1. בית
  2. תפילה

משפט התפילות

לפתע נשמע קול בכי נוגע ללב. אל אולם בית הדין צועדת דמות עדינה ושברירית. היא נראית לאריק מוכרת, אך למרות שהוא מאמץ את מוחו להיזכר מהיכן, הוא מתקשה להגיע למסקנה ברורה. האם נפגשו בעבר?" סיפור מקורי ומעורר מחשבה בנושא שמעסיק את כולם

יום רביעי. השעה 6:48 בבוקר. קרניים זוהרות של שמש חורפית מציצות דרך החלון הפתוח למחצה, ושוטפות בְּאוֹרָן את קירות חדר 14 בפנימייה. רוח קרירה של סוף הסתיו חודרת פנימה ומשרה אוירה צוננת על החדר השרוי עמוק בשנתו. אריק, מכורבל בשמיכת הַפּוּך החמימה, שקוע בתנומה מתוקה כְּשֶעַל פניו נסוך חיוך רגוע ושליו.

 

דלת החדר נפתחת בסערה, ואבנר המדריך צועד פנימה בחגיגיות. "בוקר טוב, חבר'ה", הוא קורא בקול, "הגיע הזמן לקום". אבנר עובר ממיטה למיטה ומנסה, ללא הצלחה יתירה, יש לציין, לעורר את החבר'ה הישנוניים. "ליאור, אריק, קדימה, לקום. עוד 10 דקות התפילה מתחילה. קדימה, אמיר, דוּבִּי, ריבונו של עולם מחכה רק לכם..." הוא מדלג בחריצות מאחד לשני ומנסה לזרז את ארבעת המנומנמים שחולמים בגעגוע על ימי החופש הגדול. 'אוי', הם נזכרים בערגה, 'מתי נזכה שוב לימים המאושרים ההם, כשאין לך מדריך 'על הראש' שמעיר אותך כל בוקר בשעה רבע לשבע בדיוק, ואתה יכול להסתובב לצד השני ולהמשיך עוד קצת את שנת החורף שלך...' אם המוח כבר היה עובד בשעה מוקדמת כזו, אולי היו מנסים לעשות חשבון מהיר כמה ימים עוד נותרו עד סיום הלימודים, אך דומה שבשעה כזו אין להכביד על המערכת במאמץ שכלי מיותר, והם מוותרים על העניין. אבנר מנסה לטלטל קצת את החבר'ה ולמשוך את השמיכות מעליהם. 'אין ספק', חולפת לה מחשבה במוחו, 'הרב סתיו צדק בכל מילה שאמר לי אז בתחילת השנה. אכן לא פשוט להיות המדריך של השיכבה הכי לא ממושמעת בישיבה'. אך לא איש כמוהו יוותר בקלות. הוא ממשיך בדביקות ובנחישות בפעילותו הנמרצת, ולאט לאט מאמציו נושאים פרי. אמיר, דוּבִּי וליאור מתיישבים במיטותיהם. "בסדר, בסדר, אנחנו כבר קמים, אתה יכול ללכת...", הם מנסים לרמוז לו בעדינות שיניח להם. אבנר יוצא מן החדר בעליצות ועובר לחדר הבא להמשיך ב'מלאכת הקודש' שלו.

 

בתנועות זריזות וקלילות כשל פיל אפריקני כבד משקל החבר'ה מסיימים להתארגן ועוזבים בזה אחר זה את החדר לכיוון בית המדרש, כשהתפילין אחוזות תחת זרועם. המבט עוד מטושטש וקורי השינה עוטפים את העיניים, והם משתדלים לא להיתקע בקירות ועמודים או להתגלגל במדרגות הפנימייה, כדי שיגיעו בריאים ושלמים אל הרב סתיו שמחכה להם בבית המדרש של הישיבה.

 

רק אריק נשאר שַֹרוּע במיטתו. שריריו כואבים וכל גופו זועק לשינה. אתמול בלילה חזר בשעה 2:30 מהבית אחרי שבילה בסניף עד מאוחר. הוא חילק את זמנו בין ישיבות צוות בלתי נגמרות, צביעת חדר המדריכים וסידור ספריית החוברות שם, ו...כמובן, שחנ"שים ארוכים עם עינב, המדריכה שאיתו. הדבר האחרון שמעניין אותו עכשיו זה תפילת שחרית. הוא מתהפך לצד השני וחיש מהר צולל שוב בתהומות שינה מתוקה רוויות חלומות מרתקים.

 

ובחלומו הוא רואה את עצמו לפתע במסדרון ארוך וגבוה המואר באורות מרהיבים בשלל צבעים. הוא פוסע לאורכו באיטיות עד לפתחו של אולם גדול ורחב ידיים. התרגשות וציפייה דרוכה לקראת הבאות ממלאות את ליבו. המקום אינו מוכר לו, אך באורח פלא חודרת למוחו אט אט הכרה ברורה כי הוא נמצא כעת במקום עליון ונשגב עד מאוד, מקום בו אין לבני אנוש קרוצי חומר דריסת רגל בזמנים כתיקנם.   בית דין של מעלה בכבודו ובעצמו!

 

הוא רואה מלאכים צחורי כנפיים מתעופפים אנה ואנה, חותכים את האוויר ומותירים אחריהם שובל זוהר של אור. לנגד עיניו הנדהמות מתגלה מראה נורא הוד של בית הדין העליון של כל העולמים. שרפי קודש וְאֶרְאֶלֵי שחק, יחד עם מלאכים ואופנים וכל צבא השמים. התרגשות עצומה אוחזת בו מגודל המעמד ורגשות עזים מציפים אותו.

 

לפתע נשמע קול בכי נוגע ללב. אל אולם בית הדין צועדת דמות עדינה ושברירית. היא נראית לאריק מוכרת, אך למרות שהוא מאמץ את מוחו להיזכר מהיכן, הוא מתקשה להגיע למסקנה ברורה.   האם נפגשו בעבר?

 

קריאתו של מזכיר בית הדין פושטת את הספיקות. "כבוד בית הדין, תפילת שחרית הגישה בקשה מיוחדת להיפגש עימו. היא חֲפֵצָה לשפוך את אשר על ליבה". הדמות הבוכייה מתקרבת בצעדים מהוססים תוך כדי מאמץ להשתלט על הדמעות שחונקות את גרונה. שני מלאכים מגישים לה ממחטה לבנה וכוס מים בניסיון להרגיע אותה. אב בית הדין פונה אליה ממרום מושבו. "מה מטריד אותך, בִּתִי?", הוא אומר בקול רך ואבהי. דממה משתררת באולם. אריק מַטֵה את אוזנו בסקרנות למחזה יוצא הדופן המתרחש לפניו.

 

"כבוד בית הדין, אינני יכולה יותר, פשוט אינני יכולה להמשיך", היא אומרת, "המצב הוא בלתי נסבל לחלוטין".

"מה קרה?", שואל אב בית הדין בסבלנות, "סַפְּרִי לנו בבקשה".

 

"נשלחתי אֱלֵי אדמות כדי לבצע את שליחותי נאמנה - לְשַמֵש בקודש בכל בוקר כַּתְפִילָה הראשונה בַּיוֹם לריבון כל העולמים, אך בתנאים הנוכחיים פשוט אינני יכולה למלא את תפקידי". "מה הבעיה?", מַקְשֶה המזכיר, "מה מפריע לך?" "הבעיה היא שֶשַֹמוּ אותי בזמן הכי גרוע ביום - בבוקר! אנשים רק קמים משנתם, עוד לא התעוררו לגמרי, וכבר הם צריכים לדקלם אוסף של מילים לא מובנות מן הסידור. איזו מין צורה תהיה לתפילה שכזו?! קורי השינה עוד בעיניים, הראש עוד חולם על הכרית והשמיכה, וכבר הגיע זמן התפילה. לא פעם קרה שיהודי שהניח את ראשו על ידו בעת נפילת אפיים, התעורר רק לְשֶמַע שקשוק מפתחותיו של הגבאי הסוגר את בית הכנסת לאחר עזיבת אחרון המתפללים..." רחש עבר בין שורות המלאכים וקולות גיחוך נשמעו מפה ומשם. אב בית הדין נתן בהם מבט חמור סבר והם פסקו מייד. "המשיכי בדברייך, בבקשה", אמר. "ואם כבר היהודי התעורר עד תום, הרי שמייד מוחו מתחיל לעבוד בקדחתנות ולהיזכר ברשימת הפגישות, המטלות והסידורים שעליו לעשות ביום החדש שעומד בפתח. ואילו אני", היא מסיימת ונדמה כאילו עומדת שוב לפרוץ בבכי קורע לב, "נשארת זנוחה ומזולזלת מאחור..."

 

אב בית הדין החליף מבטים רבי משמעות עם סגנו היושב לצידו. ניכר היה שהדברים עשו עליו רושם ונגעו לליבו. אך עוד קודם שהספיק לפתוח את פיו לענות נשמע קול שבור ומרוסק מאחור, ודמות נוספת התקרבה לעבר מושב בית הדין. הפעם אריק זיהה מייד. זו הייתה תפילת מנחה.

 

"את עוד באה בטענות, אחותי?! תראי מה קורה איתי! אותי 'תקעו' בזמן עוד יותר גרוע - באמצע היום ממש! בתוך כל הסידורים, המשימות והבלגאן. אומנם אנשים חייבים להפסיק את העבודה שלהם ולהתפלל, אך אם נדמה לך שהם באמת עושים את זה את טועה טעות מרה. הם 'כאילו' מתפללים, אבל הראש שלהם נמצא במקום אחר לגמרי. אינני יכולה להמשיך עוד במצב הזה.  זה פשוט בלתי אפשרי!"

 

אריק האזין בשקיקה לדיון המרתק שהתפתח בין שתי הדמויות הנסערות שלפניו, אך בליבו כבר ידע מה צפוי בשלב הבא. לא חלפו דקותיים ומי אם לא תפילת ערבית עמדה לה בפתח.

 

"כבוד בית הדין, שמעתי את טענות אחיותיי, ופשוט לא יכולתי להבליג יותר. הן עוד מעזות להתלונן? שינסו להעמיד את עצמן במצבי, ונראה מה יגידו אז... אותי שמו בזמן גרוע עשרת מונים – בסוף היום! כאשר כולם חוזרים מיום העבודה או הלימודים והדבר העיקרי שהם חושבים עליו זה ארוחה חמה, אמבטיה והמפגש המיוחל עם הכרית והשמיכה. למי יש זמן וכוח לקחת אותי ברצינות בכלל?!"

 

הקולות התגברו, הבכיות, הצעקות והצווחות מילאו את האולם, ונדמה היה כאילו הולכת לפרוץ כאן תִגְרָה אלימה. "בבקשה, בנות, אני מבקש מכן להירגע", היסה אותן המזכיר בתקיפות, "זה אינו לכבודו של בית הדין".

כעבור התייעצות זריזה עם סגניו הכריז אב בית הדין על החלטתו:

תוקם ועדת מלאכים מיוחדת שתפקידה יהיה לבחון בדקדקנות את המציאות הקשה שהתגלתה, ולהגיש הצעות אופרטיביות לשיפור המצב. דומה היה שההצעה התקבלה בחיוב על ידי התפילות והסערה החלה שוככת.

 

בבית דין של מעלה, זאת עליכם לדעת, דיונים משפטיים אינם 'נמרחים' על פני חודשים ושנים כמו כאן עלי אדמות. שם במרומים אין סחבת ובירוקרטיה, וכהרף עין כבר הגיש מלאך זריז תיקייה עבה לאב בית הדין ובה רשימת המלצות הוועדה. האחרון היטיב את משקפיו על אפו והחל לקרוא מן הכתוב "סעיף מספר אחת", ונעצר. "רגע אחד, מי כתב את השטות הזו?! 'להעביר את תפילת שחרית לאמצע הלילה'??? השתגעתם לגמרי?", שאג בקולו, "הרי זה רעיון גרוע הרבה יותר!  'להכניס עוגב או פסנתר לבית הכנסת כדי לעשות את התפילה מעניינת יותר'? חס וחלילה! האם מגמות רפורמיסטיות חודרות אפילו אל העליונים?"

 

הוא כמעט וחשב לשלוח את חברי הועדה לביקור חטוף בגיהינום כדי להעמיד אותם על מקומם, אך עיון זריז בסעיפים הבאים הניח את דעתו. הוא המשיך לקרוא " 'סעיף 2: להוסיף לתפילת שחרית את "פסוקי דזימרא" '. או, זה רעיון מצויין! על ידי זה עד שהמתפלל יגיע 'לקריאת שמע' יעברו עוד 10 דקות לפחות שבהן יספיק לגמור להתעורר ולהגיע ערני ומרוכז לעיקר התפילה, וגם כל המתעכבים והמאחרים כבר יספיקו להגיע. הלאה - 'סעיף 3: להוריד מתפילת מנחה את קריאת שמע. סעיף 4: לבטל את חזרת הש"ץ בתפילת ערבית', לא רע, לא רע בכלל", אמר בסיפוק, "אם התפילה תהיה קצרה יותר, אולי אנשים יוכלו להתרכז בה בהצלחה רבה יותר". הוא סקר במבטו את בית הדין וכשראה את שביעות רצונם פנה אל חברי הועדה "יפה מאוד, אבל זה הכל? אין לכם עוד רעיונות?"

 

המלאך היסס לרגע אך לבסוף אמר: "האמת היא שליועץ השיווק שלנו הייתה הצעה נוספת. התלבטנו אם להכניס אותה להמלצות, אך כיוון שכבודו שואל, אוֹמַר: להוסיף לתפילת ערבית שֵם נוסף – 'מעריב'. שֵם שמצד אחד יש בו צליל גברי מלא בעוצמות, ומצד שני – דומה לִשְמו של אחד העיתונים הגדולים. יועץ השיווק טוען שמניסיונו דבר כזה עשוי להעלות את קרנה של תפילת ערבית בעיני הציבור ולשפר את מעמדה".

 

"טוב מאוד, טוב מאוד", הנהן בראשו בהסכמה ופנה למזכיר "רשום גם את זה בפרוטוקול".

אריק הקשיב מוקסם למחזה המופלא שמתרחש לנגד עיניו, אך לפתע צליל מסוג אחר לגמרי קטע את מחשבותיו. ארכו כמה שניות עד שהחלה לחדור למוחו ההכרה של מי הקול הזה, אך לבסוף היא שטפה אותו כמשב רוח חורפית צוננת ביום אביב. הרב סתיו. מה לכל הרוחות הוא עושה בבית דין של מעלה?

 

אריק פקח את עיניו. אוּפְּס! עכשיו זה כבר לא חלום, אלא מציאות כאובה. בית דין של מטה...

"בוקר טוב, אריק", נשמע קולו המוכר של ראש הישיבה, "או שמא עליי לומר 'צהריים טובים?'... השעה כבר 8:50 בבוקר, אתה מודע לזה?" הרב סתיו עמד בצד המיטה ונעץ עיניים בשוכב לפניו. "אני מבין שעל המשפט "יתגבר כארי" עדיין לא שמעת?" הוסיף בציניות. אריק ניסה לגמגם משהו על בית דין של מעלה, על מלאכים וּשְֹרָפִים, אך הרב סתיו חתם את הדיון "אני לא יודע. אולי בִּשְנתך אתה מסתובב בעולמות העליונים. אבל תענה לי בבקשה על דבר אחד- תפילת שחרית זה כבר לא בשבילך?..."

___________________________________

לכל הקוראים היקרים שעקבו אחר סיפורינו עד כה, אני רוצה להוסיף עוד כמה מילים בשולי הדברים.

 

אומרים שהגר"א שאל פעם 'למה גוי לעולם אינו זוכר את מטלותיו, ויהודי תמיד זוכר?'

תשובתו הייתה, שֶלִיהוּדִי יש שלוש תפילות ביום בהן יש לו די והותר זמן להרהר וְלְחַשְבֵּן במדוייק מה עליו לעשות היום ואיך להספיק כל דבר, ולגוי אין...

סיפור חסידי ידוע מתאר יהודי אחד שכאשר סיים את תפילת שמונה עשרה שלו ניגש אליו הרב ובירך אותו בלבביות ב"שלום עליכם, מזל טוב".

תמה היהודי "הרי הייתי כאן כל זמן התפילה. לא הגעתי מאף מקום. 'שלום עליכם' ו'מזל טוב' על שום מה?!"

ענה לו הרב "התבוננתי בך בעת שהתפללת שמונה עשרה וראיתי שתוך כדי זה הספקת במחשבותיך לנסוע ליריד לעיר הגדולה, למכור את סחורתך ולאסוף כסף, ואף לארס את בנותיך הבוגרות. משום כך בעת שֶשַבְתָ אלינו בירכתי אותך ב'שלום עליכם' ו'מזל טוב'.

מצחיק, מצחיק, אבל בעצם לא מצחיק בכלל. אנו נוגעים כאן בנושא כאוב מאוד שאין כמעט אדם שאינו חש בו ומתמודד איתו. כנראה שלא סתם כינו חז"ל את התפילה "עבודה שבלב". להתפלל ברצינות זו באמת עבודה קשה!

 

אך בשורות הבאות אני מבקש להתייחס לא לנושא של הכוונה בתפילה ולקושי להתרכז בה מבלי להסיח את הדעת, אלא דווקא לעניין אחר, חשוב לא פחות.

 

לא פעם שמעתי אנשים שואלים: "למה חז"ל באו וקבעו לנו מסגרת קבועה ומחייבת של 3 תפילות ביום, בזמנים קבועים ובנוסח קבוע? כמה נפלא היה לו היו נותנים לנו את החופש להתפלל כל אחד במילים שלו ובשפה שלו, ברגעים בהם האדם מרגיש את הצורך לפנות ישירות אל בורא עולם. המסגרת המלאכותית הזו פוגעת בכל הטבעיות ובזרימה של התפילה והופכת אותה לדבר מלאכותי ומעיק!"

 

השאלה הזו נשאלת ביושר ובכנות אמיתית, ומגיעה לה גם תשובה כזו. נדמה לי שהסיפור שקראנו קודם יכול לסייע לנו בעניין.

 

לפני שנענה רק נקדים ונאמר שגם עכשיו, אחרי שחז"ל קבעו לנו מסגרת מחייבת של תפילות בנוסח קבוע כל יום, עדיין רשאי כל אדם לפנות אל בורא עולם בכל רגע ובכל שעה, במילים ובשפה שלו, ולבטא את רחשי ליבו בדרך הכי טבעית וישירה. אך בואו ונודה על האמת, כמה מאיתנו אכן מְמַמְשִים לעיתים קרובות את הזכות הזו?

 

אך יותר מזה- אם חז"ל היו משאירים את קביעת מועדי התפילות להתנדבות שלנו, בכל עת ש'יעלה רצון מלפנינו', הרי שקרוב לודאי שרוב האנשים לא היו מוצאים כמעט אף פעם זמן מתאים להתפלל! הרי כבר ראינו בסיפור ששום זמן אינו נוח באמת! בבוקר עוד לא התעוררת מהשינה, וכשכבר עשית את זה – אתה ממהר להסעה/לעבודה/ללימודים (מחק את המיותר). בצהריים אתה באמצע כל הענינים והדבר האחרון שאתה רוצה זה להפסיק עכשיו את הכל בשביל תפילת מנחה. ובערב כשאתה 'מת' מעייפות, אתה רוצה רק 'ליפול' למיטה ולהירדם, ו'אין לך ראש' לעמוד ולהתפלל.

אם תשאלו- אם כך למה חז"ל באו וקבעו לנו את התפילות בדיוק בזמנים הכי פחות נוחים במהלך היום?! איפה ההתחשבות?

ובכן, האמת היא שהשאלה עצמה היא התשובה (מעבר לְמַה שאמרנו שפשוט אין זמן אחר טוב יותר. לא הייתם רוצים לקום באמצע הלילה בשביל זה, לא?).

חכמינו הכירו היטב את טבע האדם, וידעו שתירוצים יהיו לו תמיד. אך השורה התחתונה תהיה שהוא יאבד את הדבר הנפלא הזה ששמו תפילה - קשר ישיר ובלתי אמצעי עם אבינו שבשמים, עם ריבון כל העולמים. לא סתם הם קבעו לנו דווקא שלוש תפילות ביום, ו'פיזרו' אותן בבוקר, בצהריים ובערב. כל תפילה יש לה התוכן המיוחד שלה, והתפקיד המיוחד שלה, דווקא בזמן הזה.

תפילת שחרית באה בכוונה בתחילת היום. עוד לפני שאדם יוצא ל'מלחמת החיים' בעבודה, בלימודים או מה שזה לא יהיה – הוא חייב להתחבר אל מְקור הכל ו'לטעון את המצברים'. לרומם את רצונו, להעלות את שאיפותיו, לחזק את הטוב שבו, להתיישר ולהזכיר לעצמו הרבה מאוד דברים ששטף החיים המתקרב עשוי להשכיח ממנו. אין ספק שאדם שיוצא אל מלאכת יומו אחרי פתיחה כזו ייראה אחרת לגמרי.

אך אין די בזה. האדם מתחיל את היום, נכנס למרוץ החיים המטורף ו...שוקע. החיים מזמנים לאדם הרבה התמודדויות ופיתויים שלא קל לעמוד בפניהם. הוא עלול לסטות מן הדרך וליפול, להסתנוור מהצלחתו ולהתגאות בכוחו ועוצם ידו או לחילופין להתאכזב מן הכישלונות ולהתייאש.

בדיוק אז באה תפילת מנחה. האדםחייב להכריח את עצמו לקחת פסק זמן. לִפְרוֹש לכמה רגעים מן המרוץ המטורף הזה ששואב אותך אל תוכו ולא מותיר אף רגע למחשבה, ופשוט לעצור. התפילה משמשת לאדם כתזכורת, כְּמַצְפֵן שמראה לו את הכיוון הנכון, כמפת ניווטים שמוֹרָה לו את הדרך. לאחר התפילה, כשיחזור לכל עיסוקיו הוא יפנה אליהם בגישה אחרת לגמרי. ערכית יותר, רצינית יותר, יציבה וישרה יותר.

ואחרי ככלות הכול, בתום היום המעייף והעמוס, כשהאדם חוזר אל ביתו וכל מה שהוא רוצה זה ללכת לישון באה לה תפילת ערבית שמזכירה לו עוד דבר שהוא עלול לשכוח. עולם המעשה איננו הדבר היחיד, ואין לראות בהישגים של כסף ומעמד חברתי את חזות הכול. העיקר הוא הדביקות בה', ההתקשרות אליו וההתקדשות שבעקבותיה ומימוש הפוטנציאל הרוחני שטמון באדם. באה התפילה ואומרת לאדם 'אל תסתפק בהישגים החומריים שהשגת היום. ישנן שאיפות גדולות יותר. אל תשכח אותן. פנה אל אלוקיך ושאף להתקרב אליו'.

 

אינני אומר שזהו בלבד התוכן של התפילות. הצעתי כאן כמה כיוונים, אך אני בטוח שיש עוד רבים אחרים.

חשוב מאוד שלא נשאיר את התפילה כמסגרת טכנית-חיצונית שאנו מקיימים כ"מצוות אנשים מלומדה" אלא שנעשה מאמץ אמיתי להתחבר לתוכן הפנימי שלה, לכוונת מילותיה, ונהפוך אותה לַדֶבֶק שמחבר ומעמיק את הקשר בינינו לאבינו שבשמים.

בהצלחה!

____________________________________________________

להרחבה נוספת בעניין רְאוּ עוד:

1) ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף ה':

"בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו שלבואה הוא מצפה... תפילת האדם טובה לנפשו כשם שהמזון תועלת לגופו... אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה...אך בשעת התפילה  מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים ומכין אותה לקראת העתיד".

2) סידור עולת ראי"ה, ענייני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה, סעיף ו',ז'

- ספרים נוספים על תפילה: עולם התפילה (ר' מונק), הסידור והתפילה (ר' שטיינזלץ), במעמד השחר (ר' דוד חי הכהן).

כתוב תגובה
    טרם התקבלו תגובות