלישי ואחריו קוף רביעי, והאירועים חזרו על עצמם. לבסוף הוחלף גם הקוף החמישי.
נשארה קבוצה של חמישה קופים שמעולם לא חטפו מקלחת קרה, ובכל זאת המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם.

אילו אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף שמטפס על הסולם, קרוב לוודאי שהם היו עונים: "אני לא יודע אבל ככה העניינים מתנהלים כאן".

נחמד מאוד לצחוק על טיפשותם של קופים, אבל האם דברים כאלו לא קורים לפעמים גם אצל בני אדם?...

___________________________________________

איך מאלפים פרעוש?

בימים עברו, באירופה של המאה ה- 19, הייתה תופעה מיוחדת במינה - קרקסי פרעושים. הטפילים היו משעשעים את הבריות בהופעות מרשימות, בקרקסים זעירים שנדדו מיריד ליריד והיו תופעה נפוצה בעיירות רבות. המארגנים נהגו לשים זכוכית מגדלת גדולה, כשמאחוריה התנהל קרקס שלם של פרעושים: הם היו קופצים דרך טבעות אש וסוחבים עגלות מיניאטוריות. הפרעושים היו ממש מאולפים ואפילו לא ניסו לקפוץ ולברוח. נתון מדהים, בהתחשב בכך שהפרעוש היא החיה בעלת יכולת הניתור הטובה ביותר בטבע - הפרעוש יודע לקפוץ בגובה של עד פי 300 מגובהו.

אז איך מאלפים פרעוש?

מכניסים את היצור לתוך צנצנת ומכסים אותה בתקרת זכוכית שקופה. עם כניסתו לצנצנת, קופץ הפרעוש, ובום הוא חוטף בראש. מכיוון שהוא רק פרעוש ויש לו טבע משלו, הוא חייב לקפוץ, וכמובן, חוטף שוב, ועוד פעם, פעמיים, חמש, עשרים פעמים. בסוף הוא לומד עד לאיזה גובה הוא יכול לקפוץ מבלי לחטוף בראש. מאותו רגע אפשר להוציא אותו מהצנצנת ללא חשש. משלב זה והלאה, לאורך כל חייו, לא ינסה הפרעוש לנתר עוד מעבר לגובה המסוים הזה. והנה לכם פרעוש מאולף.

מה דעתכם? האם גם לבני אדם עלול לקראת דבר כזה?

_________________________________________
הגרזן שהפסיק לחטוב

חוטב עצים אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים. המשכורת הייתה טובה ותנאי העבודה טובים אף יותר, והוא התכוון למלא היטב את תפקידו.
ביום הראשון התייצב אצל מנהל העבודה אשר נתן לו גרזן והקצה לו שטח ביער. האיש יצא ליער לכרות עצים בהתלהבות. ביום אחד בלבד הוא חטב שמונה עשר עצים. "ברכות" אמר לו מנהל העבודה, "תמשיך ככה". מעודד מדבריו של מנהל העבודה, החליט חוטב העצים לשפר את תפוקתו ביום המחרת ולכן הלך לישון מוקדם מאוד. בבוקר למחרת הוא קם לפני כולם והלך ליער. למרות כל מאמציו הוא לא הצליח לחטוב יותר מחמישה עשר עצים. "אני בוודאי עייף", הוא חשב והחליט ללכת לישון עם שקיעת השמש. עם הזריחה, הוא קם נחוש בדעתו לשבור את שיא שמונה עשר העצים. אף על פי כן, באותו יום הוא לא הגיע אף למחצית. ביום המחרת חטב שבעה, אחר כך חמישה, ביום האחרון הוא ניסה כל אחר הצהריים לכרות את העץ השני. מודאג ממה שיגיד מנהל העבודה, הלך החוטב לספר לו את שאירע לו ולהישבע שהוא מתאמץ עד סף אובדן החושים. מנהל העבודה הקשיב ושאל "מתי השחזת לאחרונה את הגרזן שלך?"
"להשחיז? לא היה לי זמן להשחיז! הייתי עסוק מדי בכריתת העצים!".

_________________________________

"זה לא העומס ששובר אותך. זו הדרך שאתה נושא אותו" (לנה הורן)

נקודה למחשבה: האם הגרזן שלך מושחז? איך משחיזים גרזן?

___________________________________________

מי יזוז ממקומו

שתי אניות מלחמה שנשלחו למשימת אימונים בשייטת נמצאו בלב ים במהלך תמרונים במשך כמה ימים ובתנאי מזג אוויר קשים. "שירתי על אניית המפקד והייתי בעמדת השמירה על גשר הפיקוד כשירד הלילה. הראות הייתה מוגבלת בשל הערפל הסמיך, ומשום כך נשאר רב החובל על הגשר כדי לפקוח עין על כל הפעילויות.

זמן קצר אחרי שירדה החשכה, דיווח השומר מכנף הגשר: "אור בכיוון לימין החרטום".

"האם קבוע או נע לאחור?" קרא הקפטן.

"קבוע, המפקד", ענה השומר, ופירושו של דבר שהיינו בנתיב התנגשות מסוכן עם הספינה ההיא.

רב החובל הורה לקשר, "אותת לספינה: אנו בנתיב התנגשות, מייעץ שתשנה נתיב ב-20 מעלות".

האיתות שהתקבל מן הספינה אמר, "מייעץ לכם לשנות נתיב ב-20 מעלות".

רב החובל אמר, "שלח מסר בזו הלשון: אני המפקד, שנו נתיב ב-20 מעלות".

"אני מלח בדרגת רב"ט, כדאי לך לשנות כיוון ב-20 מעלות" הייתה התשובה.

חמתו של רב החובל בערה. הוא התפרץ, "שגר הוראה: אני אניית מלחמה. שנה נתיב ב-20 מעלות".

והתשובה שהתקבלה באיתות הייתה, "אני המגדלור".

(סיפורו של פרנק קוך ב-Proceedings, כתב העת של המכון לימייה)

_________________________________________________

נקודות למחשבה: האם יש מקרים בהם אנחנו מתעקשים להתבצר בעמדתנו, ודורשים מאחרים להשתנות ולזוז כדי שלנו יהיה מקום? האם קל יותר להשתנות בעצמך או לדרוש מהשני להשתנות? כיצד הרגשת כשמישהו ביקש ממך לשנות את עצמך? איך משתנים?

________________________________
עקבות על חוף הים

אדם חלם לילה אחד שהוא הולך לאורך החוף יחד עם אלוקים. בעומק השמיים הבחין האיש בהבהובים של אירועים מחייו. בכל אירוע כזה, התבונן האיש וראה שני זוגות של עקבות כפות רגליים בחול. אחד שהיה שייך לו ואחד שהיה של האלוקים. כאשר האירוע האחרון של חייו הבהב לפניו, הוא הסתכל לאחור על עקבות הרגליים בחול. הוא ראה שפעמים רבות לאורך השביל של חייו היה רק זוג אחד של עקבות. הוא ראה שזה קרה דווקא ברגעים הכי עצובים של חייו. הדבר הטריד אותו מאוד והוא שאל: "אלוקים, אתה אמרת שכשאחליט ללכת אחריך, אתה תלך עמי כל הדרך. אבל ראיתי שברגעים הקשים של חיי, יש רק זוג עקבות אחד. אני לא מבין למה דווקא כשהייתי זקוק לך יותר מכול, עזבת אותי".

והאלוקים ענה: "בני היקר, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך. דע לך שבימי הניסיון והסבל, כשראית רק זוג אחד של עקבות, היו אלה צעדיי, נשאתי אותך על כפיי...".

________________________________
להיות כמו מישהו אחר...

מאז שהייתי ילד קטן לא רציתי להיות אני. רציתי להיות כמו ערן כהן, וערן כהן אפילו לא היה חבר שלי. הלכתי כמוהו, דיברתי כמוהו, ונרשמתי אפילו לאותו בית ספר תיכון שאליו הוא נרשם.
בתיכון ערן כהן השתנה. הוא התחיל להסתובב עם שי צור. הוא הלך כמו שיר צור, הוא דיבר כמו שי צור. זה בלבל אותי. ומצאתי את עצמי הולך כמו ערן כהן שמדבר והולך כמו שי צור.

ואז זה פתאום היכה בי !! שי צור הולך ומדבר כמו רועי שדות ורועי שדות הולך ומדבר כמו יואב היימן. אז הנה אני הולך ומדבר כמו ערן כהן, שמחקה את שי צור, שהוא ורסיה של רועי שדות, שמנסה ללכת ולדבר כמו יואב היימן, ואת מי אתם חושים שיואב היימן מחקה? מכל האנשים הוא מחקה את אבי אשכנזי שהולך ומדבר... כמוני.

___________________________________

נקודות למחשבה: מה גורם לנו לרצות להיות כמו מישהו אחר? מה אנחנו מרוויחים מזה? ומה מפסידים? איך אפשר להשתחרר מהתלות הזו?

_________________________________
הצפרדע שנפלה לבור

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער. לפתע, נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. התעלמו שני הצפרדעים מקריאות חבריהם וניסו לטפס ולקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי...

אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא נכנע, ומיד נפל ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא המשיך לנסות בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם...", "הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות ואף הגביר את מאמציו לנוכח קריאות חבריו... בסופו של דבר, בשארית כוחותיו הצליח לצאת מן הבור עייף ותשוש.

לאחר שנח מעט, שאלו אותו חבריו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק וסיכוייך להינצל היו אפסיים?..."

בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש...

הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...

_______________________________

שני זרעים

שני זרעים שכבו זה לצד זה בערוגה הדשנה באביב. הראשון השתוקק לגדול ולצמוח. מחשבות עברו והתרוצצו במוחו והוא ראה בעיני רוחו כיצד הוא נובט, בוקע מבעד לאדמה, שולח את גבעולו מעלה אל השמש החמה, עולה, פורח, שותה את אגלי הטל שנערמים עליו בלילות, ומצמיח עוד ועוד גבעולים ועלים, ומשתרע על פני הקרקע שמעליו ומחבק את האדמה. וכך החל הזרע לנבוט וגדל בערוגתו.

הזרע השני חשש מלהתחיל את תהליך הבקיעה: "אם אתחיל לשלוח שורשים אל האדמה, וגבעולי יתחיל לצמוח, אירטב מאגלי הטל, עלעלי ירמסו על ידי הציפורים והחלזונות, פרפרים יכרסמו אותם, וכשיהיו לי פרחים, יקטפו אותם וישימו אותם באגרטל. אשב לי פה בתוך האדמה, ואתחיל להצמיח שורשים רק כשארגיש בטוח יותר".

והוא המתין...

ציפור שנחתה בגינה ניקרה את האדמה במקורה, מצאה את הזרע שהמתין ואכלה אותו.

______________________

נקודות למחשבה: האם אתה טיפוס שמסתער קדימה או מחכה לשעת הכושר שתבוא? מה היתרונות והחסרונות של כל דרך? האם הזדמנות היא משהו שיש לחכות לו או שניתן ליצור אותו?

_________________________________

נקודת המבט

בעל מפעל נעליים אחד רצה להרחיב את עסקיו. הוא שלח שניים ממנהליו לעבר הים כדי שיסקרו שווקים חדשים לייצוא.

המנהל הראשון הגיע ליבשת לאחר שבועות של הפלגה, ירד מהאונייה וראה שכל התושבים הולכים יחפים ולא יודעים מהן נעליים. הוא כתב מברק למנהל המפעל: "הגעתי, ראיתי שאף אחד אינו יודע מה זה נעליים, אין פה סיכוי למכור ולא זוג אחד אני חוזר".

המנהל השני הגיע לקצה השני של היבשת, ירד מהאונייה, ראה שכולם יחפים ומיהר לכתוב מברק לבעל המפעל: "הגעתי ראיתי שלאף אחד אין כאן נעליים ויש פה פוטנציאל אדיר למכור מיליונים של זוגות. התחלתי כבר במגעים ראשונים".

______________________________

נקודות למחשבה: כיצד נוצרת נקודת המבט שלי? האם היא יכולה להשתנות? איך אני מתייחס למישהו שרואה דברים אחרת ממני? כיצד אני יכול לראות דברים מנקודות מבט נוספות?

_______________________________________

לראות דרך הטלסקופ כמו...כולם

בנו מולר היל, פרופסור באוניברסיטת קלן בחוג לגנטיקה, מספר על אירוע שקרה לו כשהיה תלמיד בבית הספר: בבוקר אחד הציב המורה לפיסיקה טלסקופ בחצר בית הספר בכדי להראות לנו פלנטות מסוימות ואת ירחיהם. כך עמדנו בטור ארוך, בערך ארבעים תלמידים. אני שהייתי אחד התלמידים הקטנים, עמדתי בסוף השורה. המורה שאל את התלמיד הראשון אם הוא מצליח לראות את הפלנטה. לא, הוא התקשה, משום שהיה קצר רואי. המורה הראה לו כיצד לכוון את הפוקוס, והתלמיד הצליח לבסוף לראות את הפלנטה והירחים. לאחרים לא היה כל קושי; הם ראו אותם מיד. בזה אחר זה הם פסעו לטלסקופ וראו את מה שהיו אמורים לראות. אז הגיע תורו של התלמיד שעמד ממש לפניי – שמו היה הרטר – הכריז כי הוא אינו מסוגל לראות דבר. "אתה אידיוט" צרח המורה, "עליך לכוון את העדשות". התלמיד עשה זאת ואמר אחרי זמן מה כי "אינני מצליח לראות דבר, הכל שחור".

המורה הסתכל בטלסקופ בעצמו. לאחר מספר שניות הוא הרים את מבטו עם הבעה מוזרה על פניו. ואז ראינו חברי ואני כי הטלסקופ לא תפקד. הוא היה מכוסה בכיסוי על העדשה. אכן, איש לא יכול היה לראות דבר דרכו".

אותו תלמיד ישר, הרטר, לא שרד בבית הספר, כך מספר פרופ' מולר.

______________________________
הבית עם אלף המראות

לפני שנים רבות, בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו: 'הבית עם אלף המראות'. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית. הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות. להפתעתו הרבה, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בלא פחות התלהבות ממנו. הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים. אני אבוא לבקר פה לעיתים קרובות".

באותו הכפר היה כלב קטן נוסף. הוא לא היה שמח במיוחד. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית. הוא הגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת. לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כל כך כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה. הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא. אני בחיים לא חוזר לשם יותר".

__________________________________
נקודה למחשבה: כשאתה מבין שהעולם הוא מראה שלך,

אתה מכוון את עדשת המצלמה שלך פנימה במקום החוצה, ומתבונן.

__________________________
להוציא את העז מהבית

איש אחד בא לרבי שלו ואמר לו: "כבוד הרב, אני מיואש, אני זקוק לעזרתך. השמחה נעלמה מביתנו. אנחנו גרים בחדר אחד אני, אשתי, חמשת ילדינו וחמותי. אנחנו כל יום צועקים זה על זה. ממש הגענו לקצה, זה ממש גיהנום. "שאל הרב: "אתה מבטיח לעשות כל מה שאגיד לך?"

נשבע האיש שיעשה הכול כדי להחזיר את השמחה לביתו. אמר הרב: "מצוין. כמה חיות יש לכם בבית?" "יש פרה, עז ושש תרנגולות" אמר האיש. אמר לו הרב: "קח את כל החיות שלכם, הכנס אותם יחד איתכם לחדר, וחזור אליי בעוד שבוע". האיש חזר לביתו ועשה כמצוות הרב.

שבוע לאחר מכן חזר לביתו של הרב, מיואש לגמרי. וכשהוא מיילל אמר לרב: "אני בהתמוטטות עצבים. הבוץ , הלכלוך, הרעש, אנחנו כולנו בטירוף".

"חזור חזרה והוצא את החיות החוצה." אמר הרבי. האיש מיהר לביתו ושוב עשה כמצוות הרב.

למחרת חזר לרבי עם עיניים נוצצות משמחה: "איזה חיים נפלאים! החיות יצאו החוצה, הבית הוא גן עדן. כל-כך שקט, כל כך נקי, כל-כך מרווח! אנחנו מאושרים".

_________________________________

"להיות שמח לא אומר שהכל צריך להיות מושלם. זה אומר שהחלטת לראות מעבר...."

 

 

הצפרדע שנפלה לבור

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער. לפתע, נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד.
כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. התעלמו שני הצפרדעים מקריאות חבריהם וניסו לטפס ולקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי...

אחד הצפרדעים שמע בעצתם של הצפרדעים, אפסו כוחותיו, הוא נכנע, ומיד נפל ומת בקרקעית הבור.
הצפרדע השני, לא ויתר, הוא המשיך לנסות בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם...", "הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות".

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות ואף הגביר את מאמציו לנוכח קריאות חבריו... בסופו של דבר, בשארית כוחותיו הצליח לצאת מן הבור עייף ותשוש.

לאחר שנח מעט, שאלו אותו חבריו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק וסיכוייך להינצל היו אפסיים?..."

בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש...

הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...

_________________________________

נקודת המבט

בעל מפעל נעליים אחד רצה להרחיב את עסקיו. הוא שלח שניים ממנהליו לעבר הים כדי שיסקרו שווקים חדשים לייצוא.

המנהל הראשון הגיע ליבשת לאחר שבועות של הפלגה, ירד מהאונייה וראה שכל התושבים הולכים יחפים ולא יודעים מהן נעליים. הוא כתב מברק למנהל המפעל: "הגעתי, ראיתי שאף אחד אינו יודע מה זה נעליים, אין פה סיכוי למכור ולא זוג אחד אני חוזר".

המנהל השני הגיע לקצה השני של היבשת, ירד מהאונייה, ראה שכולם יחפים ומיהר לכתוב מברק לבעל המפעל: "הגעתי ראיתי שלאף אחד אין כאן נעליים ויש פה פוטנציאל אדיר למכור מיליונים של זוגות. התחלתי כבר במגעים ראשונים".

______________________________

נקודות למחשבה: כיצד נוצרת נקודת המבט שלי? האם היא יכולה להשתנות? איך אני מתייחס למישהו שרואה דברים אחרת ממני? כיצד אני יכול לראות דברים מנקודות מבט נוספות?

_______________________________________

הבית עם אלף המראות

לפני שנים רבות, בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו: 'הבית עם אלף המראות'. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית. הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות. להפתעתו הרבה, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בלא פחות התלהבות ממנו. הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים. אני אבוא לבקר פה לעיתים קרובות".

באותו הכפר היה כלב קטן נוסף. הוא לא היה שמח במיוחד. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית. הוא הגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת. לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כל כך כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה. הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא. אני בחיים לא חוזר לשם יותר".

__________________________________
נקודה למחשבה: כשאתה מבין שהעולם הוא מראה שלך,

אתה מכוון את עדשת המצלמה שלך פנימה במקום החוצה, ומתבונן.

__________________________
להוציא את העז מהבית

איש אחד בא לרבי שלו ואמר לו: "כבוד הרב, אני מיואש, אני זקוק לעזרתך. השמחה נעלמה מביתנו. אנחנו גרים בחדר אחד אני, אשתי, חמשת ילדינו וחמותי. אנחנו כל יום צועקים זה על זה. ממש הגענו לקצה, זה ממש גיהנום. "שאל הרב: "אתה מבטיח לעשות כל מה שאגיד לך?"

נשבע האיש שיעשה הכול כדי להחזיר את השמחה לביתו. אמר הרב: "מצוין. כמה חיות יש לכם בבית?" "יש פרה, עז ושש תרנגולות" אמר האיש. אמר לו הרב: "קח את כל החיות שלכם, הכנס אותם יחד איתכם לחדר, וחזור אליי בעוד שבוע". האיש חזר לביתו ועשה כמצוות הרב.

שבוע לאחר מכן חזר לביתו של הרב, מיואש לגמרי. וכשהוא מיילל אמר לרב: "אני בהתמוטטות עצבים. הבוץ , הלכלוך, הרעש, אנחנו כולנו בטירוף".

"חזור חזרה והוצא את החיות החוצה." אמר הרבי. האיש מיהר לביתו ושוב עשה כמצוות הרב.

למחרת חזר לרבי עם עיניים נוצצות משמחה: "איזה חיים נפלאים! החיות יצאו החוצה, הבית הוא גן עדן. כל-כך שקט, כל כך נקי, כל-כך מרווח! אנחנו מאושרים".

_________________________________

"להיות שמח לא אומר שהכל צריך להיות מושלם. זה אומר שהחלטת לראות מעבר...."

 

 

 

כתוב תגובה
  1. ישר כח אתר מקסים!
    שרון (12/5/2013)
  2. ללא נושא
    שמואל (8/10/2014)
    כל הכבוד ממש חיפשתי מקום שמקבץ סיפורים קצרים וטובים.
  3. ללא נושא
    אלמוני/ת (12/4/2014)
    אתר מעולה. תודה
  4. ללא נושא
    אלמוני/ת (1/8/2015)
    מהמם!
  5. ללא נושא
    אלמוני/ת (2/20/2015)
    פשוט אשריך!
  6. ללא נושא
    עמיר (12/17/2015)
    יישר כח על העבודה היסודית!
  7. ללא נושא
    אלמוני/ת (12/27/2015)
    איזה יופי האתר מדהים!
  8. ללא נושא
    ורד טל (4/10/2016)
    אוהבת את אוסף הסיפורים. תודה
  9. ללא נושא
    אלמוני/ת (9/14/2016)
    מקסים, רעיון גדול!!!
  10. אלוף
    א.ד. (11/8/2016)
    עזרתם לי אין כמוכם
  11. מקסים!!!
    עדי (1/15/2017)
    ריכזת את מיטב הסיפורים הנפלאים במקום אחד... עם רעיונות מקסימים למחשבה!! כמה זה מסייע לי.. ובטוחה שלעוד הרבה.. אשריך!
  12. ללא נושא
    אלמוני/ת (2/6/2017)
    תודה רבה. ממש אוצר!!
  13. ללא נושא
    יהודית הרשקו (2/16/2017)
    יוצא מן הכלל, אהבתי כל "סיפור"ולמרות שחלק מוכרים לי, שמחתי בהם שוב ונהנתי מאד מאד. תודה
  14. תודה
    אלמוני/ת (3/1/2017)
    מחזק אותנו ואת התלמידים :-)
  15. אוסף חכם
    ציון בודאי (3/27/2017)
    מקבץ הסיפורים כה עשיר במוסר ולקח שהוא מתאים לכל מחנך ולכל מטפל משפחתי וזוגי. תודה איעזר בו. ציון בודאי, יועץ ומגשר משפ´ מוסמך
  16. יפה
    שירה לגזיאל (5/10/2017)
    זה סיפורים מהממים. אבל לא מצאתי את הסיפור שאני רוצה
  17. יפה
    שירה לגזיאל (5/10/2017)
    זה סיפורים יפים. אבל לא מצאתי את הסיפור הזה לסיפור קוראים:מדורת החברות מי שמוצא סיפור כזה בבקשה שיאמר לי תודה רבה!❤❤❤
  18. אליפות!!!!!
    מיכל (6/6/2017)
    יישר כוח האתר הראשון עם סיפורים שנוגעים בנושאים בוערים המשיכו כך!!!