1. בית
  2. סיפורים

למות עם הנשק ביד

זה היה מן הרגעים השנואים עליו ביותר. השתיקה החונקת שמחביאה את הצונאמי שמשתולל לך בתוך הלב ועוד שנייה הולך להתפרץ החוצה כמו הר געש לוהט. המילים האיטיות שבקושי יוצאות מן הפה ומיד מתבלבלות. הוא פשוט חיכה שזה ייגמר. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהוא צריך לעשות את זה. אבל הפעם זה היה שונה.

זה היה מן הרגעים השנואים עליו ביותר. השתיקה החונקת שמחביאה את הצונאמי שמשתולל לך בתוך הלב ועוד שנייה הולך להתפרץ החוצה כמו הר געש לוהט. המילים האיטיות שבקושי יוצאות מן הפה ומיד מתבלבלות.

הוא פשוט חיכה שזה ייגמר.

נכון, זו לא הפעם הראשונה שהוא צריך לעשות את זה. אבל הפעם זה היה שונה.

_________________________

רק לפני שנים ספורות עלו מארצות הברית. באו לכאן כדי לנסות ולבנות מחדש את הבית שהיה להם, ועלה בעשן המשרפות של אושוויץ. כלום לא נשאר להם. שניהם נותרו יתומים וגלמודים. את כל משפחתם איבדו בשואה. הורים, אחים, בני דודים. הכול. ביתם וכל זיכרונות ילדותם נקברו מתחת החורבות. לפחות מצאו זה את זו, נישאו והקימו את ביתם החדש באמריקה השלווה.

ואולי כְּמְעֵין מתנת ניחומים קטנה על כל הסבל הנורא שעבר עליהם, זכו בגילם המבוגר...לְבֶּן.

יפה, חכם, מוכשר. כל הדברים הטובים היו בו. אישיות!

כל ציר חייהם הסתובב סביבו.

מעט אחרי יום הולדתו השבע עשרה קיבלה המשפחה החלטה אמיצה לעלות ביחד לארץ לקראת גיוסו המתקרב של הבן לצבא הגנה לישראל. הוא לא היה מוכן לוותר על זה, והם הבינו אותו. למרות הקושי. בן יחיד, אהוב של אמא. ובכל זאת, כל מה שחינכו אותו בבית רצה לבוא לידי ביטוי.

 

כשחזר בפעם הראשונה הביתה עם המדים זו הייתה ממש חגיגה. אמא חיבקה אותו בצהלה במשך דקות ארוכות, מלטפת בידיה את מדי הזית שעל זרועותיו החסונות ומסרבת להניח לו. אפילו האב שאת מעיין הדמעות שלו כבר כילה מזמן, לא הצליח להשתלט על דמעה סוררת שגלשה מעינו הבורקת לעבר שפתיו הקמוצות שחיוך גאה היה תלוי בקצותיהן.

_________________________

שלושת הקצינים עמדו בכניסה לבית והוא בראשם. במהלך שירותו הקרבי פרץ דלתות ברזל חזקות בהרבה, אבל דווקא דלת העץ הפשוטה נראתה לו הפעם כמחסום בלתי עביר. היד שלו, כמו משותקת, מסרבת לנקוש. דקות ארוכות של המתנה חלפו כשאגלי הזיעה שוטפים את גבו והוא מעביר במוחו שוב ושוב את המשפט הנורא שהוא עומד לומר להם, כשפתאום נפתחה הדלת, כאילו מעצמה.

הוא עמד שם. האב. נושא אליו מבט תוהה, ועיניו חולפות מראשו ועד רגליו, סוקרות את המדים הירוקים המגוהצים.

 

לא היה צריך לומר עוד מילה. הוא כבר הבין הכול.

 

הוא נשם נשימה עמוקה.

הם נכנסו שלושתם אל הסלון. בית פשוט, צנוע, מסודר בצורה עדינה ויפה.

על הכוננית בסלון עמדה לה בתוך מסגרת מוזהבת התמונה של הבן במדים. בידו הימנית לופת את הנשק כאילו היה זה אוצרו הגדול ביותר, ובעיניו הבורקות מתנוצצת השמש, שמחה איתו על שזכה להגשים את חלום ילדותו -  להיות חייל בצבא הגנה לישראל! עם הנשק הזה הוא הספיק עוד לחסל את שני המחבלים שזחלו מתחת לגדר המערכת עם המטענים שעל גבם, אלא שמהרימון שהשליך השלישי לא הצליח להתחמק, ולהבת הפיצוץ התמזגה באחת עם האש שבערה בעיניו הנוצצות משמחה.

 

'כששלחנו את חיים שלנו לצבא, ידענו שיכול להיות שהוא לא יחזור אלינו...'. לחש האב מפיו את המילים בכבדות איטית, כאילו כל אחת שוקלת עשרות ק"ג.

 

הם ישבו שלושתם מולו, שותקים ומשפילים את ראשם, חוששים להביט בעיניים שלא יראו עוד הבן האהוב.

מה לכל הרוחות אפשר להגיד לאבא במצב כזה? – הם חיפשו במוחם אחר אי אילו מילים לומר – ברגע אחד אבד להם כל עולמם. הבן היחיד. מקור התקווה. אוצר השמחה. העתיד. הם לא יראו אותו שוב.

 

אלא שאז האב הרים את עיניו אל התמונה שעל הכוננית ושתי המילים שיצאו מפיו הכו אותם בהלם: "אני שמח" – הוא החל להתייפח, צוחק ובוכה בכי קורע לב, כאחד.

 

הם החליפו ביניהם מבטים – הם כבר מכירים את התופעה. לא כולם מסוגלים לעמוד בבשורה הקשה. יש כאלו שהצער פשוט מעביר אותם על דעתם. השלישי בחבורה, שלח את ידו אל תיק הרופאים שאיתו, מגשש בפנים לעבר התרופה המתאימה ומתכנן את הצעד הבא ביחס לאב השכול שנראה שהולך ומאבד את שיקול דעתו.

 

"אתם יודעים" – המשיך לפתע בדבריו – "זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים עם המוות" - הם נדרכו – "את אבא ואמא איבדתי כבר ברכבת לאושויץ. ארבעה מאחיי הקטנים מתו ברעב ובמחלות במחנות העבודה. גם שאר בני המשפחה לא שרדו. כולם מתו בגז או ביריות במהלך המלחמה. כשאנחנו ניצלנו, שרהל'ה ואני, כשברחנו לאמריקה ובסוף עלינו לארץ, קיווינו שכל זה נגמר. שמעכשיו כבר נוכל לחיות בשקט ובביטחון בלי שירצחו וירדפו אותנו". שלושת הקצינים הסתכלו זה בזה מנסים להבין לאן הוא חותר בדבריו. הוא נשען לאחור ולפתע עיניו נעצמו וכמתוך חלום התפשט על פניו חיוך גאה:

"אבל על דבר אחד אני שמח. חיימי שלנו לא מת כמו אבא שלי, שהוא קרוי על שמו, או כמו כל האחים והדודים שלנו. הם כולם הלכו כצאן לטבח. בחוסר אונים. מבלי יכולת לנקוף אצבע להצלתם. הם היו נתונים לחסדיהם של המרצחים העלובים ששחטו אותם ללא כל תגובה מצידם... אבל הבן שלי זכה למשהו מיוחד שאף אחד מהם לא זכה. חיים שלי מת כמו יהודי גאה. הוא מת במלחמה מול האויב,- לוחם עם נשק ביד". 

כתוב תגובה
  1. הכתבה הנ"ל
    אליעזר בודנהימר (4/21/2015)
    תודה.